הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-16 בינואר, 2017 3 תגובות

הילד של כולנו

אלאור אזריה הוא לא הילד שלי, כמו שכל "הילדים-חיילים" המשרתים בשטחים הכבושים, חמושים ויורים על אוכלוסייה אזרחית, מוציאים אנשים להורג – הם לא הילדים שלי. הם אזרחים שיש לשכנעם לא להימנות עם חיל  הכיבוש הישראלי. אזריה, על-פי הכרעת הדין של בית המשפט הצבאי, הוא פושע זוטר, שאמנם צריך לתת את הדין על הוצאה להורג של שבוי מלחמה, אך מעליו יש פושעים רמי דרגות, שהוציאו להורג מאות ואלפי בני אדם, כמו טייסי חיל האוויר שחיסלו משפחות שלמות בעזה בהטלת פצצות – הם ומפקדיהם לא נתנו את הדין.

משפט אזריה הוא במידה רבה מצג שווא, משום שהוא יוצר את הרושם שהצבא חוקר את פשעיו, ולא היא. מערכת המשפט הצבאית היא חלק בלתי נפרד ממנגנון פשעי המלחמה של הכיבוש, ושופטיו צריכים לעמוד לדין לפחות כמו אזריה.

מציאות הכיבוש הישראלית מדגישה את העובדה שהש.ג. נענש, ומפקדיו הפושעים יוצאים ללא שריטה. משפט אזריה מחזק את חשיבותם של ארגוני זכויות אדם העושים כל מאמץ לתעד את פשעי הכיבוש. אלמלא הם, ובראשם ארגון "בצלם", ההוצאה להורג לא היתה מגיעה לידיעת הציבור.

המסקנה ברורה: כל עוד הכיבוש נמשך, יש לצייד כמה שיותר פעילי שלום ישראלים ופלסטינים במצלמות, שיתעדו את פשעי הכיבוש. החומר המתועד ישכון במוזיאון הבושה של ישראל שיוקם ביום מן הימים.


העיתון המושחת של המדינה

מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס וראש הממשלה נתניהו נפגשו במסגרת שיח בריונים מושחתים, במטרה לסגור עסקה לפיה "ידיעות אחרונות" ישנה את מדיניות הסיקור כלפי נתניהו לכיוון ידידותי יותר תמורת הפצת ה"ביביתון" ("ישראל היום") בתשלום. פגישות שני המאפיונרים  מחזק את קביעתי מלפני שנים, המבוססת על חוויה אישית כבעל טורים ברשת "ידיעות תקשורת", (מאמרי ב"מוסף הארץ" 16.6.2000 בו הבעתי סולידריות עם עובדי הדפוס המושבתים של "ידיעות" ובעקבותיו פוטרתי),  ש"ידיעות" הוא העיתון המושחת של המדינה.  הדמעות הזולגות עתה מעיניהם של בכירי הכותבים ב"ידיעות" כמו נחום ברנע והמקרתיסט בן דרור ימיני כאילו לא ידעו באיזה בור זימה תקשורתי אלים הם שוכנים, הן דמעות תנין .

(מקור: הארץ)


חבל על דאבדין

300 צוערות וצוערים של בית הספר לקצינים של צבא הכיבוש, באו לירושלים למה שקרוי סד"ח (סדרת חינוך), להכיר את "ירושלים המאוחדת". פיגוע דריסה קטע באחת את הסדרה, והותיר 4 הרוגים וכ-20 פצועים – מחיר יקר מדי על מנת להיווכח שירושלים אינה מאוחדת.

מה היה המניע של הנהג הדורס? זאת לא נדע לעולם כי הוא נורה ונהרג. אני משער שהנהג, שנולד למציאות של כיבוש, גזענות ואפליה, ראה מדי יום את עירו מוזנחת ושטופה בצבא, משטרה ומתנחלים בוזזים, ואולי קרוב משפחה שלו נהרג, או נעצר או עונה – צבר עם השנים איבה שבשעה כלשהי מצטברת למסה קריטית שבו הכול מתפוצץ. בשבריר של שנייה הופך צעיר פלסטיני בעיני עמו מנהג משאית אלמוני, פאדי אחמד חמדאן אלקנבר, ללוחם גרילה לשחרור מהכיבוש. הריסת בית משפחתו תהפוך את אשתו וילדיו הרכים לחסרי קורת גג. ממשלת ליברמן-בנט-נתניהו דואגת לכך שילדי הנהג, יהיו הדור הבא של גרילת נקמה וכך מנציחים את הסכסוך. זו כנראה מדיניות  הממשלה, עוד ועוד קברים.

הצוערות והצוערים נולדו אף הם למציאות של כיבוש, מצידו של הכובש, וסדרת החינוך נועדה לשטוף את מוחם במסגרת שנת היובל לכיבוש ולסיפוח.

כמי שהיה בכוח הכובש של ירושלים המזרחית ביוני  1967, אני מודע לשקר שעליו גדלים צעירי ישראל, מה שקרוי "שחרור ירושלים". פיגוע הדריסה היה יכול להימנע אם במקום המשכיות השקר של "שחרור" ו"איחוד" ירושלים, היה נחתם הסכם שלום שבו ירושלים הפלסטינית משמשת כבירת מדינת פלסטין. ממשלות ישראל לדורותיהן היו והינן מוכנות לשלם בדם בניהם ובנותיהן, על מזבח הקנאות הדתית, שאינה אלא עבודת אלילות אבנים.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. אלי ונטורה הגיב:

    ביביתון נגד נוניתון – לא יותר מזה. אבל מושחת ומסריח!

  2. תום לב הגיב:

    מילים כדורבנות. אין חופש ביטוי ודמוקרטיה בידיעות אחרונות .

  3. אלכס מסיס הגיב:

    ידיעות אחרונות היה שופרה של ממשלת בן גוריון בשנות החמישים ותחילת השישים – את שולחנות
    המערכת איישו יוצאי-מוסד ושירות הביטחון, שין בית.

הגיבו לאלי ונטורה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים