הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-31 בינואר, 2017 11 תגובות

לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 הוקמו יותר מ-100 מדינות חדשות. בעצם רוב המדינות בעולם הוקמו בעשורים האחרונים, רובן על בסיס עקרון ההגדרה העצמית לעמים ועל חורבות אימפריות חובקות עולם. רק ישראל ממשיכה לקיים שלטון קולוניאלי, בדמות "ממשל צבאי", על 4.7 מיליון אנשים שאף מגדירים עצמם כעם ושואפים לעצמאות לאומית. מדובר באחד המקרים האחרונים של שלטון קולוניאלי אשר הממשלה המקיימת אותו ותומכיה בציבור (בהשפעתה) תופסים אותו כלגיטימי.

(צילום: אקטיבסטילס)

כדי להגן על המשך שלטון זה הם משתמשים בטיעונים שנשמעו סבירים בתקופה שבה התקיימו אימפריות קולוניאליות ישירות, אך כיום הם כמו להצדיק עבדות או אי מתן זכות הצבעה לנשים: "אין עם פלסטיני", "מדינות תמיד התפשטו בכוח צבאי על חשבון עמים אחרים" וכדומה. כמו כן מועלים טיעונים ביטחוניים, אך אלה אינם תקפים כשממשלת ישראל מבוססת במשך שנים על קואליציה של מפלגות שתומכות עקרונית בכיבוש ורואות בו חובה לאומית ואידיאולוגית.

הצהרת נתניהו על תמיכתו ב"פתרון שתי המדינות" היא לא יותר ממעטה דק של הטעיה. עמדה זו מעולם לא הובאה לאישור ממשלתו ובפועל הוא מתנגד לכך נחרצות וזו מדיניותו.

אף גרועה מכך היא תמיכת הקהילה הבינלאומית בכיבוש. יש לא מעט הצהרות נגד ההתנחלויות הישראליות בשטחים הכבושים, אך הצהרות אלה מתבטלות עקב אימוץ בינלאומי נרחב של סיסמת הכזב של נתניהו: "שלום יושג באמצעות משא ומתן לשלום ללא תנאים מוקדמים."

המסקנה המעשית מסיסמה זו היא שממשלה ישראלית, התומכת בכיבוש, יכולה למשוך את המשא ומתן לאינסוף ולהנציח את הכיבוש. המשמעות העקרונית שלה היא שזכותו של עם להגדרה עצמית תלויה ברצונו הטוב או הרע של הכובש.

שלום אכן יושג במשא ומתן, אך משא ומתן עם תנאי מוקדם חשוב: שמדובר בשני צדדים שווים בזכויותיהם, ואם לאחד מדינה ריבונית הרי שזכותו של האחר היא למדינה ריבונית גם כן. לכן על מנת שמשא ומתן יהיה בעל משמעות הוא צריך להתחיל מאולטימטום בינלאומי, שבו מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית היא זכותם של הפלסטינים, ולא עוד נושא שנתון בהתדיינות בין הצדדים. משא ומתן חייב להתנהל כדי לקבוע את אופן היישום של סיום הכיבוש, את משכו ואת הסדרי הביטחון לאחריו – משימות שכשלעצמן מסובכות למדי ונתונות להתמקחות לא קלה.

זאת ועוד, את השלום מרחיקים גם מופעי קיטש מגוחכים של "תמיכה בישראל" שנעשים ברחבי העולם. כלפי חוץ אי אפשר להפריד בין השם "ישראל" ובין מדיניות ממשלתה. הנפת דגל ישראל בערים אירופיות גדולות לאחר פיגוע לא מונעת את הפיגועים והמלחמות הבאים. להפך, מחוות אלה הן זריקות עידוד למדיניות ישראל הנוכחית, ולכן פועלות נגד האינטרס האמיתי של הפלסטינים ושל הישראלים. כך גם התנגדות וגינוי של כל צעד של מחאה ציבורית וכלכלית נגד הכיבוש, בדמות הפגנות או חרם מוצרים (על תוצרת ישראל או רק על תוצרת ההתנחלויות).

כיום האחראי העיקרי לכך שהכיבוש נמשך אינו דונלד טראמפ, אלא ברק אובמה, שבמשך שמונה שנים הביע תמיכה מילולית במדינה פלסטינית, אך בפועל התנגד לה בכך שאימץ את סיסמת נתניהו על "משא ומתן ללא תנאים מוקדמים", ועקב כך הטיל ברוב המקרים וטו במועצת הביטחון על הצעות המתנגדות לכיבוש, והעניק לממשלת נתניהו את הסיוע הצבאי הגדול ביותר שממשל אמריקאי העניק למדינה כלשהי, בלא כל דרישה לשנות את מדיניותה.

בניגוד לדבריה של ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי, בעקבות הנאום של מזכיר המדינה לשעבר של ארצות הברית ג'ון קרי, אי אפשר להפריד בין מדיניות ישראל ובין הרכב ממשלתה. הרכב הממשלה ומעשיה מוכיחים שאין כל שמץ אמת ב"תמיכתו" של נתניהו בשתי מדינות.

וכיוון שכך – ישראל מקיימת מדיניות בלתי לגיטימית בקהילה הבינלאומית, וכל עוד כך הדבר אין סיבה שהיחס כלפיה יהיה שונה מהיחס כלפי דרום אפריקה במהלך משטר האפרטהייד.

בישראל אמנם יש יותר ממיליון אזרחים ערבים-פלסטינים (שסובלים מאפליות מובְנות בתחומים שונים כגון הקצאת הקרקע, תכניות בנייה והקמת יישובים). מאז 1948 לא הוקם בתחום ישראל הריבונית כל יישוב ערבי חדש (והיו לא מעט יישובים שנהרסו), ובשטחים שנכבשו ב-1967 מתקיים משטר אפרטהייד לכל דבר, לצד ממשל צבאי השולט בשטח.  לתושבים הפלסטינים אין אזרחות ישראלית, והם נתיני הממשל הצבאי. לרשות הפלסטינית אין סמכויות ממשיות, כי מלכתחילה היא נועדה להיות עובּר למדינה עצמאית, וזרוע של ממשלת ישראל  באופן דומה לבאנטוסטנים בדרום אפריקה. בעוד לתושביו הישראלים-יהודים, המכונים "מתנחלים", אזרחות ישראלית מלאה.

ישראל היא אמנם דמוקרטיה פרלמנטרית מבחינת משטרה הפוליטי-הפנימי, אך כך גם הייתה דרום אפריקה בקרב הלבנים בעת האפרטהייד, וכך גם המדינות ששרדו באימפריות קולוניאליות ענקיות. היות שממשל קולוניאלי אינו לגיטימי כיום, אין להנציחו בטענה שיש "משטרים יותר גרועים", והכוונה למדינות שאינן דמוקרטיות. הקהילה הבינלאומית יכולה וחייבת לסייע לכל עם בהגשמת זכותו להגדרה עצמית, כלומר לעצמאות לאומית. מתוקף אותה זכות להגדרה עצמית – אסור לשום גורם בינלאומי לכפות על עם מסוים דמוקרטיה "מבחוץ", כי הדבר לא יביא לדמוקרטיה אלא ליתר עריצות. כשם שבמאבק באפרטהייד בדרום אפריקה נטלו חלק מדינות בעלות משטרים שונים ומנוגדים – כך בכיבוש הישראלי, השולל את קיומה של מדינה פלסטינית, יש מקום לחזית עולמית שכוללת ציבורים שונים, גורמים לא ממשלתיים וכן ממשלות דמוקרטיות ואחרות.

כעת קיימת תנועה לאומית פלסטינית שרוב רובה דורש נסיגה ישראלית לגבולות 1967 וכינון מדינה פלסטינית מהשטחים שיפונו. גם נציגי התנועות הקיצוניות יחסית בקרב הפלסטינים יכבדו הסדר זה, המעוגן ביוזמת השלום הערבית, והוויכוח בין הפלגים הפלסטינים כיום הוא בעיקר מידת השלום לישראל והיקף שיתוף הפעולה עמה לאחר כינון המדינה הפלסטינית. מנגד עומדת מדינה כובשת בעלת ממשלה שהכיבוש עבורה הוא לא אמצעי הגנה ולא נובע מחרדה מפני עוינות בעתיד, אלא חובה אידיאולוגית ואף דתית כשלעצמה.

דווקא  מי שאוהב את העם בישראל ודואג לעתידו, ומי שמתנגד לכיבוש ואפרטהייד כלפי העם הפלסטיני ובאשר הם, אסור לו לתמוך בהמשך יחסים נורמליים בין מדינתו ובין ישראל, ועליו לתרום ככל שביכולתו לצעדים ציבוריים וממלכתיים שידגישו את אי הלגיטימיות של מדיניות ממשלת ישראל. למותר לציין שבצד זאת יש לדרוש מכל מדינה שהיא, הכרה לאלתר במדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67'.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. עלי הגיב:

    הבעיה במאמר הנוכחי נעוצה בעיוות המציאות.
    ישראל אינה מקיימת שליטה קולוניאלית על הישות הפלסטינית קיימת רשות פלסטינית בגדה שהיא אוטונומית לכל ענין ודבר וקיים שלטון של החמס והשריעה בעזה.
    (ההתנחלויות מהוות לכל היותר 7% משטח הגדה לפי בצלם ואין צבא ישראלי בשטח A ו-B)
    הישות הפלסטינית אינה מקיימת בחירות משום שהפת"ח חושש ממפלה בבחירות ועליה בכוחו של החמס.
    אין שום הגמשה של הפלסטינים ורצון אמיתי של הפלסטינים להסדר שיהיה מקובל על ישראל.
    (ראה קאמפ דויד הצעת קלינטון ואחריהם הבנות טאבה והצעות אולמרט)
    אין שום סימטריה בין ישראל והפלסטינים משום שישראל מוקפת במדינות מוסלמיות עם אוכלוסיה עוינת.
    וגם לחץ בין לאומי כפי שהכותב רוצה יכול מקסימום לגרום לנסיגה ישראלית חדצדדית מ-70% מהשטח ..מדינה פלסטינית פצפונת אינה יכולה לפתור את בעיית הפליטים ומדינה כזו תהיה מדינת עולם שלישי שאינה ברת קיום ללא תמיכה חיצונית (בעקר אם החמס יתפוס את השלטון)

  2. דוד עציון הגיב:

    לצד הכורח במדינה פלסטינית לצד ישראל, ראוי להזכיר שהיו משאים ומתנים שכמעט הסתיימו בהסכם, ודווקא הצד הפלסטיני קיבל רגליים קרות ונמנע מהסכם. בקמפ דיוויד עם ברק (עם כל ההסתייגויות), עם אולמרט, וגם ב-2014 עם ציפי לבני. נכון, הם לא קיבלו כל מה שרצו, אך עדיין אין להם את התבונה לקחת עסקה סבירה גם אם היא לא מושלמת. אצל הציבור הישראלי זה היה עובר. אולי גם אצל הפלסטינים. לא היתה שם את הבגרות והבשלות להסכים

  3. יובל הלפרין הגיב:

    חזית בינלאומית זה לא "טוב לב". כמו שהאינטרס של ממשלות מתבטא במצע אידיאולוגי ובמדיניות אידיאולוגית כלפי פנים – הוא מתבטא בקו אידיאולוגי כלפי חוץ. זה חלק מהאינטרס, כי שלטון צריך אמון מצד ההמונים – ולכן חלק מבסיס השלטון הוא בסיס מוסרי למדיניותו – וזה לא נעצר בגבולות המדינה.
    כל מדיניות חוץ מגובה באידיאולוגיה. ישראל היא אחת המדינות שמשקל העמדה המוסרית למערכת התמיכה שלה בעולם הכי גדול. נכון שלנאט"ו יש אינטרס בבסיס גדול שתלוי בה במזרח התיכון – "נושאת מטוסים" -אבל אין די בכך כדי להסביר סיוע צבאי אדיר כמו שהיא מקבלת מארצות הברית או תמיכה דיפלומטית כמעט מלאה מגרמניה.
    זה נקבע בין השאר לפי התפיסה האידיאולוגית של הממשלות האלה – ושל דעת הקהל שלהן – את המצב במזרח התיכון ואת מה שנקרא "הסכסוך".
    מאבק פנימי אמור לשנות תפיסה זו לא רק במקום שהוא מתקיים אלא ברחבי העולם. במשך שנים גם האפרטהייד בדרום אפריקה קיבל גיבוי מהמדינות שמעניקות גיבוי לארפטהייד שכופה ישראל. אבל המאבק הפנימי השכיל גם לשלוח שלוחות למערכה בינלאומית שהחלה על ידי גורמים וולונטריים, אזרחיים ופוליטיים ואחר כך חדר לממשלות.

  4. יובל הלפרין הגיב:

    כל המדינות הללו קיימו קשרםי ענפים עם דרום אפריקה כל הזמן. ההתנגדות באה "מלמטה" וממשלות אמצו אותה באופן חלקי – אך תחושת הבידוד הבינלאומית היוותה דחיפה מצד האליטה הפוליטית של ממשל האפרטהייד להנהיג חוקה חדשה. גם כיום – מרבית העולם מקיים קשרים עם ישראל אך בצד זה מדגיש את אי הלגיטימיות של שלטונה בשטחים כמצב קבע. רק לפני יומיים התקבל הסכם לשת"פ מדעי עם האיחוד האירופי ש-לא- חל על ההתנחלויות. אנחנו רק צריכים ללחוץ על ציבורים שם ש"יתרגמו" את אי ההכרה הזאת למעשים – תחילה עממיים ואחר כך שלטוניים. גם החרגת ההתנחלויות מהסכמים עם האיחוד האירופי היא תוצאה של מאבק ציבורי ולא הייתה תמיד מובן מאליו.
    תומכי הכיבוש פועלים בהחלט בזירה הבינלאומית, ולכן אסור למתנגדי הכיבוש להזניח אותה בשם אידיאליזציה של מאבק פנימי מקומי.

  5. יובל הלפרין הגיב:

    הרשות הפלסטינית אינה מדינה עצמאית אלא "עובר" למדינה עצמאית – וכל זמן שהיא לא מתגלגלת למדינה עצמאית הכיבוש הצבאי-קולוניאלי נמשך.
    את הסיפור הזה ש"יש רשות פלסטינית אז אין כיבוש" מכרו כבר בשיטת ה"בנטוסטאנים" בדרום אפריקה. אבל הבנטוסטאנים היו יוזמה דרום אפריקאית ואמורים היו להיות מצב קבע; והרשות הפלסטינית הוקמה בהסכם בינלאומי כהסדר ביניים -והיא בסך הכול -הודאה- שיש שלטון קולוניאלי בלתי לגיטימי עד הקמת מדינה פלסטינית ריבונית.
    את השיחות עם ברק ואולמרט לא הכשילו הפלסטינים. הם לא אמרו "לא" להצעות שונות שהתגבשו שם, אלא אמרו שיש לדון בהן עוד. אבל – כל ראש ממשלה ישראלי שחורג מעבר לסטטוס קוו הכיבושי נרצח או מודח. הקואליציה של ברק התפרקה עוד כשהיה במטוס בדרכו לקמפ דייוויד – ובמצב כזה לא הייתה סיבה לפלסטינים לקבל הצעות אוטומטית וליצור בכך תקדימים כשידעו שרוב הציבור הישראלי מעוניין בהמשך הכיבוש ואין אולטימטום בינלאומי וברק הוא חסר ממשלה.
    לגבי אולמרט זה היה חשיפת מעשי השחיתות שלו – שמבחינתי מוצדק היה לחשפם אך חבריו לשעבר בליכוד חשפו אותם כי הפלסטינים לא אמרו "לא" מוחלט להצעותיו אלא ביקשו לדון בהם.

    • דוד עציון הגיב:

      ואכן הפלסטינים אחרי כשלון קמפ דיוויד דנו עוד בהסכם. רק ששיטת הדיון שלהם היתה טרור קשה ומדמם.
      ולגבי הסכם אפשרי בין אולמרט לאבו מאזן – הפלסטינים החמיצו הזדמנות פז: אילו היו אומרים ״כן״ היו מעמידים את ישראל בפני עובדה מוגמרת שהיתה מתקשה לחזור ממנה ודוחקת אותה לפינה. אבל או שהפלסטינים (שוב) החמיצו הזדמנות, או שבאמת הם לא מוכנים לשלום שיהיה מקובל על ידי ישראל ושיהיה הוגן

      • יובל הלפרין הגיב:

        מה ש"הוצע" לפלסטינים בקמפ דייוויד היה עוד עורבא פרח שביל הסברת הכזב הישראלית.
        חוץ מזה שאותי לא מעניין "החמיצו" או לא "החמיצו" -זכותם למדינה לא תלויה בשום רצון ישראלי וישראל לא זכאית ל"פרס" על כך שתואיל לחדול ממניעתה. מדינה פלסטינית צריכה לקום עכשיו ורק אחר שהדבר יובהר יהיה פרטנר ישראלי.

        http://zope.gush-shalom.org/home/he/channels/archive/1292281180

  6. יובל הלפרין הגיב:

    ועוד תיקון לדברי "עלי" – חמאס לא הכיל את חוקי השריעה ברצועת עזה,
    ורצועת עזה היא עדיין תחת כיבוש ישראלי שנערך מחדש בצורת "מצור". השליטה היא לא בפנים אלא מסביב. עדיין הממשל הצבאי מוציא צווים לגבי הרצועה. מי ששולט במה נכנס ומה ייצא הוא כובש.
    ישראל לא יצאה מעזה אלא פינתה ממנה את ההתנחלויות.
    לצאת זה כמו מלבנון.

  7. אלי אמינוב הגיב:

    כמה שגיאות של יובל הלפרין: 1. קולוניית האפרטהייד הישראלית התנחלה כבר בכל פלסטין ההיסטורית והיא שולטת בראש וראשונה על ששה מליון פלסטינים החיים בטריטוריה זו, מהן מליון וחצי אזרחים מסוג ב' ו4.5 נתינים בדרגות שונות של חוסר זכויות. בנוסף לכך מוסד האפרטהייד המתחזה לפרלמנט – הכנסת שולל את זכות השיבה של כ7 מליון פלסטינים נוספים שישראל סילקה ממולדתם. לסיכום הציונים הצליחו לרכז בפלסטים שישה וחצי מליון יהודים כאשר העם הפלסטיני המרוסק, הנשלט והגולה גדול פי שניים מהאוכלוסייה היהודית המתנחלת.
    2. תכנית שתי המדינות קרסה משום שאינה יכולה לפתור את השאלה הלאומית הפלסטינית, כלומר לאפשר לעם הילידים הנלחם לחירותו הגדרה עצמית של ממש.
    3.דרום אפריקה לא ביטלה (חלקית) את האפרטהייד בגלל החרם הבינלאומי אלא בגלל שארה"ב הפסיקה לתמוך בה לאחר נפילת בריה"מ. תפקידה של דרא"פ במערכת האימפריאליסטית היה מניעת השפעה סובייטית באפריקה – דבר שהיה מיותר לאחר נפילת ברית המועצות.

  8. איתן הגיב:

    תשובה לעלי.

    ישראל שולטת שליטה מלאה בשטח C שהוא רק 60% משטחי יהודה ושומרון. שם משום מה ניתנו במשך 10 השנים האחרונות 9 היתרי בנייה לפלשתינים תושבי המקום, שיש להם צרכים עקב ריבוי טבעי…. ובאותן 10 שנים ניתנו מאות אישורי בנייה למתנחלים. זו רק דוגמא אחת לתמונה האידילית, שאתה מצייר.

  9. שימי הגיב:

    הבעיה לא בממשלת ישראל הימנית אלא בציבור שבחר בה,
    הציבור הזה מכיל גרעין קשה ולא גדול במיוחד, שלכשעצמו לא מספיק לייצר גוש ימין,
    על הציבור הדתי-מסורתי-לאומני-ימני, התווסף מאז האינתיפאדה השניה והלינץ' ברמאללה,
    ציבור נוסף שהכריע את הכיוון, הטענה שהתקבעה בתודעתו היא שהפלסטינים רוצים להשמיד אותנו,
    אם יקבלו יירו טילים לנתב"ג וכפר-סבא, וצריך להעניש אותם על האינתיפאדה השניה,
    לדעתי הפלסטינים ירו לעצמם ברגל, הציבור הזה הנקרא "מאוכזבי השמאל" רואי האור,
    איבד תקוה לשינוי ועבר מהמרכז או השמאל ימינה, לגרום לו לשנות כיוון יהיה האתגר של השמאל בישראל ושל הפלסטינים.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים