הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-9 בפברואר, 2017 6 תגובות

קוראים לי עתליה בן אבא, בת 19, ירושלמית. ב-6 בפברואר אצהיר על סירובי להתגייס מטעמי מוסר וכנראה אשלח לתקופה שאינה ידועה מראש לכלא צבאי. אני הולכת בידיעה ובכוונה מלאה לקבל על עצמי את ההשלכות של מעשה זה כי אני מאמינה שכדי להביא ביטחון לכל בני האדם שחיים פה עלינו לשנות לחלוטין את מדיניות הממשלה ולסיים את הכיבוש.

סרבנית הכיבוש עתליה בן אבא (צילום: מסרבות)

גדלתי בירושלים בשכונת מוסררה. כשהייתי קטנה אמא שלי ואני היינו הולכות לטייל הרבה בעיר העתיקה, שקרובה לביתנו. מאוד נהניתי מהטיולים שם, הכל היה שונה ומרגש, ממתקים אחרים, מאכלים אחרים ושפה אחרת. ואז, כשהייתי בערך בת שש אב הבית בבית הספר היסודי שלמדתי בו נהרג בפיגוע. אז הבנתי שאנחנו חיים במלחמה, ושכולנו – יהודים וערבים – חיים בפחד. כשאמא שלי ואני הלכנו לעיר העתיקה כמה ימים אחר כך ניסיתי להתחבא מאחוריה וכשהיא הבינה שאני מתנהגת מוזר היא עצרה אותי ושאלה מה עובר עליי. כשסיפרתי לה שאני מפחדת היא עצרה ונזפה בי "ממה את מפחדת? אין לך ממה לפחד, האנשים פה הם בדיוק כמוני וכמוך ואין לך שום סיבה להרגיש מאויימת מהם". הרגע הזה היה כל כך חשוב מבחינתי, אחת הסיבות שמגיל צעיר הבנתי שכולנו בני אדם.

בשנה שעברה עשיתי שנת שירות בשומר הצעיר, וכשאשתחרר מהכלא הצבאי אני מתכננת לעשות שירות לאומי. חשובים לי האנשים שחיים פה, כל האנשים שחיים פה, וזו אחריותי ואחריות כולנו לפעול למען חיים טובים יותר פה. הסירוב שלי להתגייס לא נובע מתוך התנערות מאחריות זו, להפך, הוא נובע מתוך ההבנה שאת המציאות שלנו כרגע חייבים לשנות, ושמעשה הסירוב הוא הדרך שלי לשנות אותה. מתוך מקום של לקיחת אחריות, הסירוב הוא הברירה היחידה בשבילי.

בחודשים האחרונים התחלתי להיות מעורבת בקבוצה שפועלת בשטחים הכבושים. הפעילות שלנו כללה תיעוד של המתרחש ופעולות בשטח ביחד עם פלסטינים. הבנתי לראשונה כמה עמוק שיתוף הפעולה בין המתנחלים לממשלה. המדיניות של הממשלה במקומות אלה מונעת בין היתר מהרצון להפוך את חיי הפלסטינים באזורים הכפריים לסיוט, במטרה לגרום להם לעבור לערים הצפופות ולעזוב את אדמתם. את התהליך הזה אנחנו מנסים לעצור על ידי מאבק משותף של פלסטינים וישראלים.

דיברתי פעם עם פעיל פלסטיני שתיאר את הפעם הראשונה שהוא ראה ישראלים. כל מה שהוא ראה, כילד, זה חיילים זרים, שמדברים שפה שהוא לא מבין, נכנסים לכפר שלו והורסים את הבתים. הוא פחד מהם וכעס. רק לאחר שנים הוא פגש ישראלים שהראו לו צד אחר. לשמוע אותו גרם לי להבין את המעגל הלא נגמר שאנחנו נמצאים בו – אלימות יוצרת אלימות, אין בדרך הזאת פתרון. שיתוף הפעולה עם הפלסטינים מאפשר לנו ליצור מערכת יחסים שסוללת דרך לשלום ומוכיחה שיש אפשרות לשותפות בשני הצדדים וליצירת עתיד טוב יותר ביחד.

אנחנו הישראלים גם נפגעים מהכיבוש. אנחנו מנהלים חיים של פחד ונשלטים על ידי מממשלה שמנצלת אותנו, ופועלת מתוך תאוות כוח והון ולא מתוך דאגה לטובת האנשים. השלום משרת את האינטרסים הישראלים, הוא יאפשר לנו לחיות בביטחון ולא בפחד ושנאה. הוא הסיכוי היחיד שלנו לחיים טובים, חיים שבהם אפשר להשקיע בחינוך, ברפואה ואומנות יותר מאשר במלחמה.

הצבא הוא הכלי של הממשלה ליצירת ולשימור הדיכוי, הנישול ומניעת זכויות היסוד, ולכן כדי לשנות את המצב אני לא יכולה לשתף פעולה עם הצבא. הביקורת שלי לא מופנית אל החיילים, הם אינם אשמים, אלא למי שמכתיב את הפקודות ויוצר את המדיניות. המדיניות הגזענית, האלימה והמפלה של ממשלת ישראל יוצרת מציאות בה הפלסטינים נדחקים לפינה. התעלמות מכך היא מסוכנת בגלל שהיא משאירה אותנו עיוורים לפתרון היחידי – שלום.

ליפול לשנאה זה קל, קל לחשוב במובנים של "הם" ו-"אנחנו", של "טובים"ו-"רעים". אני והשותפות שלי למאבק אולי לא נסיים את הכיבוש, אבל הפעולות שלנו הן ההתחלה. כדי שדברים ישתנו חייבים לקחת את הצעדים הראשונים – ולכן אני חייבת להגיד "לא!" בצורה נחרצת, כי במציאות כזאת הדרך היחידה להגן על הדמוקרטיה היא לא לשתף פעולה.

  • סרבנית המצפון עתליה בן אבא נשפטה ב-7 בפברואר ל-20 ימי מחבוש, לאחר שהתייצבה בלשכת הגיוס תל השומר והצהירה על סירובה להתגייס, וחיכתה למשפטה במעצר בקו"ם במשך הלילה. בן אבא התייצבה יחד עם הסרבניות תמר זאבי ותמר אלון שנשפטו באותו יום ובפעם החמישית לכלא הצבאי, לאחר שכבר ריצו 74 ימי כליאה במצטבר כל אחת. עד סופן של תקופות המעצר, כל אחת מהן תרצה מאה ואחד ימי כליאה.
תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. עודד הגיב:

    קשה, ואין צורך, להתווכח עם אילנה שניאור-פרץ, המגיבה הראשונה. מה אפשר לומר כנגד המילה "כיבוש" כשהיא במרכאות? אולי להגיד " נכון, זה ממש לא כיבוש אלא חיבוק מלטף, ושיתוף פעולה , מלא חמלה , עם הילידים, ועזרה הדדית ושוויון למופת"? ומה להגיד על ניסוח כגון "הערבים זכו לדמוקרטיה, לרמת חיים גבוהה, לקידמה וטכנולוגיה"? אולי היה אפשר קבל עדויות ממאות ואלפי משפחות פלסטיניות, לרבות אימהות וילדיהן,שחייהן בגדה המערבית , כולל בקעת הירדן, נהרסו – ונהרסות כל יום – באלימות, ובמצב של חרדה אינסופית, ובאופן בלתי הפיך? בעצם, כל העדויות האלה מתועדות, מופצות ונגישות, אבל – מה פתאום שישכנעו מישהי כמו אילנה שניאור-פרץ בעובדות? ובכן, תטייל לה המגיבה בירושלים העתיקה, בין כל התושבים הפלסטינים החיכניים והמאושרים ומלאי הכרת-התודה.

    ולעתליה בן אבא: יישר כוח!

  2. ק.א. הגיב:

    בגיל הזה אני שאפתי (והצלחתי) – ברוב נאיביות ובהשפעת האינדוקטרינציה – להיות הכי קרבי שיש. רק כעבור כ 4 שנים נפל לי האסימון. הלב מתמלא הערכה לך.

  3. גד דרום הגיב:

    עתליה שלום,

    מבין השורות אני מצליח לראות כמה מוסריות ותמימות יש בעמדות שלך.

    בכל מה שתבחרי שתהיה לך הצלחה, אני מניח שאת משלמת ותשלמי מחיר לעמדות שלך.

    אבל, תכניסי טוב טוב למודעות שלך, בלי צבא ישראלי חזק גורלנו יהיה כמו הגורל של אבותינו באירופה.

    שבת שלום

    • היי דרומה לדימונה הגיב:

      פרא אדם, תגיד שניה: חזק = ברברי?

      • גד דרום הגיב:

        צבא הגנה לישראל זה הצבא הכי מוסרי בעולם.

        עם לא יכול להיות כובש בארצו.

        סתם על מנת לסבר את האוזן, יותר משבעים אחוז מאזרחי ירדן נחשבים לפלסטינים.

        מעתה אמרו ירדן זו מדינה כבושה…..

  4. מאירה הגיב:

    כל הכבוד לחינוך לערכים שמקבלים בתנועת השומר הצעיר.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים