הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 בפברואר, 2017 4 תגובות

"עובר אדם ברחוב ומבטו מושפל – ייחשד כמחבל ערבי ביישן"
– "הפטריוט" של  חנוך לוין

בשנים האחרונות, הפך אצלנו השימוש במילה "מחבל" לתופעה ויראלית: אין יום שבו לא מככב איזשהו "מחבל" על דפי העיתון או בפי קריינית הטלוויזיה. על פי רוב, כשהתקשורנים מעלים לשידור עניין כזה כבר לא מדובר ב"מחבל" חי וקיים אלא במחבל ירוי ומת, מי שלרגע נמהר אחד פרץ לשמי חיינו, צרב במי שצרב, הכה במי שהכה (או לא צרב ולא הכה כי לא הספיק)  וחוסל מיד.

(מקור)

בשנים האחרונות, כמעט כולם אצלנו כאן למדו אקסיומה: אם אדם נחשף כ"מחבל" פעיל, אחד דינו – להיירות. מה שנחזה להיות איום של פתע מצידו של ערבי על גופו או על חייו של יהודי הפך בתודעה העממית לצידוק מוחלט ל"נטרולו", כלומר הריגתו ואם יש צורך גם  ל"וידואה של הריגה". תוכנה קומפקטית השתרגה בתודעה העממית, תוכנה אשר למראה מה שנחזים להיות מעשי איבה מצד ערבים מפעילה על פי הסדר מערכת-זיהוי חפה מספקות, בית-משפט חף מחמלה ומערכת הוצאה לפועל חפה מהיסוסים. ילדה בת שתים עשרה מתקרבת אל מחסום כשמספריים בידה?  נער בן שש עשרה משליך אבן גדולה על מגדל שמירה צבאי? חבורה של נערים ערבים עורמת בחסות החשיכה אבנים וברזלים? בחור שבתיקו גילו סכין מטבח  הופך פניו מן החייל אשר חשף אותו ונמלט במהירות? צעיר חמוש בתת מקלע שמסתתר בצד הדרך בגדה ומוכן לירות? נהג ערבי נוסע ברכבו במהירות לעבר תחנת האוטובוס? מבחינתה של התוכנה הזו ההבדלים הם סתם זוטות: כולם מזוהים אצלה כ"מחבלים" וצריך לירות בהם מהר וביעילות. רובם ימותו מן הירי וחלקם רק ייפצעו ממנו והכל עלינו והכל בדין: הם הביאו את זה על עצמם.

הריגתם  של "מחבלים" מהר ככל שרק ניתן הפכה אצלנו לאומנותם של השוטרים ושל החיילים. אם פעלו כהלכה וביעילות יטפח להם המפקד המתנשף על שכם והעיתונאים שיגיעו במהירות לשטח יהללו אותם ולפעמים אף יציינו את שמם במפורש ואף תמונה ידפיסו בעיתון. אבל לא תמיד זה עד כדי כך מצליח, ועל כן כשהשוטר חולם לרגע והחייל מתמהמה פורצים לשטח אזרחים זריזי-תגובה, אמיצים וחמושים והם שמחסלים את "המחבל" כהרף עין ומיד אחר כך הם מתראיינים לרדיו, עוד מהשטח ועם האקדח המהביל ביד, והעיתונאים, איך לא,  מתפעמים מתושייתם וזמן לא רב אחרי כן מעניק להם המפקד של המרחב המשטרתי אות הצטיינות בטקס מפונפן.

בשנים האחרונות התמצקו אצלנו פרוצדורות בהירות של פינוי ותחזוקה: בסופו של האירוע, מגיעים לשטח בחורים מצוינים שבשקט ובבטחה אורזים את גופתו המנוקבת של  "המחבל" ומשגרים אותה למקרר הממשלתי שבו היא מאוחסנת לצד כל מי שהגיעו לפניה, כל גופה  במקומה ועם תגית קשורה לרגל או ליד, כמו תינוקות בפגיה שרק בהינתן ההוראה ישוחררו לידי המשפחות. רק לעתים רחוקות צצים קשיים שמסבכים את ההליך: בעבודתי כפסיכולוג משפטי סופר לי על מקרה שבו נער בן שש עשרה שנים, ירוי היטב, הוחזק במקרר הממשלתי זמן רב מדי ועל כן כשהחליט השר להשיבו, גילו הוריו שגופת הבן המת הקשיחה והשחירה במקרר עד שלא ניתן היה להכירו. הם סרבו ליטול אותה עימם ודרשו בתוקף להפשיר את בנם ולנקות אותו עד שיושבו למת פני החי. רצונם נעשה: מופשר ורחוץ נמסר להם הבן והם קברו אותו.

כמה היו לנו כאלה עד עכשיו? סוכנות הידיעות הפלסטינית "מען" מצאה שבין תחילתה של התקוממות היחידים הפלסטינית בחודש אוקטובר 2015 ועד סוף חודש דצמבר  2016, נקטלו 245 תושבים פלסטינים בידי ישראלים, רובם שוטרים וחיילים. אבל אצלנו אף אחד כבר לא באמת סופר את השלל הזה וממיין אותו: הריגתם של בני הארץ הערבים הפכה פה לעניין בנאלי, הכרחי לצורך תחזוקת הסדר, ואף הדיווח העיתונאי אודות ההריגה נראה כמו מסע תפל של צמח בר חסר יחוד שבדרכו מהשדה אל העיתון קמל ומתנוון עד שהוא נטמן כידיעה משנית מודפסת בפינה באותיות קטנות.

בכינונה של המציאות הזו שמצמררת את הגוף ומצמיתה את הנשמה יש למניפולציות לשוניות תפקיד נכבד. לעצם המצאת המילה "מחבל", למיסודה  ולשימוש האובססיבי בה על כל במה  ועל כל לשון בישראל יש השפעה מסיבית על הנצחת זוועות חיינו.  מיהו ומהו ה"מחבל"?  בתנ"ך המילה הזו כשם עצם לא נזכרת. המילון העברי בן תקופתנו, שמספר לנו  בעדינות ש"מחבל" הוא "משחית, מזיק, מקלקל", מיתמם או שבאמת אינו יודע על מה הוא שח, כי בעברית ישראלית המילה הזו ואחיותיה אינן מכוונות עוד לשועלי ולכרמי שיר-השירים: המילה הזו ואחיותיה הן שק מלא שרצים שלשרצ'יותו יש שורשים היסטוריים עמוקים בנבכי הלשון העברית. במאה השמינית לפני הספירה כשהנביא ישעיהו ביקש לתת מושג על יכולתו הלא מוגבלת של האל  לגרום להרס קיצוני הוא הביא מפיו את המשפט המאיים "ואנוכי בראתי משחית לחבל". מאות שנים מאוחר יותר, בספר הזוהר, הופיעו "מלאכי החבלה" ככינוי ליצורים זדוניים  שמועדים על פי טבעם להזיק לבני אדם. מלאך המוות היה אחד מהם. במיסטיקה היהודית כפופים  "מלאכי החבלה"  לשלטון השטן ומשרתים  את עולם הטומאה. הם שוכנים בגיהינום בחברתם של  נחשים ועקרבים ומצטיינים בגרימת ייסורי גוף ונפש: הם אלו המופקדים לצלות  לאט לאט איבר אחר איבר מגופם של הרשעים.

בל נזלזל בריבוי-הרבדים של לשון בת אלפי שנים ובמורכבות של המטענים שמילותיה סוחבות על גבן. גם כשטיבם ומקורם של מטענים אלו אינם ידועים במדויק למשתמשים, הרגישות הלשונית של דוברי הלשון מאפשרת להם לחוש ולו גם  במעומעם את טיבו של שדה המשמעויות שמרגביו גובבה מילה ואת האפילה שהיא נושאת עמה. לכן לא במקרה עמוסות גם בימינו המילים  הישראליות הקשורות ל"חבלה" במשמעויות שליליות מאוד. בשנות החמישים של המאה העשרים ציין המילונאי יהודה גור ש"מחבל" הוא "שד, רוח רעה, מזיק" ו"מחבלן" (מילה שפסה משימוש) הוא "משחית, ממית ומכלה".  בשנות השמונים סבר כמוהו המילונאי  אברהם אבן-שושן  אשר ציין ש"מחבל" עשוי להיות "רוח רעה" ומחרים-מחזיקים אחריו ציינו חיים רבין וצבי רדי, מחברי  אוצר המילים העברי שהמילה "חבלה" מעוגנת בשדה מושגי שבו יושבים גם "השטן" ו"שר החושך". יש מה ללמוד מכל אלו: "מחבל" נתפס בנבכים האפלים של השפה העברית לא כאדם פרטי אלא כישות זרה לעולמנו, ישות הרסנית מבחינת מהותה הקבועה (ולא רק מתוקף מעשיה), ישות אורבת ועוינת אשר עלולה לפתע להופיע בעולם וכהרף עין להציב איום חמור עלינו ועל כל מה ששלנו ולפיכך מצווה ללחום בה ללא רתע וללא רחמים.

כשאדם מכונה אצלנו "מחבל" הוא מאבד במידה ניכרת את תווי פניו. בחווייתו של הישראלי המעלעל בעיתונים אין מדובר עוד באדם מסוים, בעל גוף מסוים ונשמה פרטית ותשוקות וחלומות וגם ספקות וקונפליקטים ונדיבות ופחד, מישהו בר-הכרה. כשדוברי עברית בישראל מכנים אדם "מחבל" הם מחריגים אותו, מדעת או שלא מדעת, מחברת  בני האנוש ושוללים ממנו את האפשרות להיות נשמע, מובן ואולי נמען וגם דובר בשיח. ה"חבלנות" נתפסת כתכונתו הקבועה והקובעת והצורה הדקדוקית של שם העצם "מחבל" – צורת הבינוני הפועל המתמשך– עוזרת בזה: "מחבל" אינו שקול ל"מקלל" או "מרסן" או "מלהג" (שפועלים פעולה זמנית שצפויה להיפסק) אלא דווקא ל"מטפל", ו"מאמן", ו"מאלף", (מיני מקצוע) ללמדך ש"המחבל" הוא מי ש"חבלה" היא מה שהוא יודע לעשות, עיסוקו העיקרי בחיים ובעולם, הדבר שממנו הוא חי. לא ייפלא שבחוויה הישראלית, הריגת "המחבל",
היא מעשה טבעי אשר אינו אינה פוגע באנושיותנו. כמעט כמעיכת פרעוש.

הדימוי הזה מקפיץ אותנו מדרגה. כידוע, פרעושים הם טפילים הניזונים מטבע בריאתם מדם יונקים. פרעושים בוגרים זקוקים לארוחה אחת של דם ליום והם זוכים לאריכות ימים כשהם ניזונים מדם הפונדקאי הטבעי שלהם. פרעושים הם יצורים מעוררי מיאוס אשר גורמים למצוקה מתמשכת לאדם שלגופו הם נטפלים, אבל העיקר הוא לא בזה אלא בכך שבמעיים שלהם עלולים הפרעושים לשאת את מחולליהן של מחלות קשות, כמו טיפוס-הבהרות ומחלת הדבר,  וכשהם עוקצים הם עלולים להדביק במחלות  הנוראיות האלה בני אדם  רבים ולעתים לקטול בייסורים אוכלוסיות שלמות. מגפת הדבר שהפיצו פרעושים ברחבי אירופה במאה ה-14 גרמה למותם של 25 מיליון בני אדם, כרבע מן האוכלוסייה המיושבת דאז.

הנה הנמשל: בעולם שלנו לא האיש "המחבל" אלא דווקא המילה "מחבל" מתפקדת כפרעוש עתיר-מעללים כי כשהמילה הזו נבלעת אל התודעה היא מפרישה לפחות חמישה סוגי רעלנים שמעוותים הן את תפיסת המציאות של הישראלים והן את מבנה החשיבה וטיב השיח שלהם.

כשאדם מכונה "מחבל" מתייתר הצורך לחקור מה היה טיב חייו עד שפרץ אל עולמנו. האם חי בעוני?  האם הושפל עד דכא? האם נמעך ונסחט בידי סוכני שב"כ? האם התייאש? האם אופק חייו האפיל אט אט עד שכבה למול עיניו?  רק פתי, אומרים ישראלים מן השורה, יעסיק עצמו בשאלות פסיכולוגיות כאלה: "המחבלים" פשוט שונאים אותנו ורוצים להרוס אותנו. זה בדם שלהם.

כשאנשים מכונים "מחבלים" מתייתר כמובן הצורך לדון ביחסי-הכוח הקבועים והמעוותים שמתוכם יוצאים "המחבלים" לפעולה, כלומר בכיבוש הישראלי, באיונה של החירות תחתיו, בגזל השיטתי של האדמה ושל המים, בכל כיעורו של המשטר שכוננה מדינת ישראל בשטחים אשר כבשה בשנת 1967.  "מחבלים",  אומרים לנו האנשים ברחוב, לא צריכים הקשר ולא מופעלים על ידי הקשר ושום שינוי בהקשר לא ישנה אותם: הם פועלים על פי הכרח טבעם בלבד. תמיד הם היו ככה. הנה כך נפטר האדם הישראלי  מן המטלה המייגעת לחשוב על חלקו בעיצוב זירת-החיים התקועה והמרקיבה שממנה גח אליו "המחבל".

כשאדם מכונה "מחבל" מתייתר הדיון בהבחנה כבדת-המשמעות בין היחס שראוי לנקוט כלפי מעשי התנגדות לגיטימיים של אנשים הנתונים תחת כיבוש אלים לבין היחס שראוי לנקוט כלפי רצחנות המופנית כלפי אוכלוסייה אזרחית. מי שבסלנג שלהם כולם "מחבלים" אינם מבדילים בין מי שתקף כיתת חיילים חמושים אשר פלשו אל תוך כפרו שבגדה לבין מי שפוצץ עצמו באוטובוס הומה בתל אביב.

זאת ועוד, כשאנשים מאמינים ש"מחבלים" פועלים בעיקר בשל טבעם הרע, האוזניים שלהם מסרבות להקשיב לטענה שמי שפוגעים בצה"ל נאבקים לעתים למען כינונו של סדר מדיני וחברתי טוב בהרבה מזה שצה"ל מאפשר ושלעתים יש להם אף הצעות ליהודים בישראל שנראות מושכות הרבה יותר ממה שלממסד הישראלי יש להציע. אנשים שמתעקשים שאין למי ואין למה להקשיב גוזרים עלינו בחירשותם המגונה חרב ודם עד סוף הימים.

רעלן אחרון: בתהליך דיאלקטי שפולח תלמים עמוקים בתודעה הישראלית, ההרסנות האפילה המיוחסת ל"מחבל" צובעת בצבעים בהירים וחיוביים את הפרויקט המדיני והחברתי הישראלי שאותו מבקש "המחבל" להרוס. השתרשות והתרחבות השימוש בכינוי "מחבל" או "מחבלים" מאשרת, מניה וביה, את כל חלקי הפרויקט הציוני-הישראלי בשטחי פלשתינה-א"י  המנדטורית, למרות פגמיו וכיעורו: משטר אפרטהייד בגדה ובמזרח-ירושלים, חניקתה של רצועת עזה ומשטר האפליה הלאומית בתוך מדינת ישראל.

זה המקום לומר את האמת: אין "מחבלים" בעולם כלל. התפיסות העממיות הישראליות אודות "המחבלים" הן אמונות שווא הרמטיות שעיוורון והונאה עצמית וגם בורות והתאטמות הלב יצרו, עיצבו וגם הפיצו. השימוש הנרחב במילה "מחבל" ובנגזרותיה ככינויים לבני אדם הפועלים במציאות, מטמטם את השכל,  מעוות את הנפש וסוחב אותנו לתהום מוסרית ולייאוש שאין לו הצדקה. מי שמכונים אצלנו "מחבלים" הם בני אדם כמונו. ככל בני האדם מהותם היחידה היא אנושיותם ומעבר לזו הם שונים זה מזה באופי, בתפיסת העולם, באמונה, בערכים, ובאוריינטציה הפוליטית. על פי רוב הם אנשים נורמטיביים והם מוסריים לא יותר ולא פחות מאחרים. יש להם בית בעולם: הם בנים ובנות, אחים ואחיות וגם הורים לילדים. רובם, יש לשער, נאמנים לקרוביהם ולידידיהם ויש בהם תשוקה לחיים טובים. לעתים הם מתגייסים לפעילות מתוקף השקפותיהם המדיניות או הדתיות ולחלקם יש  גם ארגון שלמען הגשמת חזונו המדיני הם לוחמים. לאחרים אין לא ארגון ולא חזון: הם בודדים, עצמאיים וגחמתיים. לעתים מניעים אותם  ייאוש וזעם הצפויים להתעורר באנשים שחיים עשרות שנים תחת כיבוש משפיל, אכזרי וגזלני: נמאס להם. יש ביניהם מי שיבחרו לפעול נגד ישראלים רק בשטחי הכיבוש ויש מי שכל שטחה של ישראל וכלל אזרחיה הם מבחינתם מטרות נאות וזה חבל מאוד: זאת עמדה מוסרית מחורבנת.

המסקנה המעשית פשוטה: חשוב מאוד לחדול ממש עכשיו מהשימוש במילה "מחבל" ובנגזרותיה. יש לסרב להשתמש בה. יש להתעקש על החזרתם לשימוש של מונחים עבריים אחרים, לא מהותניים אלא תיאוריים, ספציפיים, הקשריים ואנליטיים. יש לעשות מאמץ כדי לבנות קורפוס פרגמטי של מונחים עבריים  שיתארו בני אדם כפי הווייתם הניתנת להכרה, כל אדם על פי מארג מאפייניו האישיים ונסיבות חייו, מונחים שיספקו הסברים לפעולות תוקפניות של בני אדם על יסוד בחינת הקשריהן הריאליים. ללשון העברית יש היצע עצום וזמין של מילים ומשפטים שישמשו בלא קושי למטרה הזו והנה מקצתם, להדגמה וכמובן לא למיצוי: פלסטיני כבן עשרים, מסגר במקצועו, תושב הכפר בלעין שבגדה המערבית, חבר תנועת חמאס….. מורה ערבי תושב רמאללה, חמוש באקדח…. סטודנטית למדעים באוניברסיטת אל-נג'אח תושבת הכפר בודרוס, שבתיקה נמצאו מספריים…. פועל בניין ערבי, תושב העיירה סלפית, מחברי מפלגת העם הפלסטינית, יידה בקבוק תבעירה על ג'יפ צבאי…. ערבי אזרח ישראל, כימאי במקצועו ואב לשלושה ילדים רקח במחסן שליד ביתו  פצצה…  צעיר יהודי חמוש במוט ברזל… תושב חולון, שאביו נהרג בפיגוע שאירע לפני חודשיים, תקף באכזריות נהג מונית ערבי….נערים יהודים תלמידי ישיבת "אור החמה" שליד שכם הציתו בית בפאתי הכפר הערבי עג'לון וגרמו לדייריו כוויות קשות…. צעיר יהודי תושב ראשון לציון, חבר תנועת  "מרדכי עודנו חי" ירה בתת-מקלע גנוב בחצר בית ספר ערבי וגרם למותן של שלוש תלמידות… וכן הלאה וכן הלאה. ההקפדה על המינוח העברי הישן-חדש הזה תהיה כרוכה במאמץ והיא תיתקל מטבע הדברים בהרמת-גבה מצד הנמענים שלנו ("אתה מתכוון למחבלים? אז תגיד את זה!"). אפשר לעמוד בזה משזוכרים שחיינו וחיי יקירינו תלויים לא רק בניקיון הנשק אלא גם בניקיון הלשון.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. מאירה הגיב:

    אנדרה צודק בעקרון, ויש לקוות שמשפטו של החייל מחברון קצת ישפר את דמותנו האנושית. כדאי שאנדרה יתייחס גם למילה "מפגע" .

  2. עלי הגיב:

    לפי המונחים המשפטיים אם רצחת אדם אתה נחשב לרוצח שפל אפילו אם זכית בפרס נובל
    לפי המונחים המשפטיים גם ניסיון לרצח נחשב לרצח והעונש הוא מאסר עולם !
    מי שרוצה לשנות את המונחים המחמירים ולתאר פסטורליה של סטודנט נחמד אשר מנסה
    לרצוח איש זר מטעמים לאומנים מנסה להפוך דבר שצריך לזעזע לדיווח קר וניטרלי
    הדבר הזה לפי ארנדט הוא צעד ראשון בכיוון של "הבנליות של הרוע" .
    הרוע משגשג כאשר מנסים לתאר אותו במונחים ניטרליים או מתוך הבנה אידיאולוגית
    זה קרה במשטר הקומוניסטי אשר ראה ברצח אנשים דבר הכרחי כדי להשיג מטרות וזה קרה במשטר הנאצי … לאייכמן לא עומד הטעון שהוא "מילא פקודות" וגם הסטודנט תושב שכם אשר שולף סכין
    מאבד בחלקיק שניה את מהותו האנושית ונהפך למחבל ורוצח

  3. ק.א. הגיב:

    המאמר מציג תובנות בסיס שעמן כל אדם עם שארית של צלם אנוש ומוסריות אלמנטרית יסכים מיד. כפי שהוא נהוג בישראל מזה שנים רבות המושג "מחבלים" אינה רחוק, למשל, מן המושג "חולדות" אשר בו עשו שימוש הקרובים (מאירופה) לעולם הרוחני הציוני מלפני כ 80 שנה. על פי מושג זה כל ערבי באשר הוא הינו מחבל בפוטנציה – המנטליות הזו גלויה לעין, למי שצריך המחשה, בכמה מחולצות טי-שירט (חולצות מחזור) עם ההדפסים הגזעניים שניתן למצא ברשת. ההסבר הפסיכולוגי למושג זה, הן באירופה והן בישראל, היא שנאה קולקטיבית עמוקה על בסיס אמוציונלי ירוד – תולדה של אינדוקטרינציה ודמוניזציה. הציונות אפופה מאז ומעולם בנתיב הרסני ובו היא ממשיכה גם כיום. יש לתהות כמה שנים יזדקקו כדי שהנפשות שהורעולו יוכלו להתנקות מהרעל שהושקו בו? הריגתם של ערבים נחשבת בישראל להצטיינות, הן אישית והן לאומית.

  4. ויותר הגיב:

    ההכללה "מחבל" כפי שמתאר המאמר כבר עברה מזמן למוסלמים בכלל: "האיסלם הקיצוני" במשמעותו "הטירור האיסלמי" או אפילו "האיסלם" זה התיאור כאן של כל המרעין בישין שהמאמר מייחס ל"מחבלים", ועוד מתלוננים כאן שהמשמעויות הללו לא מתקבעות מספיק בעולם כולו ובעיקר על אובמה שסירב בתוקף (או בנרפות) לאמץ אותן.

    כשהתחילו פעולות החבלה של כוחות בלתי סדירים – הפרטיזנים לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברה"מ במלחמת העולם השנייה, ציווה היטלר להשמיד אותם ללא רחם. הוא גם לא שכח לציין באותה נשימה שכל יהודי הוא "פרטיזן" שהרי אם אינו פרטיזן בפועל היה משתוקק להיות כזה או לפחות שמח בהצלחתם של הפרטיזנים…

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים