הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 במרץ, 2017 3 תגובות

הושטת יד אנושית, סולידריות בין אדם לאדם, היא הריפוי הנדרש לאירועי אום אל-חיראן. כך חשבתי לאחר אירועי אום אל-חיראן, הייתי תמים.  שורשי נגע הגזענות והפירוד עמוקים בתוכנו, ומבהיל עד כמה. גזענות משתרשת היום ביתר שאת, כפי שעולה ממשפטו של אלאור עזריה, מאירועי אום אל-חיראן, מפינוי תושבי עמונה, כמו בדים של צמח רעיל שברובו שורש עמוק וארסי.

(צילום: מק"י)

לפני חצי שנה החלטתי לבקר במוזיאון לזכר הטבח בכפר קאסם. לא ידעתי למה אני עושה זאת. הרי בדעותי, לכאורה, אני איש שמאל, אז מה, למה אני צריך לבקר שם? טעיתי. רק המגע הישיר עם העובדות, כפי שנחשפו לעיניי במוזיאון בכפר קאסם, הביא אותי להבנה ביחס לעומק העיוות בתפישה שלנו היהודים במדינת ישראל את המציאות. אומר זאת כך: לא רק עצם הטבח האכזרי שבוצע בכפר קאסם שהיכה בי. הרי ידעתי זאת. והטבח יכול היה להתרחש בכל מקום בו יש מלחמה. מה שהיכה בי לאחר הביקור במקום היה התיאור של המאמץ להקל בעונש, לקצר, ולצמצם את עונשם של מבצעי הטבח. ולא פעם אחת, אלא באופן סדרתי – פה בית הדין הצבאי לערעורים, שם נשיא המדינה, עד שגזר הדין המקורי הפך ללא יותר מבדיחה.

באותו יום בכפר קאסם, לאחר שצפיתי בסדרת הציורים המתארים את אירועי הטבח זה לאחר זה, התפרץ מתוכי בכי. דבר מה נפרץ בתודעתי. מה שנתפש כאירוע מהעבר הפך להבנה של השורש הרעיל היושב עמוק ומתפשט בגופנו, גוף האומה, גם היום. הבנתי שוב שערך השוויון בין בני אדם וערך "השוויון בפני החוק" הם הם הבסיס לערכים אנושיים. ללא ערך השוויון, כל ערך אחר הופך לעיוות במקרה הטוב, וגזענות מתפשטת במקרה שלנו במדינת ישראל.

האירועים באום אל-חיראן, השונים לכאורה מאירועי כפר קאסם, הביאו אותי למקום בשבת שלאחר הפשיטה הברברית של המשטרה. הופתעתי לגלות תמיכה רחבה של ארגוני שמאל בתושבים הבדווים הכואבים.  מתחקיר שפורסם בעיתונות ידעתי שבעבר חיו תושבי אום אל-חיראן על אדמה שהיום היא חלק מאדמות קיבוץ דביר. בשעתו, היה זה דוד בן גוריון שהקים את קיבוץ דביר. בעקבות הקמת הקיבוץ, נאלצו בני המקום לעקור מאדמותיהם לאדמות שהיום הן חלק משטחי קיבוץ להב. אי לכך, פניתי לדובר קיבוץ דביר בניסיון לחבור עם קיבוץ דביר וקיבוץ להב, שישלחו חברים מהקיבוצים לאום אל-חיראן כמעשה סולידריות, תמיכה אנושית שזוכרת את אירועי העבר המחברים את תושבי הקיבוצים היום אל תושבי המקום המקוריים. טעיתי, לצערי, בשני הקיבוצים קבלתי מה שנקרא "כתף קרה" שלא לומר קפואה. נציג קיבוץ דביר היה מוכן לשמוע אותי, אבל ממש לא יותר מזה. חשתי בריחוק ובניכור ששידר ביחס להצעה וביחס אלי כנודניק מטריד. גם נציגת קיבוץ להב, למרות שבשיחה הראשונה ניתן היה לחוש איזו הבעת עניין מצידה, הרי שאיבדה אותו כבר בשיחה השנייה. נציגת להב בקשה שאמציא לה ראיות לכך שתושבי אום אל-חיראן חיו היכן שהיום הן אדמות קיבוץ להב. היא בקשה שאשכנע אותה. טרחתי ומצאתי עבורה את הראיות, אך בשלב זה כבר לא היה על מה לדבר. במילים פשוטות, העובדה ששני הקיבוצים, דביר ולהב, יושבים מכוחו של השלטון – ולא בכוח הקניין – על האדמות עליהן ישבו תושבי אום אל-חיראן, אינה נימוק משכנע להביא לאיזו צורה של גילויי תמיכה בבני המקום שהוגלו. על התנהגות מעין זו נאמר "הניכור אוכל אותם". אני נמנע מלהזכיר את שמות נציגי הקיבוצים, היות שהשלטת פחד אצל אנשי השמאל היא חלק מהאג'נדה של שלטון הימין הישראלי. לזרוע פחד בפני כל מי שמעז לפקוח עניים ולחשוב בצלילות.

בשני האירועים – הטבח בכפר קאסם וגירוש אום אל-חיראן – ניכרת ההתייחסות הגזענית של הרשויות. הסמיכות בזמן של פינוי אום אל-חיראן לפינוי עמונה מדגישה את הגזענות ביתר שאת. לעמונה באו שוטרים ללא רובים, הם תודרכו כיצד להימנע מקונפליקטים מיותרים עם התושבים, אותם תושבים שהם מבחינה משפטית גזלני אדמות פלשתינאיות. ולמרות זאת, לא הפריע לחלק מתושבי עמונה להביא באופן יזום, תינוקות מהתנחלויות שכנות כדי להקשות בדרך מזעזעת מבחינה אנושית, קיצונית וחסרת כל אחריות על הפינוי. באום אל-חיראן, מאידך, אירועי אום אל-חיראן מדברים בעד עצמם. הפער בהתייחסות של הרשויות בשני המקרים זועק לכל מי שהמילים "ללא הבדל דת גזע ומין" יקרות לליבו. המילים המדויקות לתיאור המציאות של ישראל ולא רק מהיום, כפי שהיא, הן "תוך הבדלה בין דת גזע ומין".

באום אל-חיראן האיוולת של מעשה הרצח של המורה יעקוב מקבלת משנה תוקף עקב סירוב המשטרה לשחרר את גופת הנרצח יעקוב אבו אלקיעאן ז"ל. נסעתי לאום אל-חיראן בשבת יומיים לאחר רצח אבו אלקיעאן. תושבי המקום נראו כאובים והמומים. שוב ושוב שמעתי מהם כי גם השוטר שנהרג באירוע היה קורבן של מדיניות המשטרה, וכפי שתיאר זאת רמזי בן משפחה של יעקוב אבו אלקיעאן, שהוכה על ידי השוטרים, לא היה כל ירי של התושבים לעבר השוטרים. הקבורה החפוזה של השוטר, שנורה ככל הנראה על ידי שוטרים אחרים, ללא כל נתיחת הגופה, נעשתה ככל הנראה כדי להעלים ראיות לירי של כוחותינו על כוחותינו.

שוחחתי עם סלים, בן הדוד של הנרצח: ״נעקרנו שלוש פעמים, תחילה מואדי סובאלה, (היום אדמות של קיבוץ דביר, י.ג.), אחר כך מאדמות של קיבוץ להב. כך הגיעו התושבים למקומם באום אל-חיראן באוקטובר 1956. באותה תקופה החליט המושל הצבאי לחלק נשקים לראשי המשפחות שלנו כדי לשמור על המדינה מפני חדירות ופיגועים של מחבלים מגבול ירדן. בנוסף ישראל העניקה שטחי חקלאות ומגורים, אמרו, ׳אתם כאן כל החיים כל עוד יש יהודים׳ ״, תיאר סלים בקול נרגש.

ב-1997, בשבת ה-19 לאוקטובר, אירע באום אל-חיראן אסון כאשר שלש מבנות הכפר נסחפו בנחל סמוך ונמצאו ללא רוח חיים בנחל בקע בסמוך לבאר שבע. אריק שרון הורה אז לבנות בתי אבן ברזל ובטון, כדי שהאסון לא יתרחש שוב. יותר מכך מתאר סלים " אריק תרם מכספו סכום מכובד והורה למנהל מקרקעי ישראל לפצות את האנשים שנפגעו על ידי מתן חומרי בניה וכך נעשה".

סלים מוסיף: ״אין לנו בעיה לחבור עם הישוב היהודי, או שיחזירו אותנו לאדמות של 1949. אנשי אום אל-חיראן, הם מורים, עורכי דין ועובדים סוציאליים, הכפר הכי משכיל בדרום עם אבטלה אפס.״ שבוע לאחר התקרית נפטר מוסא, אביו יעקוב אבו אלקיעאן. הוא הפסיק לאכול ולשתות לאחר האירוע, בן 100 היה במותו. סלים אומר: ״אני קורא לעם ישראל לצעוק את צעקת השלום והדו-קיום, לא לגזענות לא לשנאה. שילמנו מחיר גבוה הגיע הזמן שיתייחסו אלינו כמו בני אדם. אחרי 62 שנות סבל, ללא מים וללא חשמל, המדינה מכינה שכונות ליהודים ולנו אפילו את כביש 31 מערד לישוב לא מתקנים. אוטובוס 51 עובר מסביב כדי שלא נקבל שרות. לא הייתה שום תלונה על הפרעה לאוטובוס. צינורות מים שהעבירו עד יתיר, כאשר ראו שאנו מתחברים ניתקו אותנו.״

יחיא' קבלן במקצועו, גם הוא בן משפחה של יעקוב אבו אלקיעאן, שהיה קצין בטיחות במפעל הברום, אחד המפעלים עם חומרים מהמסוכנים ביותר, תיאר את הנרצח שהיה מורה במשך עשרים שנה עם תואר שני בחינוך והוראת המדעים במתמטיקה. אשתו של אבו אלקיעאן היא דוקטור בביולוגיה עם התמחות בגנטיקה. היה לו בן אחד רופא והשני מהנדס בניין, ילדיו האחרים סטודנטים.

יחיא תיאר את המאבק של התושבים בפינוי אום אל-חיראן, כיצד פנו בזה אחר זה לכל הגופים המעורבים. בכאב יחיא מוסיף: ״אף אחד לא צריך לזוז מהישוב גם אם ימותו. האדמה שלי בוואדי זבלה, היום חלק מאדמות קיבוץ שובל חלקן אדמות של הסבא שלי.״  לסיום יחיא פונה ודורש ועדת חקירה ממלכתית לכל האירוע על מנת לחשוף את מהלך האירועים וליידע את אזרחי המדינה כולל משפחתו של ארז לוי ז"ל, על האמת.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. העיקר חסר הגיב:

    זה מאמר מרגש של אקטיביסט איש שמאל שבגופו ובנפשו רוצה לקיים את המצווה של "שוויון הזכויות" שבמגילת העצמאות, להביע סולידריות עם המנושלים ולנסות לשכנע שלא כל היהודים גזענים…

    הבעייה היא ש שהחבר היקר מתייחס לסימפטום ולא לשורש המחלה, כאילו יש כאן עיוות שצריך לתקן, "הניכור אוכל אותם"…

    שורש הבעיה היא לא בין יהודים לערבים, היא בין הציונות לילידים. מטרת הציונות היא הקמת מדינה ליהודים על כל שטח ארץ ישראל המערבית-פלסטין (ויש ששאפו גם למזרחית). הגשמת המטרה הזאת מחייב רוב יהודי מסיבי בשטח שנכבש בכוח העצמאי או בתמיכת המעצמה ששלטה בשטח.

    הערבים ילידי הארץ הם סכנה דמוגרפית אפילו ללא קשר להתייחסותם למטרה הציונית. היחס אליהם תמיד הוא "והיה כי ירבה ונוסף גם הוא אל שונאינו". כמובן שההתנגדות הטבעית של הפלסטינים למטרה הזאת משמשת הצדקה מוסרית כביכול לדחיקת רגליהם. אי הכרתם בצדק של המטרה לנישולם מהווה אצבע מאשימה כנגדם.

    ללא הדגשת המימד הקובע הזה בבעיה כל התיאורים של העיוותים כביכול רק מסיתים את הדעת משורש הבעייה כאילו ניתן לפתור את הסכסוך ע"י "הבנה" ולא ע"י מאבק פוליטי בלתי מתפשר נגד הקולוניאליזם הציוני

    • הבעייה היא שהערבים אינם הילידים, אלא הכובשים הגיב:

      הכיבוש של א"י בידי הערבו-איסלאמים שהגיעו מסעודיה במסגרת כיבושי האיסלאם הערבי בכל המרחב של המזה"ת ועד לאוקיאנוס האטלנטי נמשך כבר כמעט 1400 שנה והוא הכיבוש הארוך ביותר בעולם.

      הגיע הזמן לחסל אותו.

      הלאה הכיבוש !

    • ק.א. הגיב:

      ישעיהו ליבוביץ סבר שהציונות (במשמעותה הריאלית כפי שהתפתחה) מובילה בהכרח לסבך את עצמה בקונפליקט חסר פשרות עם מדינות ערב ולמעשה עם כל העולם מה שיביא לבסוף לחורבנה. משמעו שדווקא הצלחת ציונות זו בעצם מקרבת את קיצה. למרות שאין לדעת מתי זה יקרה נדמה שזה דבר בלתי נמנע. יתכן גם שחלק מן הציונים מבינים את זה – הם רק אולי מקווים שזה לא יהיה בקדנציה שלהם.

הגיבו להעיקר חסר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים