הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-25 במרץ, 2017 תגובה 1

ביום שישי בערב הסתובב לו חנן אילוז בכיכר פיקדילי, הסתחרר מריח התבשילים בדוכני האוכל, הציץ שוב ושוב באורות המרצדים וחש, שהוא מאבד לחלוטין את עצמיותו. בפאב קטן בריג'נט סטריט פגש את אנה, האיטלקיה שגרה בשכנותו במערב לונדון. היא לא הייתה יפה במיוחד, ושיניה היו שחורות מעישון, אבל היה בה משהו חינני וחם, שנגע ללבו של חנן. הוא ידע שבצד עיסוקה של אנה במלצרות היא מאזנת את תקציבה בזנות במרכז העיר. היה לה גוף נהדר, אבל חנן לא נגע בה מעולם. הם היו ידידים, ואנה ממש אהבה אותו. היא קראה לו "לורד חנן" בשל האנגלית המצוחצחת וגינוני הנימוס המופלגים שלו. את נימת הלגלוג הוא בלע בקלות רבה. האהבה העמוקה חיפתה על הכול. כאשר הציעה לו ללכת למיטה הוא סירב בנימוס ואמר, שזה עלול לקלקל את היחסים המיוחדים ביניהם. אנה סיפרה לו שאביה הביולוגי וגם אביה החורג נהגו לאנוס אותה ולהתעלל בגופה. היא הייתה קומוניסטית, ובנאפולי פעלה במסירות למען המפלגה. כאשר חנן העיר שהקומוניסטים באיטליה הופכים בהדרגה לסוציאל-דמוקרטים היא כעסה. פניה האדימו, והיא אמרה שאפילו האפיפיור לא מרשה לעצמו להעליב את המפלגה, שאליה משתייכים מיליונים ממאמיניו. אנה סירבה להתפייס איתו לזמן מה, ורק אחרי שליטף את לחייה ואמר לה שהוא אוהב אותה, היא נרגעה.

כיכר פיקדילי בלונדון (מקור)

אנה לא הייתה בריאה במיוחד, עברה כמה ניתוחים ולעתים הפסיקה לזמן מה את עיסוקה בזנות, והמשיכה למלצר בקווינסווי ליד הפארק. בעלת המסעדה, רוזה, הייתה קתולית אדוקה וסלדה מעיסוקיה הצדדיים של אנה. היא קראה לה רק אנג'לה, ונראה שהכירה אותה מעיר הולדתה בצל הווזוב מטיל האימה. בכל יום חמישי הגיע חנן למסעדה, אכל ספגטי בולונז עם כוס יין אדום וקינח בעוגת תפוחים חמה. הוא בקושי הצליח להתמודד עם תחושת האושר שאפפה אותו. אני אדם חופשי, אמר לעצמו. זמנו היה בידו, איש ממכריו בירושלים או בלונדון לא ידע דבר על מקום הימצאו. המסעדה הייתה חמימה, ועטורה באורות צבעוניים לקראת חג המולד. אנה הייתה שוב חולה, ורוזה אמרה, בשילוב אופייני של גסות איכרית וחמימות אימהית, שהיא צריכה להפסיק לזנות עם כל מיני חלאות ליד כיכר פיקדילי. עיניו של חנן קצת דמעו, ורוזה פסקה שרק הוא אוהב את "אנג'לה" באמת. חנן אסף את שאריות הפודינג הצהוב והחמים ובלע אותן בבת אחת. רוזה חייכה. היא הוסיפה לעוגה נופך מיוחד שהזכיר את ניחוחותיה של נאפולי.

כאשר הגיע לביתה של אנה בגלוסטר טראס, אמר לו אחד השכנים שהיא בבית חולים. הוא טען שהיא "קצת הגזימה" בהוללות אבל בבית החולים סט מארי בפדינגטון אמרו לחנן, שיש לה דלקת ריאות ולא מחלת מין. היא הייתה מכוסה עד לצווארה, וארשת פניה אטומה לגמרי. "לך הביתה, חנן", אמרה בקול חנוק, "המקום הזה מוצף חיידקים". אנה מתה כעבור יומיים, ורוזה הטיסה את גופתה לאיטליה על חשבונה. היא עצמה נסעה להלוויה, וסגרה את המסעדה לשבוע. חנן ידע שאין לו מה לחפש בנאפולי. אנה מתה והשאירה חלל אפל בלבו.

הוא המשיך ללכת למסעדה של רוזה, שהתייחסה אליו כאילו היה בן משפחה. עשרה ימים אחרי מותה של אנה מצא חנן את עצמו באצטדיון הייבורי וצפה במשחק בית של ארסנל בלא חמדה. אחרי המשחק נסע ברכבת התחתית לפיקדילי, ושם מצא את פרנצ'סקה, חברתה של אנה. היא חיבקה את חנן ובכתה קצת, ואז סיפרה שאנג'לה קראה לו תמיד "לורד חנן". חנן לא טרח להסביר לה שהתואר "לורד" הולך עם שם המשפחה ולכן הוא במקרה הטוב "לורד אילוז". פרנצ'סקה הציעה לו לבלות אתה את הלילה, אבל לחנן הייתה כבר חברה גרמניה מבית הספר לאנגלית. הוא סירב בנימוס, נישק את פרנצ'סקה על לחייה, והלך בפעם החמישית באותו חודש לסרט "מורגן, מקרה מתאים לטיפול" באולם הנוח והמחומם היטב בריג'נט סטריט. הסרט היה התגלמות האנגליות הפרולטרית, חנן  התבשם ממנו ודווקא אז הגיע למסקנה שזמנו בלונדון תם. בערב עוד חילק כרוזים נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הגזענית, והלך עם סוזאן היפה לדירתה בצ'לסי. הוא סיפר לה על געגועיו לירושלים אבל סוזאן לא ממש הבינה אותו. הרבה שנים לפני שהאיבה לישראל פשתה בכל חוגי השמאל סוזאן ראתה בישראל ישות אימפריאליסטית ואימצה את השיח הפלסטיני עד תום. זה לא הפריע לחנן לשאוב הנאה עצומה מגופה הנהדר, מהעור הצח והמושלם שלה, ומחיבתה העמוקה אליו חרף היותו ישראלי.

הלילה עם סוזאן רק העמיק את תחושתו של חנן שעליו לחזור הביתה. הוא חשב על ירושלים לפני השקיעה בימי שישי בערב, על המגרש בקטמון, על חבריו שהשאיר מאחור. יכול להיות שאנחנו "ישות אימפריאליסטית", חשב לעצמו, אבל בשבילי ירושלים היא המולדת. אהבתו העמוקה ללונדון לא שככה, אבל עיר מולדתו התחילה לשוב לחלומותיו, לחלוש על תחושותיו, להיות מוחשית יותר ויותר חרף המרחק. שליטתו בשפה האנגלית השתפרה מאוד, והוא ידע שתמיד אנגליה תהיה נוכחת בהווייתו. הוא אהב מאוד אמביוולנטיות וחשב שמקומו האמיתי הוא אי שם בחלל, בין לונדון לבין ירושלים. בארוחת הערב במסעדה של רוזה סיפר לה על כוונתו לחזור לעירו. היא התחילה לבכות אבל ברכה אותו על ההחלטה. היא תמיד חשבה שירושלים איננה סתם עיר, אלא מקדש מעט לאנשים טובים. "אנג'לה תמיד חשבה שאתה מלאך", אמרה בעודה דומעת, "מלאכים מרגישים בנוח בירושלים".

לא כדאי לבנות על זה, חשב חנן אחרי שבוע בעירו. הכול מסביבו נראה לו אפור וקטן מדי, כאילו כל חייו התכווצו והתמזערו לרחוב יפו. מגרש הכדורגל בקטמון נראה לו ליליפוטי, וגם ניצחון יפה של הפועל לא הצהיל ממש את רוחו. דומה, שאין לו עם מי לדבר. הסיפורים שלו על לונדון לא ריתקו במיוחד את חבריו שהיו עסוקים במאבק הכלכלי לקיום, או במימוש החלומות לרכוש דירה קטנה באחת השכונות. הוא חשב רבות על אנה, אבל ידע שאין לדמותה מִדרך כף רגל בעירו. הוא לא סיפר לאיש על ידידותו היפה עם זונה מקצועית, שהייתה גם מלצרית. לסיפור כזה לא היה מרחב מחיה בעירו.

המאורעות בארצנו סחפו את חנן, המלחמות התכופות נסכו בו דיכאון, ודווקא לונדון עברה עכשיו שינוי בדמיונו, מעיר ממשית וחיה לעולם שבו החלומות והזיכרונות משמשים בערבוביה. תמיד יחיה בשתי הערים, ובעצם אף לא באחת מהן.

  • פורסם בכל העיר, 24 מרץ 2017
תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. ק.א. הגיב:

    הדימיון על לונדון כתרופה להקלת הטירוף המקומי? אם אחזור יום אחד לישראל, לבקשת המשפחה, לפחות, כמו אצל חנן, יהיו לי החלומות והגעגועים לעולם אחר ושפוי קצת יותר – ואולי אאלץ להשתמש בהם למטרה דומה. מבחינת האופטימיסט שבי האמונה היא שהטירוף הזה מוכרח לחלוף לו מן העולם, ואפילו לא בעתיד הרחוק מדי, כי ככה לא יתכן שזה ממשיך. לעומת זאת מבחינת הריאליסט, קורא העתונים והאקטואליה, שבי זה יכול בשקט לקחת גם 100 או 200 שנה, ואף להחמיר.

הגיבו לק.א.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים