אחרי שבוע מנוחה אני שב לכתוב. הרגל עדיין שבורה, אבל למצער אני יכול להגיע לשולחן הכתיבה ולעבוד. היה לי חג נפלא, פשוט ומשפחתי כך שלא בזבזתי אותו על רחמים עצמיים. אחי עוזי, בן 80 בדיוק, נסע למינכן למשחק הבית האומלל שלה נגד ריאל מדריד. ביום שישי שעבר נסעתי לארוחת הערב שנערכה לכבודו בנווה צדק בתל-אביב. האירוע היה משפחתי, צנוע ולבבי, ורק ההליכה עד למונית הייתה מייגעת מאוד. כיוון שעוזי הזמין רק בני משפחה לא היו נאומים פלצניים, וברור שלא הועלו שום מחלוקות על סדר היום. התבצרנו במכנה המשותף והדחקנו לשעה קלה את המפריד. כשחזרתי לעירנו ישבתי על הספה במשך שעות ארוכות ובהיתי בטלוויזיה. ביליתי גם מול המחשב. רוב המגיבים בפייסבוק שלי הם פסימיים, שבורי לב ושבורי רוח. חשבתי בלבי שאצלי רק הרגל היא שבורה, ואילו בלבי מקננת קורת רוח מתונה, אבל יציבה. שום כוח בעולם לא ימנע מאיתנו את האושר הבסיסי הנעוץ בעצם הקיום עלי אדמות. גם מירי רגב השוגה בחלומות גדלות, לא מפריעה לי. מוטב לנו להתרכז בעצמנו ובמעשינו. כל תרומה, אפילו דלה, לתרבות ההומניסטית של רבים מאיתנו, היא מבורכת.
(מקור)
ביליתי יום שלם במרפאה האורתופדית של קופת חולים במקור ברוך. לא נשאר הרבה ממקור ברוך של פעם, שהייתה מאוכלסת בחבריי מהתנועה המאוחדת ומבית חינוך צפון על שם ברל כצנלסון. אחד מהם, משה ברזון ז"ל, נפטר לפני כמה חודשים. הוא היה נער יפה ונעים הליכות ונשא לאישה את מרים ריינהולד שלמדה איתי בבית חינוך ארלוזורוב מכיתה א'. ברזון קיבל בביתו חינוך מפא"יניקי מובהק, הצליח מאוד בעבודתו במוסדות חברת העובדים, ובשלב מסוים ייצג מוסדות הסתדרותיים בדרום אפריקה בשיא תקופת האפרטהייד. לבי מכה אותי על שנאלצתי לגנות אותו במאמר נוקב ב"העולם הזה", שזכה לתגובה יפה גם של נועם חומסקי. כאשר פגשתי אותו באזכרה לחברנו המשותף רמי גול ז"ל הוא דווקא האיר לי פנים. כדרכם של אנשי מעשה בסוציאל דמוקרטיה הישראלית, הוא התייחס בלגלוג מעודן וקצת מתנשא לביקורת שלי על מעשיו במדינה הגזענית. השיקולים האידיאולוגיים לא העסיקו אותו והוא ראה לנגד עיניו רק את היתרונות הכלכליים. למען האמת, לא ממש רבנו וחיבתי הישנה כלפיו נשארה בעינה, שלא בטובתי.
האם העבר המשותף בתנועת הנוער מבטיח את שימורה של הידידות הישנה לאורך שנים רבות? קשה לענות על כך. אבא שלי תמיד עזר לעולים מעיירת מולדתו באוקראינה, זדולבונוב. הוא חרג ממנהגו וסייע אפילו לבית"רים מביניהם. היו לו שני ציבורים מועדפים: שארית הפליטה מזדולבונוב וחבריו מהבחרות הסוציאליסטית, תנועת הנוער הקרובה למפא"י שאליה הצטרף עם עלייתו בשנת 1931. כיום אין לי קשר רצוף עם חבריי מהתנועה. אני רואה בעיקר שני חברים, אחד חניך השומר הצעיר והשני חניך בית"ר. עם זאת, אנשי התנועה נשארו חרותים עמוק בלבי. חלק קטן מהחברים ב"עדה" כבר נפטרו. רוב האחרים עדיין קשורים בכל נימי נפשם לתנועת העבודה. פעם פגשתי במקרה בחבר מן העבר ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב. שוחחנו ארוכות והוא סיפר לי שמעולם לא החליף את דפוסי הצבעה שלו בבחירות לכנסת. הוא היה יותר "לאומי" מרוב חברינו בעדה, אבל תנועת העבודה הייתה חלק מהווייתו. "האינטרנציונל מלהיב אותי ושירי בית"ר מעוררים בי תחושה של דחייה הגובלת בבחילה. הצבעה לליכוד לא באה בחשבון מבחינתי, על אף שאני יותר קרוב למנחם בגין מאשר לדוד בן-גוריון".
הבנתי ללבו. עברו שנים רבות מאז שהצבעתי בעד מפלגת העבודה אבל תמיד חשתי סוג מסוים של אשמה אחרי שזרקתי לקלפי פתק אחר. גם זה עבר מן העולם מבחינתי; ימים חדשים הגיעו וצריך לשקול מחדש כל רעיון, כל אידיאולוגיה וכל תחושה.
"פתק אחר" משמעו הצבעה משמאל לתנועת העבודה. אם בשנת 1973 עוד נעניתי לקריאתו של מתי פלד והצבעתי למערך שמא יסכל הימין את תהליכי השלום, מאז 1977 הצבעתי תמיד למפלגות השמאל: של"י, הרשימה המתקדמת, חד"ש והרשימה המשותפת. בכל השיחות עם חבריי מהתנועה אני נתקל באותה תופעה: רובם מצביעים למפלגת העבודה על כל גלגוליה ושמותיה, מיעוטם תומכים במרצ. חלק מאנשי מרצ חושבים על פוליטיקה בדיוק כמוני, אבל סולדים מעצם הרעיון להצביע בעד רשימה "ערבית". זה יעבור להם אבל כאשר יגיעו למסקנה הנכונה זה יהיה אולי מאוחר מדי. מסתבר שגם בוגרי תנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת פועלים על פי הדפוסים השבטיים. הבינוניים שביניהם מצביעים למפלגת העבודה (מחנ"צ) הנאורים יותר בעד מרצ והקרנפים מסתפחים למחנהו של יאיר לפיד.
הדרך לשינוי מהפכני בחברה הישראלית עוברת במגזר הערבי. אם נושיט לאזרחים הערבים יד לבבית וכנה, נוכל להיאבק ברצינות נגד הימין הדתי והחילוני. אם נסתגר בזהותנו היהודית באמתלה של "ציונות" נאבד לגמרי את אחיזתנו הרופפת ממילא בזירה הפוליטית. בתוך המחנה האמורפי של השמאל העקבי עלינו לתמוך ביגאל סרנה, בגדעון לוי, בעמירה הס וביהודה שנהב נגד הימין הקניבלי. אורח החיים הבורגני למחצה של כולנו איננו מחייב תמיכה בגזענים ובזוללי השכירים בקרב המרכז הלאומני. גיוס אנשים חדשים למחנה שלנו יציל לא רק אותנו, אלא את החברה הישראלית כולה. האם האסטרטגיה הלוחמנית שלנו כוללת גם השמצות אישיות שאינן תמיד ענייניות? ייתכן שאנחנו מחטיאים את המטרה ובכל מקרה לא נוחלים הצלחות כלשהן. כיוון שרוב הישראלים תומכים במדיניות חוץ וביטחון נצית אין כל סיכוי לרכוש את לבם באמצעות סיפורים על שחיתותם האמיתית או המדומה של ביבי נתניהו ושל בני משפחתו. הטיעונים המדיניים והביטחוניים נגד נתניהו הם חזקים מאוד, ויש להשתמש בהם כדי להצליח במאבק על דעת הקהל. גם הציבור הערבי זקוק ליותר מקורֶט של דמיון יצירתי כדי שכולנו נגיע למיצוי הפוטנציאל של השמאל העקבי בקרב המגזר היהודי.
בינתיים אני ממשיך לדדות בין חדר לחדר, כמו ג'ון סילבר הארוך בספרו של רוברט לואיס סטיבנסון "אי המטמון". בני ביתי קצת צוחקים על חשבוני אבל נוהגים בי בסובלנות רבה. קראתי שוב את הספר על רב המלחים הרצחני אבל מלא הקסם, ובכלל, ברגעים קשים ספרי הילדים הקלאסיים נוסכים בי שלווה וביטחון. נכון שהתרגומים החדשים עולים באיכותם על הקודמים אבל באורח בסיסי פנימור קופר, ז'ול ורן ומיין ריד לא השתנו. הספרן המנוח מספריית הפועלים, יואלי, היה גאה בהשפעתו על מצב רוחי בימים לא קלים.
- פורסם בכל העיר, 21 אפריל 2017
חיים אתה קצת עושה אידאליזציה למפלגה המשותפת
בל״ד אינה פחות לאומנית מהבית היהודי