הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 בספטמבר, 2017 6 תגובות

לפני שנים רבות הזמנתי שני ידידים מג'אבל מוקאבר לאסיפת בחירות של חד"ש. הייתי אחד הדוברים, לצד תמר גוז'נסקי ומוחמד ברכה, ולא תמיד הרגשתי כל כך בבית. כמה מהנוכחים באולם ועל הבמה כעסו עליי כי התנגדתי לתמיכה במועמדותו של אהוד ברק לראשות הממשלה. אני לא מוצא שום סיבה להתנצל על העמדה הזאת, וגם היום הייתי מצביע נגדו. עם זאת, היה לי קשה. בסופו של דבר כעסו עליי גם הידידים ממזרח ירושלים. "מדוע אתה מוכן להחזיר את ירושלים המזרחית לרשות?" שאל אותי אחד מהם. הישראלים רוצים לנשל אותנו מכל הזכויות שהישגנו בעמל רב, אז מה לשמאל ולעמדה כזו". קצת הופתעתי. העמדה המוצקה נגד ה"איחוד" הכפוי הייתה מובנת מאליה בשמאל; הביקורת מהצד הערבי הדהימה אותי בניסוחה ובעוצמתה.

קיר האפרטהייד – ירושליים אל קודס. צילום Peter Mulligan

מאז חדרו מתנחלים מהסוג הגרוע ביותר לשכונות הערביות בעיר ובעצם הצליחו לנתק אותם מאחיהם בגדה. משמרות המחאה של השמאל לא הרשימו אותם במיוחד. הגזענים קבעו כאן עובדות ממאירות לדורות או תקעו יתד בשטח בלשון הכדורגל. המאבק השמאלי לביטול הכיבוש בעיר איבד את משמעותו המעשית. זה אולי חשוב מבחינה מוסרית למחות נגד הכיבוש והנישול אבל כפי שיצחק שמיר המנוח נהג לומר "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". שלא תהיה לנו טעות, "הכלבים" זה אנחנו. אין טעם להזיל דמעות של עלבון אלא להמשיך הלאה. השאלה הגדולה היא, לאן?

לפחות עקרון אחד נהיר לנו לגמרי: לא ניתן יד להקים מדינת אפרטהייד בארץ או לעיר כובשת ורומסת. הניכור מהממסד ובני בריתו בימין הוא מוחלט. החוגים השליטים שלנו הם מושחתים עד היסוד ואין להם תקנה. הם שולטים בעיר ובשטחים בשם אידיאולוגיה אליטיסטית וגזענית ונוקטים באמצעים פשיסטיים לריסון ההתנגדות (החלשה ממילא) בקרב הציבור הנאור. כך הם מצליחים לקבוע עובדות ומשתמשים בצבא ובמשטרה כדי לרסן את האופוזיציה. מה אנחנו עושים? במקרה הטוב, מוחים; במקרה השכיח יותר, שותקים.

לכן עיצובה של אסטרטגיה חדשה מצריך אומץ לב רב. עלינו להשליך אמיתות ישנות ל"פח האשפה של ההיסטוריה" גם אם נספוג ביקורת קשה דווקא מבני בריתנו בעבר הקרוב. במקרה הספציפי של ירושלים עלינו להמיר את החזון של ביטול ה"איחוד" ולהחליף אותו בתוכנית לחיים בעירנו בתנאים של שוויון מלא. אין לדעת אם יש לנו שותפים רבים בעיר המזרחית להגשמת החלום הזה. הגשמתו תהיה זרועה בקשיים אדירים ותגייס מאיתנו כוחות רבים. כיוון שכל החלופות כרוכות בשפך דם ובהתפרצויות שנאה שטרם ידענו כמותן כדאי להפנים שהדרך הקשה היא עוקפת מלחמה ושיש לנסות אותה בכל מחיר.

קראתי השבוע ב"כל העיר" על הצלחות בלתי מבוטלות של העירייה ועל עשייה תרבותית גדולה. ראש העיר ניר ברקת חייב להתנער כבר עכשיו מנאומיו הלאומניים ולנסות דרכים אחרות. יש לו סיכוי לכבוש ציבורים חדשים אם ימשיך לעשות למען העיר ויזנח את חלומו לכבוש את הליכוד. מפלגתו של ראש הממשלה מסואבת מדי, ומרכז הליכוד נעשה לקן של שרצים לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מוסרית. גם ההיבט האלקטוראלי הוא עגום מנקודת ראותו של ראש העיר. כפי שבני בגין למד על בשרו, אנשי הליכוד אינם מסתפקים בנאמנות לארץ ישראל השלמה. הם דורשים גם עמדות אנטי ערביות קיצוניות ועוינות לשלטון החוק. אינני בטוח שברקת יוכל לספק את הסחורה הזאת במלואה. לכן יש להניח שברקת יצטרך לעבוד על קואליציות אחרות ואולי יחבור ליאיר לפיד ולחלק מחבריו.

איחוד שוויוני של העיר ידרוש גיוס מאסיבי של כל הכוחות הנאורים, וחלוקת המשאבים בינינו לבין בני עירנו הפלסטינים לא תהיה קלה. המצרכים הדרושים: סבלנות, סובלנות, אהבת אדם, תכנון בצד להט רעיוני גדול, נמצאים אולי בשטח, אבל תיעולם לצורך מימוש האיחוד לא יהיה פשוט. נוכל אולי לגייס קומץ אישים משני הצדדים, אבל אם הממשלה תנסה לדכא את התוכנית המצב בעיר עלול להידרדר. שאיפתנו לגדל כאן ילדים ונכדים בתנאים של ביטחון אישי וחוויות חדשות של מפגש תרבויות ושפות, איננה קלה למימוש.

הצעה מעשית: יש להקים מועצה ציבורית רחבה לאיחוד העיר בתנאים של שוויון ואם אפשר אפילו אחווה. עלינו להקים ועדות לניסוח תוכניות לשיפור מצב החינוך, הבריאות והתברואה בעיר ולשתף את התושבים מכל העדות והגוונים. יש לצעד כזה חשיבות פוליטית מלכדת רבה. לרבים מאיתנו יש קשרים ברחבי העולם, וניתן לנצל אותם כדי לגייס תומכים וכסף.

כך נחסל את הניכור הנובע מהמחלוקת על אחדות העיר, נתמוך ברעיון אבל בסייגים רבים הנובעים מהשקפתנו הדמוקרטית, נפצל ונשבור את האחדות המדומה של "עם האדונים" לטובת פתרונות ליברליים אמיתיים. אחדות תיתכן רק בתנאים של דמוקרטיה אמיתית. מי שלא מבין זאת מסתכן במלחמת נצח וממיט מציאות נוראה על בני עירנו הצעירים. אין טעם לכעוס על בני עירנו שדוחים את החזון הזה. את מיעוטם נשכנע והאחרים ילמדו את הדרך הטובה רק אחרי שורה של אסונות שלא תפסח על אף בית בעיר. לכן תוכניות השלום שלנו באות כחלופה לנתיב הדמים, השכול והנכות. בצד המתנגדים הרבים יהיו גם מצטרפים חדשים לדרכנו. יש בה תקווה גם לנו וגם למיעוט הפלסטיני הגדול בעיר. מוטב שניצור גם דרך להידברות עם הרשות הפלסטינית כדי שלא יהיו בצד השני כוחות שיכשילו כל תוכנית נאורה לאיחוד של אמת. סיפוחיסט ערמומי כמו טדי קולק המנוח היה מוצא דרכים מתוחכמות להרוס תוכניות יהודיות-ערביות לאיחוד העיר. קשה לדעת אם גם לברקת יש יכולת כזאת.

זניחת חלוקת העיר איננה קלה כאמור לאנשי שמאל, אבל היא החלופה היחידה לסיפוח הזוחל, הבלתי צודק והרה האסון. יתכן שגם בציבור החרדי יימצאו לה תומכים. הדתיים הלאומנים הם יותר קולוניאליסטים מאשר שוחרי אחדות. חשיפת האמת מאחורי הרטוריקה הלאומנית היא חיונית להמשך הדרך. ההיגיון וההגינות עומדים לצדנו. זה עדיין לא מבטיח את הניצחון בקרב האידיאולוגי והפוליטי.

כדי להתקדם בכתיבת תוכניות מרחיקות לכת, אסור לנו לשכוח שברקת עשוי לעזוב את הזירה המקומית גם אם לא יצליח לרשת את נתניהו כיו"ר הליכוד. עלינו לחשוב על מועמד מתאים שיצית את דמיונם של צעירי עירנו מבלי לבגוד בחזון החיים המשותפים. קשה לחשוב עתה על מועמד מתאים, אבל יש לאתר אותו או אותה בהקדם. כל התוכניות שהתוו כאן אינן בהכרח בנות הגשמה מיידית, אבל הן יכולות לספק מסגרת לפעילות יצירתית.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. י.פ. [1] הגיב:

    "מדוע אתה מוכן להחזיר את ירושלים המזרחית לרשות?" שאל אותי אחד מהם.
    אני לא הייתי "בחוג בית" עם תושב מזרח ירושלים. אבל כתתי את רגלי במשך שנים בשטחים הכבושים, בהפגנות, במסיק זיתים, עם חורשים ורועי צאן ושמעתי גם את כל הגרסאות שמעלה חיים ברעם ועל פיהם השתכנע לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה ולחשוב מחדש…פועלים שעובדים בבנין התנחלויות טענו נגד ההפגנות, "מה שחשוב זה להביא לחם לילדים". בעלי מטעי זיתים שעבדו חודשיים בשנה במטעים ועשרה חודשים בישראל ובנו וילות, קללו את ערפאת שקלקל להם… מרקס אמר בהקשר "למה רוצים הפלסטינים" (אז הפועלים) "לא משנה מה אומר פועל זה או אחר ואפילו מה אומרים כל מעמד הפועלים, אני יודע שלא יתכן שחרור מעמד הפועלים תחת הקפיטליזם" (ציטוט מהזיכרון). ולענייננו, המטרה הציונית לא מסתדרת עם קיום בתוכה של מיעוט ערבי בכלל וגדול בפרט. זה משותף ל"שמאל" ולימין. לו היה להם מספיק כוח (פוליטי) היו מעיפים מכאן את כולם עם "טרור פלסטיני" או בלי, ואפילו גרוע מכך – אין לי כל ספק. מאחר וכוחם לא מספיק לכך אם נוקטים בדרך של טרנספר זוחל – להוציא לפלסטינים את הנשמה בכל השיטות ובכל האמתלות והסיבות.

  2. י.פ. [2] הגיב:

    המשך
    זאת התמצית של הציונות ושום "פתרונות ליברלים אמתיים" לא יעזרו. זו הסיבה שאני מתנגד למדינה אחת באיזהשהם וריאציות – לא יתכן שחרור הפלסטינים תחת משטר ציוני. הפלסטינים צריכים להשתחרר מהשליטה הציונית אחרת הטרנספר ימשך גם דרך מלחמת אזרחים. מה שנותר לעשות זה לחסום את השור בדישו או להוציא את מה שנשאר מהטרף מפי הטורף. הקמת מדינה פלסטינית כולל מזרח ירושלים היא אולי הדרך להציל את מה שנותר. ב-1937בן גוריון הסכים לחלוקה, כך הוא נימק את הסכמתו במכתב לבנו עמוס: מדינה ולא חשוב באילו גבולות היא המכשיר החזק ביותר להגשמת הציונות, קרי כיבוש הארץ, כל הארץ. הוא צדק ברגע שהוסר המחסום בין טורף לנטרף נפתחה הדרך… מדינה פלסטינים אולי תציל את מה שנשאר ואולי תהיה גם המכשיר לביטול הקולוניאליזם הציוני בכלל.

    • אמיתי הגיב:

      לצערך ההנהגה הפלסטינית לדורותיה לא בנוייה נפשית לקבלת פשרה/החלטה בן גוריונית.
      המנהיגות הפלסטינית כבולה במלל שלה עצמה ולכן כל התפשרות מצידה יתפרש כבגידה בבני עמה והדרך מפה לחיסול פוליטי קצרה. שלא יהיו אשליות כך זה ימשך, DNA תרבותי לא משתנה במהלך דור אחד או שניים. אם הנכבה לא גרמה להם לעשות סוויץ ולקבל את מה שברק ואולמרט הציעו להם , כבר שום דבר לא יעזור להם. הפלסטינים הם הטרגדיה של עצמם ונגזר עליהם לחיות בשטח שכבר נכבש על ידי חצי מליון מתנחלים שאי אפשר כבר להחזירם והם מתרבים לפחות כמו הערבים.לאט לאט הם יידחקו החוצה, כפי שהבנת כבר לבד.יש מחיר לחוסר פשרנות.להבנתי היום קו הנסיגה שלהם הוא קיום אוטונומי במסגרת הרשות.כרגע רוב הפלסטינים בגדה חיים תחת ניהול של הרשות לא מצב אידיאלי מבחינתם אבל יש להם מערכת חינוך עצמאית, שרותי רווחה וכו' שזה עדיף ממצבם לפני 20 שנה.
      אבל תסמוך על הפלסטינים הם ימסמסו גם את ההישג הזה,וכיוון שהם לא עם באמת הם יתפוגגו לתהום הנשייה ההיסטורי כמו עוד הרבה שעברו פה בסביבה.תרשום.

  3. עומר הגיב:

    י פ צודק בקשר להקמת מדינה פלסטינית, אך מה פירושה של ההתבטאות "ביטול הקולוניאליזם הציוני בכלל"? האם זה יוביל למלחמה ?

    • י.פ. הגיב:

      הקמת מדינה פלסטינית היא תחילת הסוף של הפרויקט הציוני בכלל ולא צריך שום מלחמה, הציונים יעשו את את "המלחמה" הזאת לבד, בינם לבין עצמם. לשמאל הציוני ולימין כאחד זה ברור ולכן לא מתכוונים לאפשר הקמת מדינה פלסטינית אלא שהשמאל מנסה להתחכם ולמסמס את העניין בתואנות שונות והימין ישיר ובוטה. עד כדי כך ששאפילו חלק בימין מוכן למדינה אחת העיקר שהפלסטינים לא יעמדו מולו במדינה עצמאית.

  4. אמינוב התפלג פעמיים ממצפן הגיב:

    פעם אחת התפלג מה'אנרכיסטים-ספונטניסטים' ('מצפן ההיסטורי') כדי להצטרף ל'בולשביקים-טרוצקיסטים' ('מצפן מארקסיסטי'), ופעם שנייה התפלג מה'פאבליסטים' ('בולשביקים-טרוצקיסטים' לשעבר…) כדי להצטרף ל'לאמברטיסטים-טרוצקיסטים' מ'אבנגרד' שהתפלגו עוד קודם לכן מ'מצפן ההיסטורי', ואלה נזרקו זמן קצר לאחר מכן מה'וועד הבי"ל לשיקום האינטרנציונל ה-4' – אירגון רפאים של שוליים תמהוניים בפריז ובלונדון – בגלל, לא תאמינו, 'סטייה ציונית'.

    היום כל ה'אירגונים' הללו הם הערת שוליים בדברי ימי 'הפרולטריון העולמי'.

    ורק אמינוב נשאר עם הזיותיו ה'מהפכניות', וממשיך לטעון שהשמש סובבת את כדור הארץ השטוח.

הגיבו לי.פ.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים