הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-22 בספטמבר, 2017 תגובה 1

כששמואל פלס התבונן בברושים הגבוהים ברחוב מגוריו ברחביה, נקוו כמה דמעות בעיניו. הוא תמיד היה גבר קצת רגשן, ולא הצליח להעמיד פני פוקר קבל עולם, בעיקר לא ביום שישי אחר הצהריים. הוא לא נכנס לביתו הסמוך, אלא התיישב על גדר קטנה ולא מסוידת והסתכל על עוברי האורח. רובם היו חרדים אבל גם כמה סטודנטים צעירים התערבו איכשהו בהמוני המטיילים והרגישו כמו בבית. מאחד הבתים בקע ריח חריף של חמין מהביל, ושמואל חשב על אמא שלו, שאיננה עוד. כמה שכנים ברכו אותו ב"שבת שלום". ראש השנה התקרב, ומצב הרוח בעיר היה חגיגי.  החום הכבד ששרר בכל חודשי הקיץ פינה את מקומו לרוח של סתיו ירושלמי, וחרף גילו המופלג אחזה בשמואל ציפייה מתוחה לימים של עונג ושלווה. אין שום בסיס לציפיות שלי, חשב שמואל, אבל בכל זאת עלה על פניו חיוך כמעט עליז. הוא חש שאינו זקוק לשום דבר מאף אחד, וזה שיחרר בגופו זרימה חמימה של פיוס וחיבה לכל ברואי עולם. אולי לא "כולם" נמלך בדעתו בתוך שניות, אבל רבים מהם. שמואל היה בר-מזל: חרף חילוניותו החד-משמעית הוא היה חף מרגשות של איבה או בוז כלפי החרדים. היהדות נכחה בשכונה, וגם הקינות על ותיקיה שנעלמו הן חסרות טעם. המציאות הפכה את החילונים כאן לקוריוז, אולי לממצא של אספנים, וגם שמואל עצמו היה שייך לזן המתכלה הזה. בינתיים השקיעה האדמדמה השפיעה על כל בני האדם שהיו עוד ברחובות. שמואל חשב שאין שמץ של דתיות או קדושה בעיניהם המצועפות על העוברים והשבים. אבל הוא השלה את עצמו. אולי לא ראינו את כנפי השכינה, לחש לעצמו, אבל יש משהו דק, ענוג ומלא אהבה ביום שישי בערב ברחביה.

הוא היה עייף מאוד, חשב בעיקר כיצד יצלח את הדרך הלא ארוכה עד לביתו. אם לא יחזיר לעצמו את כוחותיו, ייתכן שיתקשה מאוד לשאוב הנאה כזו מהשקיעות הנהדרות בערבי שבת. מכל מקום, הוא ייקח עימו את התמונות הביתה. הוא קם בבת אחת, נפרד ליממה לפחות מהגדר האהודה עליו כל כך, וצעד לאיטו בשבילי עפר ובמדרגות מאולתרות עוד מימי המנדט הבריטי. ראש השנה בפתח, ואז יוכל לשוב לגדר הבטון ולשמוע את המתפללים מבתי הכנסת הסמוכים. שכן מבוגר אחז בזרועו ושוב התלונן על החרדים ועל הניסויים הצורמים שלהם בתקיעת שופר. שמואל לא התרשם: תקיעת השופר היא חלק מאווירת הימים הנוראים, יחד עם האוויר הירושלמי הצונן שיגיע אלינו בקרוב. מי שרוצה להיות אנטישמי, חבל לי עליו.

לבסוף הצליח להגיע לביתו, פלט אנחת רווחה אולי קולנית מדי, ומצא לעצמו מקלט מול הטלוויזיה. הדירה הייתה ריקה ושקטה, ועד מהרה השתלטו על שמואל הרהורים של כלום, שהיו אהובים עליו מאוד. על החלומות אין לנו שליטה, שינן לעצמו, אבל ההרהורים בהקיץ הם יותר משמחים. חלום אחד במהלך השבוע נחרת היטב בזיכרונו. מלאך המוות שכיכב בו נלקח הישר מסרטי האימה הרבים שראה. המלאך עטה מסכה לבנה אטומה, וחייך אל שמואל במין עווית שנועדה להפחיד, אבל גרמה לצחוק גדול. כאשר קרב אליו המלאך עם חרמש גדול בידו, הוא ידע היטב ששלוחו של השטן לא יספיק לכלות בו את זעמו הקר. העיניים הפקוחות באמצע הלילה חילצו אותו ממלאך המוות. רווח לו, וקפה שחור השלים את המלאכה. החיים נפלאים והחלומות שווא ידברו. לפנות בוקר כבר ראה את ברצלונה בטלוויזיה, וחגג את ניצחונה על אלופת איטליה. הוא הסתובב קצת בבית, בלי מקל ההליכה והנקישות שלו. אין ספק, המקל היטיב עימו אבל לא ניתק אותו מזיכרונות הילדות על הפיראטים בסרטים. שוב העלה בתודעתו את ג'ון סילבר הארוך, הרוצח שופע הקסם, מ"אי המטמון" של רוברט לואי סטיבנסון. מוזר שגם ידידים קרובים אינם מכירים את כל המטען שאנחנו סוחבים לכל מקום. ספינת הפיראטים וישראל הנד האימתני הם חלק משמואל, לא פחות ואולי יותר מחברי הילדות שלו.

נקישה כמעט אלימה על הדלת טרדה את מנוחתו. עוד גנן הופיע כדי לחפש עבודה. הגנן הזה היה חצוף במיוחד. לפני כמה חודשים קיבל מפרעה גדולה כדי לקנות חומר לעבודה, לקח אותה ולא שב עוד. שמואל שאל אותו בנימוס אם הוא בא להחזיר את הכסף, והגנן ברח משם. חוויה לא נעימה, חשב שמואל, ושב לשבת מול המרקע. בלילה חזרה המועקה בחזה שטרדה את מנוחתו של שמאל בחודשים האחרונים. הוא היה במרוץ נגד הזמן: לא רצה להחמיץ את ערב ראש השנה בשום מחיר, אבל לא היה בטוח שישרוד עד אז. הוא לא התקשר לרופא שהיה בחופשה בלונדון. תסמונת ה"נעים לא נעים" שירש מאימו הייתה כל כך דומיננטית, עד שעצם הבקשה לעזרה הכלימה אותו. בסופו של דבר בכל זאת התקשר עם הרופאה המחליפה שצוותה עליו להישאר במיטתו עד שמצבו ישתפר. אחרי כמה שעות באמת חש בטוב, ואפילו שר בקולי קולות שיר עבדים אמריקאי שהיה חביב עליו במיוחד. אחר כך ישב במרפסת, חגג את הסתיו המתקרב עם עוד קפה שחור, והאמין שגורלו שפר עליו. גם אם ימות זו לא תהיה אבידה לאנושות, אלא סוף צפוי מראש של קשיש שהגיע זמנו.

בערב יראה שוב את ברצלונה והמחשבה על לאו מסי הקלה מאוד על כאביו. תודה לאל על חסדיו הקטנים והגדולים, חשב, ועצם את עיניו בסלון. הוא לא התעורר, אפילו מקץ שבע שעות, וכל הניסיונות לטלטל אותו עלו בתוהו. שמואל המשיך לישון, ערב ראש השנה הגיע לרחביה והשגרה נשמרה: השקיעה הייתה אדומה כדם, השכנים צעדו בנחת ודיברו בשקט רב, והערב היה קסום ומופלא כתמיד. נראה שהשנה יכולה להתחיל גם בלעדיו. יכול היה להיפרד מעירו ירושלים די בקלות. את גופתו ציווה למדע, וסטודנטים תאבי דעת יעשו בה כרצונם. כמה מהם יתבוננו דרך החלון בשקיעה וימתינו בסבלנות. הפרידה שלו מהעיר תהיה קצרה ומהירה, וגם אם יחמיץ את ערב ראש השנה היא תהיה מהולה בתחושה חגיגית. השכנים לא יהיו מודעים למותו ואיש לא יטרח לפרסם מודעת אבל. בינתיים הוא חי והרוח הירושלמית הענוגה סוככה עליו מפני דברי הבל. קולות המתפללים יביאו לו נחמה. שמואל היה חובב היהדות היחיד בבית, חייכו כולם. נראה שצריך להיות אתיאיסט כדי לאהוב את המסורת.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. אופיר הגיב:

    מרגש – תודה!

הגיבו לאופיר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים