הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-25 בספטמבר, 2017 2 תגובות

החודש, באחד מהימים בהם עבדתי בקבלת קהל במוקד לפליטים ולמהגרים, הגיע אדם אשר הצהיר מלכתחילה כי אין לו בעיה באשרה. חשבתי שזה יהיה מקרה פשוט ורגיל שבו אני צריך להסביר שאנו מטפלים רק בנושאי אשרות ומעמד ושאין אנו הכתובת לבעיותיו. התחלתי להסביר לאט שאנחנו לא הכתובת. אבל אז הוא קטע אותי ואמר ברצף: "אתה יודע, אני פה כמעט עשר שנים. אני הולך כל חודשיים לחדש את האשרה ואני אף פעם לא יודע האם יחדשו לי אותה. אני לא יודע אם יגידו לי מחר שאני צריך לעזוב את הארץ ואני לא מבין איך אפשר להמשיך ככה… איך אני אמור לחשוב על להתחתן ולהקים משפחה אם אני לא יודע אם אני אוכל בכלל להיות פה בעוד חודשיים, אם אני בקושי מצליח להחזיק עכשיו דירה ואני אצטרך, בגיל 40, לגור עם שותפים"…

בעבודה השוטפת שלי בקו החם אני נתקל במקרים קשים יותר או פחות, אבל לרוב העבודה שוטפת אותך. כשהוא התחיל לדבר הבנתי שבעצם אנחנו לא מטפלים רק בנושאי אפשרות ומעמד, שהעבודה שלנו לפעמים היא פשוט להקשיב. לאחרונה מגיעות הרבה בקשות כאלה, שהן לא עזרה משפטית, אלא בקשה לעזרה אנושית. בקשה לדבר. חולקים איתי את התחושות, ובעיקר התסכול, של להיות מבקש מקלט בישראל: אי מענה לבקשות המקלט, הלחץ של חוק הפיקדון, הציפייה לצאת מכאן בכל דרך אפשרית.

מפה של NGOs המטפלים בפליטים ומהגרים

היום בו יצאתי מקבלת הקהל שהתמלאה בבקשות מהסוג הזה – יצאתי מותש מאי פעם.
התסכול שאין לו מענה וההסבר שחוזר על עצמו – "אני יודע. משרד הפנים לא עונה לאף אחד". אני גם מכיר את הרצון לשוחח, לשתף. כולם מכירים. לחפש את החבר לדבר כשאנחנו מרגישים שכולם נגדנו. אבל מה אם החבר הוא באותו המצב שלך? שאין לו תשובות לשאלות? ושבאמת יש אנשים שהם נגדך?

אין לי תשובות, אבל כן יש לי אחריות. האחריות שלנו, האזרחים, גדולה מאחריות המשטר כי אנחנו מבינים את העוול, יודעים להצביע עליו ולהגיד שהוא פסול. הממשלה שאנחנו בוחרים מובילה אנשים למפח נפש. אנשים שהעבר שלהם מטיל צל על עתידם. אנחנו חייבים להכיר באחריות הזו לסייע לאדם, כל אדם, במקום בו אנחנו רואים עוולה ואי צדק.

לא קשה למצוא את חוסר הצדק. אם רק נצא החוצה נוכל לראות את המנקה הלובש חולצה זוהרת ועליה כתוב "בשירות עיריית תל-אביב יפו". היום הוא מרוויח כאלף שקלים פחות ממה שהרוויח לפני חודשיים. כל "פשעו" מסתכם בכך שאינו יהודי ושנאלץ להיכנס לפה שלא כחוק בגלל המצב במדינה שלו. הממשלה מצליחה למצוא הרבה דרכים כדי לשבור את רוחו. לגרש אותו היא לא יכולה. הממשלה יודעת שהלחץ שהיא מטילה עובד. לצערי, זה באמת עובד.

אני מזמין אתכם לקחת ביחד איתי אחריות. היא צריכה להיות שווה לפחות לחוסר האחריות של המדינה. אם אתם לא בטוחים איך, אתם יכולים להתחיל מכאן, בתל-אביב (ר' מפה)

  • אמיר שמרלינג מתנדב בקו החם במוקד לפליטים ולמהגרים.

 

 

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. אבא שפך לי שמן רותח לתוך האוזן הגיב:

    אבל ככה בדיוק מתנהגת המדינה לכל אזרחיה. והאזרחים למדו לקבל זאת. זהו הסטנדרט הישראלי. אין בישראל חינוך לאנושיות והומאניות. לא היה ולאולי גם לא יהיה. אין בה ערכים אוניברסליים. מטבע הדברים הפליטים (ושאר אוכלוסיות חלשות) יסבלו יותר אבל ברמת העקרון שימת הזין היא מכולם על כולם. אולי לא מתוך רוע פרטי מכוון אלא מכיוון שהרוע הזה הוא הנורמה. אין בישראל כמויות עודפות של רספקט לאדם כאדם. ערכים כאלה נחשבים ללוקסוס שמדינה צעירה כמו ישראל (רק 70 שנה, אולי זה לא הרבה בשביל מדינות) פשוט אינה מתעניינת בהם. במקום זאת היא ממלאת לאנשים את הראש באסונות, מחזות זוועה, פרנויה והרבה אנטישמיות. הרבה מאד אנטישמיות. כמה שיותר חינוך לפחדים כך יותר טוב. אולי בעוד 300 שנה המדינה תשתנה ואולי בעוד 500. תמתינו בסבלנות אנשים.

  2. ברוך.ג הגיב:

    ״הפליטים״ הללו הם ברובם המכריע מהגרי עבודה . אין למדינה שום חובה כלפיהם !

הגיבו לאבא שפך לי שמן רותח לתוך האוזן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים