הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 באוקטובר, 2017 12 תגובות

אני כותב הצהרה זו מתום שבע תקופות מאסר, 150 יום בסך הכל, שביליתי בכלא הצבאי בעקבות סירובי להתגייס. אני מבקש להסביר, בדבריי להלן, מדוע בחרתי לסרב, מדוע אני רואה בסירוב פעולה צודקת מבחינה מוסרית והכרחית מבחינה פוליטית, ומה החשיבות שאני רואה בהצהרת סרבנות פומבית.

לפני כחצי שנה, כמרבית הנערים בגילי במדינת ישראל, נקראתי על פי חוק להתייצב לשירות צבאי. כמו רבים אחרים, בתהליכי הצו הראשון והמיונים שהגיעו בעקבותיו, הייתה בי התלהבות והתרגשות לקראת השירות. שאפתי לא רק להתגייס לצבא, אלא אף לנסות להצטרף ליחידות המובחרות והמאתגרות ביותר, והנחתי שבכך אוכל להתפתח באופן אישי ולתרום תרומה משמעותית לחברה. במשך הזמן הבנתי שהתרגשות זו מקורה בתרבות מיליטריסטית הרווחת בחברה הישראלית לפיה תרומה לחברה נמדדת במונחי ״שירות משמעותי בצבא״. מתפיסה זו, שהשפיעה עלי באופן לא מודע, התפכחתי בהדרגה. ככל שלמדתי על מעשי הצבא, על מטרותיו, ועל תפקידו בחברה, הבנתי שבניגוד לטענות המקובלות הצבא איננו ארגון מוסרי בשום אופן או קנה מידה. במקביל, בעקבות חשיפה לחומרי הגות שונים, התחלתי לפתח תודעה בדבר האחריות המוסרית שיש לכל אדם על הבחירות שהוא עושה ועל המעשים שבהם הוא לוקח חלק.

מתוך הבנה זו פניתי לוועדת המצפון, האמונה על מתן שחרורים משירות צבאי לפי חוק. הסברתי לוועדה שאני מתנגד לאלימות בככל, וכאמצעי לפתרון סכסוכים בפרט. טענתי שלא אוכל להצטרף למערכת צבאית אשר במהותה מבוססת על שימוש שיטתי בכוח להשגת יעדים מדיניים ופוליטיים, ללא הצדקה ברורה. על אף העובדה שניסיתי בכל כוחותיי להסביר את עמדתי לוועדה, זו סירבה לראות בי ראוי לפטור מטעמי מצפון.

תחת זאת, בחרה המערכת הצבאית לשלוח אותי לכלא פעם אחר פעם, בניסיון לשבור את רוחי ולהוביל אותי לסגת מעמדתי. במהלך כל התקופה, ולמרות התעמרויות חוזרות ונשנות, הבהרתי לכל הגורמים המעורבים כי אין לי שום כוונה להיכנע ולסטות מעקרונותיי ומדרכי הצודקת. חרף הכעס הגובר שלי על מערכת אטומה ועיוורת, ולמרות הרצון שלי להתנגד לאלימות בכל דרך, נמנעתי עד לאחרונה מפרסום עמדותיי בפומבי. חששתי מההשלכות של הפיכת הסירוב שלי לאקט ציבורי, ופחדתי לצעוק בקול גדול את מה שהפך מבחינתי לברור כשמש: כי הצבא הישראלי אחראי באופן ישיר לתחזוקת מעגל הדמים ולהרס חייהם של מיליונים, במזרח התיכון בכלל ובישראל-פלסטין בפרט.

מפגשי התכופים עם המערכת, במהלך אותם חודשים של כליאה, הבהירו לי מעל לכל ספק כי פעולתם של סרבנים פרטיים, חשובות ככל שיהיו בעצמן, לא יובילו בהכרח לשינוי תפיסה או מגמה. הבנתי כי עלינו הסרבנים לפעול באופן פומבי, ולהרים זעקה שתתנגד באופן נחרץ וברור למאזן הכוחות והאינטרסים המרוויחים מהטלת אלימות וטרור על חיינו ועל חיי שכנינו. משמעותו של הסירוב הציבורי נוגעת בכמה היבטים:

ראשית, מעשה הסירוב מנכיח בתודעה הציבורית בישראל את רעיון אי-הציות האזרחי לכשעצמו. אי-ציות שמשמעותו התנגדות לשטיפת מוח ותעמולה מתמשכת, באמצעות התקשורת ומערכת החינוך, הקוראת לכל נער ונערה בישראל לשאת נשק בגאון מול אוכלוסייה אזרחית. הסירוב הפומבי מבהיר לכל אזרח שאין זו חובה ובוודאי שאין זו זכות להתגייס למערכת כוחנית, האחראית לפגיעה בחפים מפשע ולהפרה מתמשכת ומתמדת של זכויות אדם. המעשה מזכיר עוד כי הגיוס הוא בחירה מוסרית, שלא ניתן לבטל אותה באמצעות הסתתרות מאחורי עקרון הציות לחוק או לפקודה. זאת אומרת שגם מי שמחליט להתגייס צריך לשאול את עצמו מדוע הוא עושה זאת, ולתת דין וחשבון על בחירתו תוך שימוש במחשבה עצמאית ושקולה.

לסירוב יש גם משמעות שחורגת מגבולות החברה הישראלית לבדה. לתפיסתי, חשוב כי בעולם בכלל, ובמיוחד במדינות ובארגונים שאיתם מדינת ישראל נמצאת במלחמה, ייוודע כי לא כל אזרחי ישראל כאיש אחד תומכים במעשי הממשלה ובזוועות שמחולל הצבא. רבים מאזרחי ישראל בוחרים מסיבות שונות לא לשרת בצבא, ומספרם גדול לאין שיעור מהמיתוס הרווח בדבר ״צבא העם״. המודעות לקיומה של אופוזיציה בישראל היא חשובה משום שהיא מדגישה את המידה שבה הסכסוך ניזון מתפיסה דיכוטומית וגורפת של ״אנחנו״ ו״הם״ המטופחת על ידי השלטונות. תפיסה זו, כאן כמו ברוב הסכסוכים הלאומיים, מזינה את האלימות ביוצרה עוינות אוטומטית, לא רציונאלית, ביחס לכל מי ששייך ״לצד השני״. ומכאן, הדרך לפשעים איומים נגד מי שנחשב לאויב היא קצרה.

חשוב לי לחזור ולומר כי בבחירה שלי לסרב אינני מתנער מהאחריות שלי לחייהם, לשלומם ולביטחונם של התושבים במרחב שלנו. ברור לי, כמו לשאר חבריי הסרבנים והסרבניות, כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא ייפתר מעצמו, במטה קסם, וללא התערבות של איש. למעשה, ההפך הוא הנכון. אנו הסרבנים מבינים היטב כי למען ביטחוננו וביטחון הדורות הבאים, עלינו לחדול משירות מעגל האלימות והדמים שלתוכו נולדנו, ושאותו למדנו לקבל כמובן מאליו. כדי לעצור את האלימות צריך להתחיל מלומר לא: לא לאלימות, לא לשפיכות הדמים, לא למעגל האימה השולט בחיינו. לא להתנערות מאחריות, להעדר מחשבה, ולהליכה צייתנית עם העדר.
אני מצהיר בזאת על דבקותי במעשה הסירוב. תקוותי היא שהרשויות בישראל יבינו את רצינות כוונותיי וישכילו לשחרר אותי מהשירות בצבא. כך או אחרת, לא אירתע, ואמשיך להיאבק בכל הכוח על עקרונותיי.

  • אופיר אברבוך ישב כבר יותר מ-150 יום בכלא הצבאי בשל סירובו להתגייס ולשרת בצבא כובש ומדכא.
תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    העתונאי החשוב בישראל, גדעון לוי, נשאל לא מזמן כיצד זה קרה (ועדיין קורה) שהכיבוש הישראלי חוגג לו 50 שנים רצופות?… בתשובתו מונה לוי 3 דברים: א) חינוך יהודי לתחושת ניבחרות ונעלות (העם הנבחר). ב) לאחר השואה היהודים חשים שבעצם מותר להם הכל ו ג) היהודים מאמינים שהערבים שונים מהותית מהם (למשל, הם אינם אוהבים את ילדיהם כמונו).
    https://www.youtube.com/watch?v=mlUkjGTkivo

    (להבנתי ישנה בעיה מסויימת עם הטיעון השני מכיוון שהציונות הרי הקדימה את הנאציזם)

    שלשת הסימפטומים הללו (לבד ולבטח כשהם מופעים יחד) היו צריכים להדאיג את הפסיכיאטריה בדבר שפיותו של העם הזה. בינתיים הפסיכיאטריה די שותקת. לחשוב במשך 50 שנה (או בעצם 100) שהערבים לא אוהבים את ילדיהם כמו היהודים – ומדוע זה לא מדאיג את מדע רפואת הנפש?

    אבל האמת חייבת להיאמר שבתוך כל זה ישנם ישראלים מצויינים ואצילי נפש כמו הסרבנים.
    כל הכבוד להם ולהוריהם שהעניקו להם חינוך על רמה ולא נטשו אותם להישטף בשיגעון.
    כל הכבוד!!

    • רבקה הגיב:

      אם הציונות הקדימה הנאציזם אז הולדתך הקדימה את הטיפשות.
      אתה שוטה גמור ונוטף שנאה.
      למיטב ידיעתי אף אחד לא מחזיק אותך כאן בכוח.

      • ק.א. הגיב:

        את חשה נפגעת מדברי ומתקיפה (כאחרון החוליגנים שאינך רוצה להחשיב את עצמך בהם). "נוטף שנאה"….
        מה – את – אומרת?! …. את מדגימה כאן את החינוך הישראלי-יהודי לחוש כברירת מחדל בתחושות הללו כאשר דבר מה הניקלט כמאיים על הזהות הקורבנית – השיקרית – המעוותת – שצויידתם בה – ואז טראח הכל מתפוצץ וקופצת לה ההצעה המרושעת – למה שלא תעזוב לחו"ל? … חבל שלא הוספת גם: "כרטיס הטיסה עלי".

        • רבקה הגיב:

          אתה נוטף שנאה ולא בכדי מדבר על המדינה בגוף שלישי.
          מעבר לזה לא שווה להשחית עליך מילים.
          אני גאה בחינוך היהודי ציוני שקיבלתי ובכך שהמדינה דמוקרטית דיה כדי להכיל אנשים כמוך.

          • ק.א. הגיב:

            התודעה האנושית אינה דבר קבוע. מה שהיום הוא בחזקת גאווה מוצקה לא בהכרח ישאר כזה. אינני מומחה ללשון עברית אבל על המדינה לא ניתן לדבר בגוף ראשון, אלא אם כן הדובר נתקף בפאשיזם או אולי בפסיכוזה. מדינתך אינה "דמוקרטית דיה" מכיוון שאינה דמוקרטית כלל. את משתמשת באלימות מילולית ( "שוטה גמור ונוטף שנאה" ) חסרת ביסוס וסוגרת עניין – לזרוק רפש ולברוח… מעניין אם אני אטיח בך (אישית) קללות ללא כל הסבר – האם המערכת תפרסם זאת גם כן? אגב, הציונות אכן קדמה לנאציזם, הציונות לא התחילה ב 48…

  2. ע.ג. הגיב:

    "לא אוכל להצטרף למערכת צבאית אשר במהותה מבוססת על שימוש שיטתי בכוח להשגת יעדים מדיניים ופוליטיים, ללא הצדקה ברורה." דבר אחד ברור – יש לך פגם בתפיסת המציאות. אם לא ברור לך, מתוך מה שאומרים הפלשתינים ולא ממה שאומרים מנהיגי ישראל, שמטרת הפלשתינים היא חסול מדינת ישראל וסיום בצוע הפתרון הסופי של בעית היהודים אפשר להניח שיש לך בעיות קשות בהבנת הנקרא הנשמע והסביבה. לכן לצה"ל יש מטרה והצדקה ברורים מאד – לשמור על חיי היהודים בישראל עד שהפלשתינים יעברו את השלב הקדם תרבותי שלהם ויהיו מוכנים להכיר בזכות אחרים להתקיים. ישראל והיהודים למשל. זה אומר שבהחלט היה מקום לפטור אותך משרות צבאי אבל לא על סעיף מצפון או דבר הבל דומה.

  3. רונן הגיב:

    אין גבורה גדולה מזו של הגיבור שמתנגד לערכים שמייצג הקולקטיב, שהוא, עצמו, מרגיש חלק ממנו (כדברי לייבוביץ).

    חזק ואמץ בחור. קורצת כנראה מחומרים אחרים.

    מחזק את ידך אופיר. רק בזכות אנשים כמוך יוכל להיות פה אולי אחרת יום אחד.

  4. מצביע ההסטוריה הגיב:

    מספר תגובות לאמירות:
    א. איך אתה מתכוון לממש את האחריות שלך לביטחונם של אזרחי מדינת ישראל פרט לחיים בחסות אחרים שנושאים נשק.
    ב. מציע לך להתחיל להטיף לא חמוש את תפיסותיך במקומות כגון שועפאט, מחנה דהיישה שכם חברון ועוד. ראוי וכדאי לעשות נפשות לראיון אצל הצד השני. הרי שלום עושים עם אויבים. תראה להם את הדרך הנכונה.

  5. אמיתי הגיב:

    "בעקבות חשיפה לחומרי הגות שונים, התחלתי לפתח תודעה בדבר האחריות המוסרית שיש לכל אדם על הבחירות שהוא עושה ועל המעשים שבהם הוא לוקח חלק" . ככה מתחילה אידיוטיות שימושית.

    עצה לאופיר.אתה בחור צעיר אבל צריך עוד קצת להתבגר.כל הטקסטים המוכתבים הללו שדופים
    וטחונים לעייפה ,ריח חזק של קומוניזים עבש וצדקני נודף מהם.איכשהו הסגנון והלהט נשמעים לי כשייכים לטרחנים סטליניסטים משנות החמישים של המאה הקודמת ולא לנער שהתבגר במאה ה-21 .
    ולעניין עצמו אתה וחבריך מתגדרים בנוצות של מוסרניות מזוייפת כאשר מאחוריכם צבא חזק שמאפשר לכם לעשות זאת.ללא הצבא הזה על חסרונותיו הייתם כל בוקר בודקים האם הראש שלכם עדיין מחובר לצוואר.התפיסה הפשטנית/ילדותית בדבר הסיבות לעויינות שדורשת קיום צבא
    ממש מביכה. אני מציע לך לקרוא שוב את הטקסט שלך:
    "הסכסוך ניזון מתפיסה דיכוטומית וגורפת של ״אנחנו״ ו״הם״ המטופחת על ידי השלטונות. תפיסה זו, כאן כמו ברוב הסכסוכים הלאומיים, מזינה את האלימות ביוצרה עוינות אוטומטית, לא רציונאלית, ביחס לכל מי ששייך ״לצד השני״. "
    האם באמת זו רמת ההבנה של בוגר ,שרואה את המזרח התיכון המתפרק והמתדעאש מול עיניו?

  6. ניסן כהן הגיב:

    מחזק את ידי הסרבנים

  7. י.פ. הגיב:

    חזק ואמץ, אני מקווה שתחזיק מעמד. בזמני לא היתה בכלל מודעות על אפשרות הסירוב. הלכנו כמו עדר מפוטם בשטיפת מוח כמה אנחנו צודקים ומוסריים. ראיתי כבר אז זוועות שנעשו ושתקנו, שתיקת הכבשים המפוטמים. לדעתי כל יום בכלא עדיף על השתתפות בדיכוי של עם אחר שאשמתו היא קיומו "בנחלת אבות" שאלוהים ויורשיו הציונים הבטיחו לנו על חשבונם.

  8. שלום הגיב:

    הסרבן צריך לשים לב לדילמה שמועלית ע"י המגיבים. מצד אחד הכיבוש, מצד שני בלי צה"ל לא יהיה ביטחון. כפתרון ביניים עדיף להתגייס לקרקל ששומרים בגבול בדרום, שמוכר בהסכמי שלום. אם לא יתגייס עדיף להגר לחו"ל, ולא לחיות עם הדילמה.

הגיבו לשלום

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים