בשבועות האחרונים מתנהל באתר הגדה השמאלית דיון בנושא הפליטים הפלסטינים, דיון שראשיתו במספר מאמרים שפרסם אורי אבנרי בעיתון "הארץ", ואחריו תגובות של אנדרי דרזנין וישראל פוטרמן.
אם לסכם את עמדתו של אבנרי כפי שהיא מובעת במאמרו "הבעיה הנוראית" שפורסם באתר גוש שלום, הרי שלדעתו ניתן להפריד בין שיבה באופן עקרוני לשיבה בפועל; כלומר הסכם הקבע בין ישראל לפלסטינים יוכל לקבוע את זכות השיבה באופן עקרוני, אבל השיבה בפועל תותנה בהסכמה ישראלית, שתוכל להיות מוגבלת מאוד בהיקפה שהרי לדעתו ממילא רוב הפליטים (או צאצאיהם) לא רוצים לשוב. תגובתו של דרזנין הייתה שהפלסטינים והנהגתם אינם מוכנים לוותר על השיבה בפועל. פוטרמן מסכים עם דרזנין בעיקרון, אבל מציע פתרון אחר: נסיגה ישראלית לקו הירוק ללא תנאי; הוא לא אומר מה יהיה לאחר מכן ביחסים בין הקבוצות החיות בארץ פרט לרמיזות על שינוי במדינת ישראל.
קודם כל – יש לברך את הכותבים על כך שהם עוסקים פחות בשאלת השיבה במישור של זכות מוסרית/משפטית (כמו הדיון שהתנהל לפני כ-10 שנים באתר הגדה שהייתי שותף לו..), ויותר במישור של שאלה פוליטית/מעשית. אבל העניין העיקרי שעולה מדברי שלושת הכותבים, מבחינה עובדתית, הוא דווקא המילכוד שהם מנסים להתעלם ממנו: מצד אחד, אין סיכוי שרוב אזרחי ישראל כיום יסכימו לשיבה בפועל – פרט אולי לערביי ישראל ו-2,000 המצביעים היהודיים של המשותפת, ואולי אפילו לא אלה; מצד שני, אין סיכוי שהפלסטינים יסכימו כיום לוותר על השיבה בפועל. לכן, לכאורה, לעולם לא יהיה שלום בין שני העמים. ובכך אפשר היה לסיים (…)
אבל כאמור, זה רק לכאורה. פתרון אפשרי אחד טמון אולי במבנה של שתי החברות. בשתיהן קיים יסוד לאומי – ואפילו לאומני – חזק למדי. אם אפשר היה להחליש את היסוד הזה עד לנקודה שהרוב בשני העמים יסכימו לחיות במדינה דו לאומית, הבעיה היתה נפתרת: מדינה אחת מהירדן עד הים, עם זכות לכל פלסטיני או יהודי להגר אליה, ואז שאלת החזרת האדמות או פיצוי כספי היתה הופכת למשנית. הבעיה היא שפתרון כזה נראה לא ריאלי, ממש כמו הצעתו של פוטרמן (אם הבנתי אותה) להפוך את ישראל למדינת אזרחיה חסרת לאום, כלומר אפילו לא למדינתו של העם הישראלי.
לפתרון השני יש רמז במאמרו של דרזנין :"..לנציגות פוליטית אחרת כלשהי אין כלל סמכות לנהל מו"מ בעניין הפליטים ובוודאי לא לקבל החלטות על ויתורים או פשרות כלשהם בעניינם. ההנהגה הפוליטית הפלסטינית מבינה זאת לא רק תיאורטית או משפטית, אלא גם מעשית – משום הפליטים הנושפים בעורפה". ומה המסקנה מכאן? – אם הפליטים יפסיקו לנשוף בעורפה, עמדת ההנהגה תהיה אחרת!
גם אבנרי צודק במידה מסויימת באומרו "יש פליטים – אולי הרוב – שבנו להם בחמישים השנים האחרונות חיים חדשים בארץ אחרת. בעיניהם, זכות השיבה היא – אכן – עניין שבעיקרון. הם לא היו חולמים לחזור לכפר אבותיהם, גם אילו הכפר היה עדיין קיים." הבעיה היא שאלה אינם רוב הפליטים אלא מיעוט מתוכם. מכאן, שאם המיעוט הזה היה הופך לרוב כל העניין היה נראה אחרת.
וכאן יש לעמוד על ההקשר ההיסטורי. הרי בעיית הפליטים נוצרה בשלב כלשהו, והיא לא בהכרח ייחודית לישראל. במהלך המאה ה-20 היו מספר קבוצות שברחו או גורשו (כמו חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה וגירוש קבוצות שונות ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השניה). ולמרות שלפליטים האלה וצאצאיהם יש כיום זכות לשוב, רובם המכריע לא עושה זאת. ומדוע זה המצב? – התשובה היא שהם שוקמו במקומות אחרים, שיקום שההנהגה הפלסטינית ובמיוחד מדינות ערב מנעו לגבי פליטי 48'.
עוד בשנת 1948 עלתה באו"ם ההצעה, שסוכנות האו"ם הכללית לפליטים (UNHCR) תטפל גם בפליטים הפלסטינים. הצעה זו הוכשלה ע"י מדינות ערב שהיו אז חלק ניכר מחברות האו"ם, מכיוון שאחת ממטרות אותה סוכנות היא שיקום פליטים במדינות שהן נמצאים בהן. כתוצאה מכך, הוקמה סוכנות או"ם מיוחדת לפליטים פלסטינים (UNRWA) עם אותן מטרות בדיוק כמו הסוכנות הקודמת, פרט לשילוב או שיקום. כתוצאה מכך הונצחה בעניית הפלטים הפלסטינים עד היום, ורובם לא עזבו את המחנות.
מכאן שפתרון אפשרי הוא (אולי…) להגיע להסדר ביניים בין ישראל והפלסטינים, שבמהלכם ישראל תפנה בהדרגה את הגדה המערבית, והפליטים ישוקמו בהדרגה. ואחרי שלב הביניים, יבררו כמה רוצים לשוב; בהנחה (די סבירה) שרובם לא ירצו בכך, אפשר יהיה לקבוע במשא ומתן את המספר שישוב בפועל.
" לעולם לא יהיה שלום בין שני העמים. ובכך אפשר היה לסיים " ..
ניתן לדבר על מדינת ישראל בכל מיני אופנים. אולם אם בוחרים לדבר עליה מן הבחינה הריאלית הרי שאין ברירה לאדם השפוי להבחין שישראל היא שם נרדף לסוג מיוחד של שיגעון (קליני?). לכן ניתן לומר במידה רבה של וודאות שבהינתן המנטליות היהודית-ישראלית המוכרת כל מה שהתרחש בישראל מיום קומה ועד היום היה ניתן היה לחיזוי מדוייק (והיו שראו זאת). כל עוד שולט בעם הישראלי-יהודי הטירוף אין מה לדבר על שלום: לא שלום שבין היהודים לבין עצמם ובוודאי שלא על שלום בין יהודים ללא-יהודים. לעם הזה חסרה תשתית תרבותית של אנושיות, של כיבוד הזולת, של שפיות, וממילא גם של שלום. מה שהכותב מכנה "יסוד לאומי חזק" אין בו די בכדי לשפוך אור על התוכן של אותו "יסוד" (!)… לעם היהודי הנוכחי אין שום תוכן לאומי ושום לאומיות של ממש – מלבד המצב הנוירוטי שלו וכל תופעות הלוואי המבחילות הקשורות עם המצב הזה. הכותב רמז (מבלי להתכוון?) על זה כשהוא מציין שישנם בכל העם הזה כ 2,000 שפויים בלבד… נו, לא לחינם כתב לאחרונה קובי ניב, בהארץ, מאמר בשם: "זה גיהנום פה"… והרי מכאן מתחיל הכל.
קשקושי ק.א.ק.א מופרכים.
אם מדינה היא שגעון קליני, אז למה אתה תומך בשגעון הקליני של יותר מ-190 קבוצות אדם בעולם שרוצים להגדיר את עצמם במסגרת מדינה? למה אתה תומכך בשגעון הקליני של הפלסטינים – לא רק שהם מבטלים את זכות היהודים למדינה, אלא הם אומרים שהם רוצים מדינה קלינית לעצמם!!!!
אם בגלל שישראל נרדפה מיום קיומה על ידי כוחות אסלאמיים ואחרים אין לה זכות קיום ומכאן שערבים יש הכשר להשמידה בעיני הקאקא שלנו, הרי שהוא בודאי תומך בנאציזם שטענו גם הם שהיהודי היא תופעה של שגעון קליני ולכן יש להשמידם. אלא שמסתבר לפי כל מבחן פסיכיאטרי וסוציולוגי שהנאציזם היא הפרעה נפשית שצריכה להיות מטופלת במכון סגור בענייני הפרט, ובטיפול עקירת שורשים דראסטית במישור הבינ"ל. הווה אומר, שמבחינה רציונלית צריכים לנטרל את מקדמי האי-רציונלית בעולם, כולל את חופש החיים של הקאקא שלהלן.
המישמיש המטורף קורא "לנטרל את מקדמי האי-רציונלית בעולם" – וזו בוודאי אינה המנטליות שלו בלבד. נדמה ששירותי בריאות הנפש בישראל אינם מתפקדים או שבריאות-נפש הוגדרה בישראל בהגדרה אחרת ממה שמקובל בעולם. יוצא שבישראל השיגעון הוא הדבר הנורמלי ביותר. כניסה לרכב ונהיגה בכביש, רק למשל, היא בגדר סכנת נפשות מיידית שכן אתה מוקף בטירוף אלים ובזילזול משווע בחיי אדם, שלא לומר בכבוד הזולת – זה הכל רציונאלי כמובן… כל פושע חובש לו כיפה וכל מנוול מתעטף בדגל. אין כמו בבית המשוגעים.
הציונות בנתה בפלסטין עבור הציבור היהודי גטו סגור, מסוגר ומבוצר, גטו ענק כפי שההיסטוריה של היהודים לא הכירה מעולם, גטו מוקף בחומות שנאה ללא תקדים וללא מצרים, מאוים כפי שמעולם לא היה מאוים אף גטו יהודי. הציונות טענה שהיא מייצגת את הפתרון הראוי לשאלה היהודית שגרמה לייסורים כה רבים ומכאיבים במשך דורות. היא נכשלה כשלון חרוץ בהשגת מטרתה המוצהרת. היא יצרה בפלסטין, עבור העדה הנחלנית, גטו חסר תקדים בגודלו ובבעיות שהוא מציג. במעלליה עוררה המדינה הנחלנית את זעם ההמונים, והפכה את היהודים מקורבנות לתליינים. האימפריאליזם בנה מלכודת מוות עבור האוכלוסייה שיובאה לכאן ע"י אותו מפעל ציוני שהופעל ומופעל כסוכנות שלו – למען יעדיו המערכתיים באזור. מדינת ישראל היא פצע ממאיר שאליו מפנה האימפריאליזם את הזעם המוצדק של ההמונים במרחב נגדו. זאת מורסה פעילה עד מאוד – וכלי ביצוע מובלט ליעדי האימפריאליזם.
נגזר גורלה של המדינה הנחלנית שתתקיים כמכונת מלחמה, למלחמת קבע. זוהי מכונת מלחמה שיש לה מדינה. כדי שהנוכחות היהודית בפלסטין תחלץ את עצמה ממלכודת מוות זו, היא חייבת להסיר מעליה את ההאופי הנחלני שלה, שמכפיף אותה לפרוגרמה הציונית של שליטה אתנית – בבואה לפעול זרוע ארוכה של האימפריאליזם באזור. כך תתחבר האוכלוסייה היהודית עם ההמונים הפלסטינים הנאבקים למען חרות וריבונות – למען שחרורם הלאומי. שחרורם הלאומי של ההמונים הפלסטינים הערבים יאפשר את שחרורו הלאומי של הציבור היהודי. על כן, גם האוכלוסייה היהודית היא קורבן לדיכוי הלאומי בפלסטין שמפעיל המשטר הנחלני. קיומה כאוכלוסיית גטו הוא שלילה של קיום לאומי. המפעל הציוני לכד את הציבור שייבא לארץ ויצר עבורו שאלה לאומית. כאמור, רק אם יסיר מעצמו את אופיו הנחלני יוכל להשתחרר מהמצוקה הזאת. כך, ורק כך, תהיה האוכלוסייה היהודית מרכיב אחד בתוך תהליך השחרור של הארץ. היעד של השחרור הלאומי הוא הקמת רפובליקה חילונית ודמוקרטית בל הארץ – תוך השבת הפליטים. במסגרת זו ייהנו דוברי העברית ממלוא הזכויות התרבות והשפה. התרבות העברית תפרח כפי שמעולם לא פרחה תחת משטר הדיכוי והניצול.
טוען אמינוב שישראל היא גטו "מאוים כפי שמעולם לא היה מאוים אף גטו יהודי", כאילו מעולם לא שמע ולא למד על הגטאות באירופה.
– גטו וורשה התקיים 3 שנים עד שחוסל כליל,
– גטו לודז' היה קיים ארבע שנים וכששוחרר היו בו פחות מאלף יהודים (עברו בו רבע מליון),
– מבין היהודים שעברו בגטו טרזינשטאט – 90% נשלחו למחנות ההשמדה.
– גטו קרקוב היה קיים שנתיים עד שחוסל חוסל.
הרשימה עוד ארוכה ושחורה משחור, אבל זה לא מפריע לאמינוב לטעון שדווקא מדינת ישראל מאויימת יותר(!) למרות שהיא קיימת כבר 70 שנה ועדיין עומדת על רגליה.
לך תבין…
השאלה היא מדוע עלינו להתייחס ברצינות לאמירות של אמינוב לאחר איוולת שכזאת.