הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 בינואר, 2018 3 תגובות

כותבים משמאל התרגלו בעשור האחרון לכתוב למען ההיסטוריה הכללית ואולי גם ההיסטוריה הפרטית שלהם. הם יודעים שיטו להם אוזניים ערלות, או ישלחו אליהם חיוך נבזי קטן, שישלב התנשאות ותחושה, ששלטונם הנצחי הוא מובטח לחלוטין. כך השמאל העקבי מקובע בשוליים של הדיון הציבורי, אלא אם כן יתקרנף כמו מאות אלפי הנמושות במרכז הלאומני, שמנסים להתחפש למאמינים של יאיר לפיד או אבי גבאי. לכן קשה להם לנתב את דרכם בתוך הוויכוח הפנימי במחנה שבינתיים איננו תומך בבנימין נתניהו.

אלדד יניב נואם במהלך הפגנה נגד השחיתות השלטונית (מקור)

רבים וטובים מזהירים אותנו מפני מלחמה ורומזים לנו שנתניהו יזום אותה כדי להרחיק מעצמו את אימת הדין. זה בהחלט ייתכן, והפחד מפני הקרבת טובי בנינו למולך המלחמה מסיט אותנו לטקטיקה נפסדת שעיקרה הניסיון להפיל את נתניהו ואת חבר מרעיו בעוון שחיתותם. האמת היא שקל לנו יותר להתמודד עם השחיתות שהיא לא פוליטית כביכול, מאשר למרוד בגלוי במדיניות הממשלה בנושאים פוליטיים מובהקים. הרמזים בעיתון "הארץ" שסיעת הליכוד בכנסת תתמרד נגד ראש הממשלה ונגד כמה משותפיו הפוליטיים אינם עוזרים לנו להבין את מה שיתרחש בעתיד. במערכת השלטונית וגם באופוזיציה אין מי שיציע דרכים חדשות למניעת המלחמה לטווח קצר ולהסכמי שלום לטווח ארוך. לא נותר לנו אלא לצפות לבאות בחוסר אונים משפיל.

כאשר תפרוץ המלחמה או "המבצע" תיעצר הביקורת נגד הממסד. שלושת המנהיגים (נתניהו, לפיד וגבאי) ידברו בגוף ראשון רבים. כולנו נתאבל על חיילינו, נכבד את זכרם ו"נתפלל לשלום הפצועים", נשכח לכמה שבועות את מעללי נתניהו וחבריו בכל השטחים ובכל הרמות, ואנשי השמאל שיגנו את המלחמה ויטענו שניתן היה למנוע אותה יושתקו בגסות. הממסד העירוני שלנו יצטרף גם הוא לחינגת המלחמה המסורתית, ויתמוך בכל צעד שידחק את רגליהם של התושבים הערבים בעיר. כעשרה ימים אחרי פרוץ הקרבות יארגן השמאל כמה הפגנות לא גדולות, וינסה לצרף אליהם גם אנשים ונשים משולי השמאל הציוני. אם הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ יתמוך בממשלת נתניהו כל הנוגע להתנהלות מעשי האיבה, יצומצם מאוד מספרם של המוחים נגד ההרג הנואל שאין בסופו שום אופק מדיני. שום "ניצחון" לא יקרב אותנו למשא ומתן עם הפלסטינים ועם יתר מדינות ערב. נתניהו הטיף כל השנים לפתרון צבאי לבעיית "הטרור" ולא עולה כלל על דעתו לחפש דרך אחרת. דעת הקהל של הבורגנות השבעה תתלהב מכל מעשיה של הממשלה, כל זמן שהיא תקבל תמיכה מהבית הלבן בוושינגטון.

אם היה לנו כוח פוליטי ראוי לשמו גם בקרב הציבור היהודי ייתכן שכמה פעילים מהמרכז יבינו שהגיעה השעה לעבוד יחד עם האזרחים הערבים כדי להקים חזית רחבה נגד "המלחמה להצלת נתניהו". יבוא יום שאזרחים רבים משני העמים יכירו בכורח למנוע מלחמה לחסוך חיי צעירים רבים, אבל עד אז אנחנו בני ערובה של הציבור הלאומני והדתי הגדול, שמאמין שהסטאטוס קוו הוא "טוב ליהודים".

במישור העירוני יש להודות, שאין שום מנהיגות אמינה המייצגת את שוחרי השלום הלא מעטים החיים כאן. הפעילות של מרצ בעיר בלי פפה אללו נחלשה מאוד, וסיעת "התעוררות" דוגלת בתיקונים קוסמטיים ולא במהפך רדיקלי של הפוליטיקה בעיר. העיתונות המקומית שלנו מתלבטת בין תמיכה בראש העיר ניר ברקת כרע במיעוטו, לבין ישיבה לפחות זמנית על הגדר. ברקת הגיע לכהונתו כמועמד של רוב הציבור הלא חרדי בעיר, אבל מסיים את הקדנציה כאיש ליכוד מוצהר ורשום. לכן פעילות השמאל העקבי למען הנהגה אחרת בעיר ובמדינה איננה ממריאה. השמאל מסתפק בפעילות (המבורכת) של ברקת בנושאי תרבות וספורט ואולי גם חינוך ולא מסוגל לאזור כוח כדי לחתור לשינוי המדיניות כלפי התושבים הערבים שלא לדבר על עתידה של העיר כ"בירת ישראל הנצחית".

כל זמן שהשמאל, ברובו המכריע, מחויב לחלוקת העיר לפחות מבחינה מדינית, קשה לו למצוא סדקים בעמדה הקוראת בעצם לסיפוח העיר המזרחית והעיר העתיקה. התשובה לדילמה הזו היא דמוקרטית. איחוד העיר מחייב הענקת זכויות אזרח מלאות לכל התושבים הערבים. כל דרך אחרת תביא לאפרטהייד רשמי, אחרי שנים של אפליה ערמומית יותר מבית מדרשו של טדי קולק המנוח. איחוד בלי הפרדה לאומית ידרוש שינויים גם בעמדותיהם של המנהיגים הערבים בעיר. כיוון שישראל נסוגה למעשה מהסכמי אוסלו, חייבים גם מנהיגי פלסטין לעדכן את גישתם. עד שנצליח למסד דיאלוג כן ונוקב עם הערבים בעיר, עלינו לעשות כל מאמץ למנוע את דחיקת רגליהם. הסיכויים להצלחה אינם גדולים בתנאים הקיימים היום. קטסטרופה מדינית וצבאית לא תגרום לפיכחון של רוב הציבור היהודי כאן. כל מה שיקרה במישור הלאומי יהיה חמור שבעתיים בעיר בשל מצבה הדמוגראפי המיוחד. סביר להניח שגם הציבור החרדי לא יתקומם נגד גזרות אנטי-ערביות, כולל גירוש המוני של ערבים מבתיהם במקרה חירום.

הדגש שקיים עתה על המאבק בשחיתות כדי לגרום להתפטרות נתניהו הוא אולי נכון מבחינה טקטית אבל אין לו שום חשיבות אסטרטגית. מועמדי הימין האחרים אינם יותר ליברלים מנתניהו וכולם מרקדים סביב עגל הזהב שנשיא ארצות הברית הציב בירושלים. אם השחיתות היא הנושא המרכזי באג'נדה שלנו, ראש העיר חייב לנער את חוצנו מנתניהו. מרכז הליכוד לא יאמץ דמות אלמונית יחסית במישור הלאומי כמו ברקת, ויש להניח שגדעון סער יחליף בסופו של תהליך כואב את נתניהו. סער שהיה פעם יד ימינו של ביבי יהיה כנראה פחות מושחת ממנו אבל קיצוני במדיניות הביטחון ושמרן בנושא הכלכלי-חברתי כמוהו. גם עמדותיו של סער בסוגיית ירושלים אינן שונות במאומה מאלה של נתניהו. כך נזכה למנהיגות גזענית ולאומנית נקייה יותר אבל מסוכנת לא פחות.

כרגע אין לשמאל בעיר אפילו מועמד סמלי, שיוכל לייצג את עמדותיו כלפי התושבים הערבים גם מבלי שיהיו לו סיכויים להיבחר. לכן הדברים כתבתי כאן יהיו תקפים רק אם יחול מפנה לא רק בעיר אלא ברחבי המדינה. בינתיים אנחנו שולחים את לחמנו על פני המים בתקווה שלא יגיע לביוב העירוני. יש בינינו החולמים אפילו על מועמד חרדי נאור. חזיונות אוטופיסטים כאלה מעניקים לנו כוח להילחם אבל קשה לתרגם אותם למציאות מלאת תקווה. עד שתחול התקדמות ממשית במצבם של התושבים הערבים, לא נותר לנו אלא להיאבק בגזענות, לבנות גשרים לשותפות עם כל אזרח נאור בעיר ולקוות שלא הכול אבוד. שלום הוא חזון, מלחמה היא אסון ואת היתר נצא ונלמד.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    המצב אותו מתאר ברעם נכון אבל, בשינוי כמה פרצופים, אותו מצב היה נכון גם הרבה שנים קודם. האין זה כך? {המצב הקיים נובע מהצורה שישראל תופסת את עצמה, שבאה לידי ביטוי בתרבותה ובמדיניותה מזה עשרות בשנים. השמאל היה רוצה להעלות את ישראל על פסים אחרים אבל כל התשתיות שישראל נבנתה לפיהן (הן תשתיות פיזיות והן תשתיות נפשיות) כוונו, בעבר ובהווה, למוטיבציה אחרת לגמרי. מה שחדש בייאוש של השנים האחרונות הוא ההתפכחות (אפילו בימין!!) מן האשליה שאי פעם היינו שונים – התפכחות שמקורה אינו בחרטה על טעות אלא בתובנה (המתגברת) שבעצם אין למדינת ישראל מה להציע (וגם לא היה). הייאוש מקורו בתובנה שכל השקרים והתיחמונים של ישראל הפכו מטקטיקה (זמנית) לזהות של קבע (החל מ67 ואילך?). הסטנדרטים הפראיים בהם ישראל מרגישה חופשייה לפעול חינכו 3 דורות בישראל למסורת מסויימת (מדינית ונפשית). לא ניתן לשנות מסורת זו בבחירות אלא שינויים שכאלה לוקחים בד"כ המון שנים. ואסור לשכוח שהמערב תמך ותומך בתהליך ההשחתה הבלתי-פוסק הזה ולא רק תמך מורלית אלא גם שוקד לקיימו פיזית ואף להעמיק אותו – ללא עובדה קריטית זו כל הסיפור באיזור היה שונה מאד}

    • רבקה הגיב:

      אז מה אתה מציע כפתרון מר ק.א. ?
      אצלך העבר ההווה והעתיד שחורים בכל מה שקשור למדינת ישראל.
      אז תתכבד להציע מה לדעתך יכול לשנות המצב.
      נסה להיות ענייני ובלי אפיונים, סרקזם והשתלחות סתמית.
      יש לך המון שאלות ודי מעט תשובות.

  2. עודד הגיב:

    מאמר נוקב וחשוב. אני כותב זאת לא כירושלמי, שהרי אני תל-אביבי; אבל העיר שלי היא גם יפו, ואידך זיל גמור. ברצוני רק להעיר שברעם אינו מפתח את הסוגייה העיקרית של המאמר שלו (ובאמת אי אפשר להספיק הכל) לכדי דיון במה שאמורים אזרחים כמונו לעשות אם (אולי?) תפרוץ, כך או אחרת, 'המלחמה' להצלת נתניהו' (שיוענק לה, מן הסתם, שם תנ"כי מפואר). ובכן? כיצד נפעל – באופן מנוגד לחלוטין לאווירת ה'שקט, יורים' המוכרת לנו היטב, ויותר מדי? ואולי רצוי להקדים תרופה למכה ולגבש עמדה – בהחלט לא פופולרית, ולא זאת של 'שמאל-מרכז' , ולא מהססת – כבר עכשיו?

הגיבו לרבקה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים