הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-25 בפברואר, 2018 10 תגובות

לכבוד יום הולדת ה-50 שלי, המכללה בה עבדתי חמש שנים החליטה לפטר אותי. אני משערת שהם לא ידעו מה גילי, אבל גם אם ידעו זה לא היה משנה. החוויה של פיטורין היא חוויה מכוננת עבור כל אדם, אני רוצה לשתף מה הייתה המשמעות עבורי כאקדמאית. האקדמיה איננה מקום ״עבודה״, להיות אקדמאית זה תחום עיסוק (vocation). כדי להגיע למשרה המיוחלת רכשתי שלושה תארים וכמה שנים טובות של הכשרה פוסט דוקטורנטית.  בניגוד לטענות הניאו ליברליות שהקביעות מייצרת חידלון, ב-20 השנה שלי במספר מוסדות אקדמיים בארץ ובארה״ב, לא נתקלתי בהרבה עצלנים. אולי המשמעת העצמית הדרושה כדי לצלוח שנים ארוכות של הכשרה, תוך כדי הקמת משפחה, ותוך כדי עבודות מזדמנות כדי לכלכל את עצמנו בזמן ההכשרה – מכחידה את היכולת להיות חסר מעש. להפך, הדיון בקרב אקדמאים הוא כיצד לאזן בין יתר החיים – משפחה ומנוחה – לבין עבודה.

ברור שלדעתי פיטורי אינם מוצדקים, וברור גם כן שההנהלה עומדת מאחורי החלטתה, וידה הייתה מן הסתם על העליונה. לא כאן המקום לברר את הוויכוח הפרטי הזה. הסיבה לתרגיל האקסביציוניסטי הזה היא שבתהליך למדתי  כמה דברים מפתיעים (לפחות אותי) על מוסד המכללות האקדמיות הציבוריות, דברים שאני חושבת שראוי לתת עליהם את הדעת בשיח ציבורי.

אתחיל מהסוף – הליך הפיטורין, הידוע גם בשם המכובס ״סיום העסקה״. במכללות כמעט ואין קביעות. במכללה ממנה פוטרתי, מרצים ללא קביעות מועסקים על חוזים של שנתיים-שלש שנים. בתום תקופת המינוי מתכנסת ועדת מינויים, בוחנת את תיקה האישי של חברת הסגל ומחליטה אם להמליץ על המשך ההעסקה או לא, ואף יכולה להמליץ על קידום.  במידה וממליצה על הפסקת העסקה, מתחיל תהליך שהוא כמעט תמונה מראה של קבלת המינוי הראשוני. מוקמת ועדה מקצועית, הנ״ל מבקשת חוות דעת מעמיתים מתוך ומחוץ למוסד, ומגבשת המלצה. ועדת המינויים בוחנת את ההמלצה ורשאית לקבלה או להתעלם ממנה.

לכאורה תהליך הוגן, אך בפועל ניתן להטיה בהרבה נקודות.  ראשית, הועדה המקצועית מתמנית על ידי הנהלת המכללה ובפועל המעסיקים של החברים בוועדה, כאשר אלה הראשונים כבר הביעו את עמדתם לגבי סיום ההעסקה של אותה חברת סגל. זהות חברי הועדה חסויה (מסיבות ברורות), ובמקרה שלי עצם קיומה של הועדה הוסתר מפני. שנית, כמות וסוג המידע שמועבר לחברי הועדה המקצועית, ודרכם לעמיתים החיצוניים הנקראים לתת חוות דעת, נשלטים על ידי ההנהלה, שכאמור דעתה כבר גובשה.  לא צריך להיות טוורסקי וכהנמן כדי להבין, שזהו תהליך המוליד הטיה, גם ללא כוונת זדון.  יתרה מזאת, משמעות הדבר שלחברת הסגל, שהקריירה המקצועית שלה נמצאת על הכף, אין הזדמנות לראות ובוודאי לא להגיב למידע שנשלח לעמיתים הנדרשים להביע את חוות דעתם. אציין שבמקרה שלי, למרות אותו פוטנציאל להטיה, הועדה המקצועית לא המליצה על פיטורין.

מהם הקריטריונים לפיהם ועדת המינויים ממליצה על חידוש או אי חידוש חוזה מדי שלש שנים? באוניברסיטאות, קיימים benchmarks ברורים בהליך של קבלת קביעות או עליה בדרגות. הם לא בהכרח זהים ממוסד למוסד, או מתחום לתחום, אבל הם ידועים מראש.  עם זאת, גם באוניברסיטאות לא הכול פועל לפי קריטריונים אובייקטיביים, והיבטים פרסונליים ותקציביים יכולים להכריע את הכף.  יחד עם זאת, כללי המשחק יותר גלויים.  חיפשתי בתקנונים של המכללה: מהו מינימום של דירוג בסקרי הוראה, מינימום פרסומים, או מענקים. ניסיתי להבין מקולגות. המציאות היא שאין קריטריונים. ואכן, מרבית חברי הסגל, ללא קשר למספר הפרסומים, מענקים, או פופולריות בקרב הסטודנטים ממשיכים לעבוד במכללה. היעדר הקריטריונים משמעותו שגם הרבה לא מתקדמים, ונשארים בדרגת מרצה או מרצה בכיר במשך שנים ואף כל הקריירה האקדמית שלהם. להיעדר הקביעות, והליכי המינוי והפיטורין הפרוצים, השפעה מכרעת על יחסי הכוח שבין הסגל להנהלה; כך נוצר סגל מוחלש, שבוי בתסמונת סטוקהולם.

כהערת אגב: בהיעדר פנסיה תקציבית, הסטזיס המקצועי האמור לעיל מאד בעייתי. סגל שצמח במכללות מתחיל כעת להיכנס למעגל הפנסיה, אנשים ש-10-20 שנה היו מרצים במכללות ציבוריות, יתכן ויזדקקו לסיוע של ביטוח לאומי להשלמת הכנסה.

בהקשר של פיטורין, בשל הקביעות, חברי סגל באוניברסיטאות מפוטרים רק במקרים חריגים.  להווה ידוע שמרצים באוניברסיטאות שהועלו לוועדות משמעת בשל הטרדות מיניות, פלגיאט, או מעילה בכספים לא איבדו את משרתם, למרות שראוי היה שכן.  אני לא עשיתי אף אחד מהדברים החמורים האלה, הפשע שלי היה אי שביעות רצון של סטודנטים בחלק מהקורסים שלימדתי.  פרסמתי, שימשתי בוועדות, הייתי נציגת החוג בוועד הסגל, ולמרות אי שביעות הרצון בכמה קורסים, לא היו נגדי תלונות של סטודנטים.

אבל לא רק הליך הפיטורין שלי נעשה על בסיס של החלטת השעה, כך גם היה הליך המינוי.  אולי אני יורקת לבאר ממנה אני עוד רוצה לשתות, אבל במכללות ההנהלה היא זו שמחליטה לגבי קבלת סגל חדש.  חזרתי לארץ בעזרת תכנית השבת אקדמאים, שמממנת חלק מהמשכורות של חברי סגל חוזרים לשלש שנים, ובתמורה המסוד מתחייב להעסיק את חבר הסגל החוזר לטווח ארוך (לדעתי המכללה צריכה להחזיר את הכסף למשרד הקליטה). התכנית נועדה, בין היתר, להפיח רוח חיים באוניברסיטאות אחרי שנים של קיצוצים בתקנים ובתקציבי מחקר.  אני שייכת ל״דור האבוד״, אחת ממאות בוגרים של תחילת שנות האלפיים שלא השתלבו באקדמיה בישראל, ומצאו את עצמם בחו״ל עם משרות בחו״ל.  לפני שחזרתי לארץ, הייתה  לי משרת מחקר באוניברסיטת מישיגן. אך כשפנה אלי דיקן החוג במכללה ואמר שיתכן שיש לו תקן עבורי, שמחתי להזדמנות לשוב לארץ.  כמובן, שהצעתי לתת הרצאה בחוג. הייתי מורגלת לכך שמועמדים למשרה נותנים job talk, ואח״כ מבלים יום או יומיים בפגישות עם חברי סגל וסטודנטים.  הופתעתי (אבל גם לא התלוננתי) כשנאמר לי שזה לא נחוץ. במהלך השנים שלי במכללה הגיעו עוד חברי סגל חדשים, לרובינו נודע על הגעתם ממייל ברכה שנשלח בתפוצה רחבה.

עד כמה המכללה היא ארגון היררכי, יצא לי גם להבין בתקופה שבה שימשתי כנציגת החוג בועד הסגל. במכללות אין סנאט, ולחברי סגל אין כלי מוסדי להשפיע על תהליכי קבלת החלטות, מידת ההשפעה של הסגל תואמת את מידת הנכונות של ההנהלה להקשיב ולשתף את אותו בתהליכי קבלת ההחלטות.  במכללות, וועד הסגל אמור להיות אחד הכלים המאפשרים לסגל להשפיע על סדר היום של המכללה, על הערכים של המוסד.  כחברת ועד אני מודה שנכשלתי כישלון חרוץ. הפגישות עם הנהלה היו מעין תאטרון קאבוקי שבו ההנהלה, במקרה הטוב, התייחסה אלינו בנימוס ובמקרה הרע גערה בנו. ולבסוף החליטה שכלל אינה מכירה ביציגות הועד ונפנפה אותנו לגמרי.   אציין, שהליכי הפיטורין נגדי התחילו תוך חודשים ספורים מהיום בו פרשתי מועד הסגל.

ברור הוא, שלהיעדר ביטחון תעסוקתי, להיעדר כללים ברורים של קידום, המשך העסקה ופיטורין השלכות הרסניות על חופש אקדמי.  להערכתי, המבנה המוסדי של המכללות משקף את הרצון להפוך את השכלה מערך למצרך סחיר. במבנה כזה, אין משמעות למי שעובדים בפס הייצור (חברי הסגל), אלא רק לערך של המוצר הסופי – מספר בוגרים.  המדינה משקיעה במיליארדי שקלים בשנה השכלה הגבוה, מהי המטרה של ההשקעה הזו?  ניתן לטעון שמכללה בישוב בפריפריה מביאה אתה משאבים כלכליים ואנושיים שנוטים להעדיף את המרכז. אך מה תפקידן של המכללות במרכז? הרי ניתן היה לתת להקצות את הכסף המושקע במכללות להרחבת המסלולים לתואר ראשון באוניברסיטאות, שתוכלנה לקלוט יותר סטודנטים ויותר חברי סגל.

נראה לי שיותר משהמכללות במרכז עונות על צורך חברתי, הן מהוות אמצעי שיטור ולחץ על האוניברסיטאות ועל הסגל של האוניברסיטאות. הרי הקמתן החלה דקה לאחר סיום השביתה הגדולה ב-1994, שביתה שהצליחה לשנות את תנאי ההעסקה של המרצים באוניברסיטאות ללא היכר. ותשוו לתוצאות השביתה הגדולה של 2007.

ובדרך נוצר מעמד של מוסדות וחברי סגל מסוג ב׳, אקדמאים לכל דבר שלא ניסו או הצליחו להגיע למשרה באוניברסיטה, עם מיעוט כוח לשלוט על עתידם וסביבת עבודתם.  הסטטוס של חברים מסוג ב׳ גם מונצח באקדמיה הלאומית למדעים.  למשל, עם הגיעי לארץ הופתעתי ללמוד שחברי סגל במכללות אינם זכאים לאותן קרנות של הקרן הלאומית למדע, כגון קרן להקמת מעבדה. בפועל, אין השקעה של ממש בתשתית למחקר במכללות, זאת למרות שחברי סגל במכללות נדרשים לפרסם כמו אחיהם באוניברסיטאות כדי לזכות בקידום. וזו דרישה סבירה, השכלה אקדמית איכותית נרכשת במוסדות בהם יש מחקר. אז אם באמת היה רצון שההשכלה במכללות תהייה שוות ערך לזו באוניברסיטאות, הייתה השקעה גם בתשתית מחקר במכללות.  אך זו לא המטרה כנראה.

קשה לי לנשום בזמן האחרון, הבנתי שנפלתי בפח.  חייתי 13 שנה בארה״ב, ולא באמת היה לי מושג מה המשמעות של משרה במכללה.  אין לי אלא להצטער על היום שבו מכרתי בית, ועזבתי משרה בארה״ב כדי לחזור למכללה בישראל. יכול להיות שנפלתי על הרגליים, קשה לדעת.  בגיל חמישים להסתגל למקום עבודה חדש, אחרי שבר של פיטורין, מקשה על היכולת להשקיע את הלב והנשמה במקום עבודה אחר.  ולהיות אקדמאית (לפחות עבורי) זה להשקיע את הנשמה.   ולמרות זאת, היחסים שהיו לי עם קולגות וסטודנטים היו טובים וחמים יותר ממערכות יחסים מקבילות בארה״ב. ועל כך אני מכירת תודה.  אני מקווה שגילוי הלב שלי יעורר דיון בתוך ומחוץ המכללות על אופיין ואופי הניהול שלהן.

 

 

 

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. מרצה במכללה הגיב:

    עצוב, אבל כל מילה בסלע.

  2. מצביע ההסטוריה הגיב:

    הכותבת לא לבד ואינה מקרה ראשון וגם לא אחרון. ניאו ליברליזם = חוקי הג'ונגל. כללי טורף וטרף.
    עובדים כאן על רבים נוספים:
    א.

  3. מצביע ההסטוריה הגיב:

    הכותבת אינה לבד. המדינה מנצלת ועובדת על רבים בעיניים. מדינת הניאו ליברליזם חשוכה ומתנהלת ביחסי טורף וטרף. יחסי הון שלטון ושחיתות עמוקה.
    א. סטודנטים לומדים לתואר אקדמי שאינו מקנה מאומה.
    ב. החלשת העבודה המאורגנת וועדי עובדים על ידי שיסוי ופילוג.
    ג. יצירת מוביליות חברתית קטנה.
    ד. מחירים שגורמים לציבור להיות עסוק בהשרדות ולא להביט מסביב. (אל תתיחסו לכמות הרכבים או למדינת תל אביב. זה לא מייצג את כל 8 מליון האזרחים).

    אז גברת – סידרו אותך. 1-0 למדינה. לא תוכלי להחזיר את הזמן אבל תוכלי ללמד את הדור הבא לא להיות כאן ולא להתפתות להבטחות.

  4. צבי הגיב:

    גם אני חשתי צער והזדהות ביחס למה שכתבת, אבל בכל זאת שתי הערות:
    לגבי תנאי ההעסקה, זה מאד מקומם שאין קביעות ואין קריטריונים אובייקטיביים ברורים להמשך העסקה, לקידום, או לפיטורין. אני סבור שזה נושא שעליו יש להאבק, הן כחלק ממאבק עובדים מוצדק, והן כחלק מהצורך ברמה אקדמית נאותה במכללות. צריך שיהיה חוזה עבודה קיבוצי, כמקובל במשק הציבורי הישראלי, וביוחד כמקובל באוניברסיטאות, שלוקח בחשבון גם תקופה ממושכת עד להשגת הקביעות, וגם שמירה על רמה נאותה של המרצה.
    לעומת זאת לא ברורה לי הקביעה ש"שחברי סגל במכללות נדרשים לפרסם כמו אחיהם באוניברסיטאות כדי לזכות בקידום". זה לא נשמע לי סביר, כי האוניברסיטאות מיועדות למחקר, ומי שנשאר ומתקדם בהן הוא מי שמפרסם – publish or perish. מכללות נועדו בעיקר להוראה, ולכן מחקר הוא משני שם, ובמיוחד כאשר, כפי שאת כותבת, "אין השקעה של ממש בתשתית למחקר במכללות". אם אין תשתית אז על סמך מה מצפים למחקר ואיך בכלל ניתן לעשות מחקר?

    • מערכת הגדה השמאלית הגיב:

      זה אכן לא סביר, ולכן מרצים במכללות מתקדמים לאט ולעיתים כלל לא.

    • קוטל קנים הגיב:

      אפשר להוסף בזה שגם אילו היתה קיימת תשתית מחקרית (וגם כאן מתקיימות, כמובן, קומבינות במכללות, שאין זה המקום לפרטן), הרי שמטלות ההוראה שבהן מחויבים המרצים במכללות הן כבדות כל כך – בדיספרופורציה מוחלט למטלות ההוראה באוניברסיטאות – עד שהן מתישות כליל את החוקר עוד בטרם התיישב לשולחן העבודה.

  5. צבי הגיב:

    המשך תגובתי:
    בפועל, רוב המכללות בישראל מייצגות מאמץ, אולי מוצדק ואולי קצת פתיטי, לאקדמיזציה, שתגשים את החלום של האם היהודיה, וכך מקצועות שבעבר לא דרשו תואר אקדמי כיום דורשים תואר שבדרך-כלל ניתן במכללה. הדוגמא המובהקת היא הוראה. כיום כל המורים הם בעלי תואר ראשון – B. Ed. שזה נחמד לכשעצמו. אבל המדינה לא צריכה ולא יכולה ללמד כל מורה בבית ספר יסודי באוניברסיטה מחקרית. מה שפעם היו סמינרים הפך ל'מכללות אקדמיות' (עם הדגשה על התואר 'אקדמי', שידעו שזו לא סתם מכללה). אז צריך, לדעתי, לגבש סגל הוראה איכותי, שאולי רק טיפה פחות הישגי מעמיתיו באוניברסיטאות, אבל משקיע – ומשקיעים בו – בצורה עקבית ולאורך זמן. לפחות כמו מעמדם של מורים בבתי ספר תיכוניים.
    יתכן שהבעיה היא דוקא בזה שמהכללות האקדמיות נוסדו בשלב מאוחר יחסית, שנות התשעים הקפיטליסטיות, ואז כמובן היה נוח לבעלי המכללות להעסיק עובדים ארעיים, לא מאורגנים, וחסרי זכויות.

  6. קוטל קנים הגיב:

    המסה החשובה הזו, שהייתה צריכה להיכתב לפני שנים ארוכות, נוגעת בנושאים רבים. לצורך התייחסות בחרתי אחדים מתוכם.
    כשתולים את האשם ביבלית הנאו-ליברליות, יש לזכור כי היא צמחה על אדמה תחוחה. מכל שבעת החטאים בהם לוקים חברי הסגל הבכיר באוניברסיטאות – ובהקשר זה אי אפשר שלא להזכיר את ספרה המדויק של מאיה ערד, "שבע מידות רעות" – החמדנות היא הבולטת שבחטאים. הפנסיה התקציבית והקביעות היוו פיצוי היסטורי על השכר הנמוך יחסית, רק יחסית, של הסגל הבכיר. אולם המרצים באוניברסיטאות לא ידעו שובעה. הם שכחו שכאשר המדינה מתקצבת את מוסדות המחקר היא מעדיפה את הנחוץ על הדחוף. הם דרשו במפגיע גם העלאת שכר, וקיבלו אותה. כיוון ששכרם ואפילו גמלתם התקציבית משולמים מאוצר המדינה, וזהו בור שיש לו תחתית, התפשרו חברי הסגל הבכיר על שכרם ועתידם של חוקרי העתיד, שבאחת ומבלי משים, הפכו לעובדי דור בי"ת וגימ"ל.

  7. קוטל קנים הגיב:

    המשך א':
    החמדנות לא נעצרה בגיל הפרישה. חברי סגל בכיר פורשים (emeriti) התמנו לתפקידי מפתח במכללות, כדי להעניק להן יוקרה חיצונית, וכדי לגייס תרומות. אלא שלעיתים מזומנות, במקום לגייס תרומות, וכאילו לא די בתגמולי הפנסיה התקציבית, משכו הללו מן המכללות משכורות נאות ותנאים מפליגים (רכב חברה מפואר צמוד, כדוגמא).
    את ההיררכיה הקשיחה והחשאיות של ועדות הקבלה והפיטורין לא המציאו במכללות. אותם בעלי תפקידים ייבאו את הרעות החולות הללו מן האוניברסיטאות. בנוגע לחשאיות, אוניברסיטה בארץ שתיתבע ע"י מרצה שלא קיבל קביעות תעדיף להעניק לו אחת כזו רק כדי להימנע מחשיפת פרוטוקולי ישיבות המינויים וההדחות. המאמר הזה לא עוסק במקרה הפרטי שלך, אבל אני מניח שלו חשקת באמת ובתמים במשרתך, המכללה ששכרה את שרותיך היתה כורעת תחת לחציו המשפטיים של עו"ד ממולח לענייני עבודה. שהרי לא סביר שחוקר פורה ומרובה ציטוטים (google scholar), שיכול היה לתלמידי סטנפורד כשל מול תלמידי מכללה מקומית.
    בנוגע להיררכיה הקשיחה, אני חושש שאין סטודנט לתארים מתקדמים בארץ שלא טעם ולו מעט מטעמה של העסקה נצלנית, שמתאפשרת במסגרת היררכיית המנחה-מונחה.

  8. קוטל קנים הגיב:

    סייפא:
    שרה ווהן זימרה: " Don't be on the outside looking on the inside". אבל המבט החיצוני על המערכת, שבילית גם בתוכה, מאפשר לך נקודת תצפית מצוינת על ערכיה של מערכת זו. בכתיבת המאמר הזה הפגנת את כל שבע המידות טובות כולן, ובנוסף הדגמת גם את חסרונה של היוהרה. חסרון זה הוא חטא שאין לו כפרה.

    ————
    *אליבא דמילון אלקלעי, vocation במשמעו במאמרך הוא "ייעוד".

הגיבו למערכת הגדה השמאלית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים