הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-1 במרץ, 2018 4 תגובות

כאשר שוחרר נפתלי מבית החולים בפעם השלישית השנה הוא כאילו חייך אל העולם מתוך החיוורון הנורא שפשה בפניו. הוא נסע הביתה באוטובוס, והיה מאושר לשמוע כמה שירים ברצף של אלה פיצ'גרלד האהובה עליו כל כך. כדרכו חש כאילו השירים חוברו בשבילו ושלשאר בני האדם יש חלק מזערי בתחושת האושר שאופפת אותו. הרופאים בהחלט הקלו על כאבי הפרקים שלו אבל התחזיות לעתיד לא בישרו טובות. עליו לבחור בין חיים עם כאבים עד הסוף, לבין המוני כדורים שמשפרים קצת את המצב. אבל בדרך הביתה סירב לשקול את האפשרויות או את "האופציות" שהרופאים שטחו בפניו. ירושלים בעשר בבוקר נראתה מופלאה, וצבעים שונים ומגוונים נשלחו כאילו מן השמיים, כדי לקשט את יומנו ולהבטיח לנו שבשורות טובות עשויות עוד לצפות לנו בסוף היום. לא הרחק מביתו התארגנה הלוויה ענקית של רב חרדי גדול בתורה, ומישהו קונן עליו שעה ארוכה. קולו היה צרוד ואיכות המגביר של מארגני ההלוויה הייתה ירודה. נפתלי העריך מאוד את הפגנת הסולידאריות של החרדים, אבל לא הזדהה עימה. במצבים האלה תמיד ישב על הגדר: השנאה בקרב החילונים כלפי החרדים הייתה זרה לו לגמרי אבל הוא ידע שהחרדים רחוקים ממנו ומנוכרים לרוב ערכיו. כל צעד כאב לו עד מאוד, והוא הבין שעוד מעט ירווח לו, כאשר יגיע הביתה.

נפתלי רצה מאוד לחזור מיד לעבודה, אבל קלט שלא יוכל להגשים את רצונו בימים הקרובים. הוא שתה קפה שחור חם וחריף, ונהנה מכל לגימה. למצער יוכל לצפות בערב בברצלונה, שמלווה אותו לכל אורך ימי מחלתו. נפתלי לא אהב כל כך את שמו, אבל העדיף אותו על כינויים כמו "נפתול" שלא לדבר על "נפתוז". הוא התחיל לקרוא את שלושת עיתוני הבוקר, הארץ, ידיעות אחרונות ומעריב, וכדרכו חירף וגידף את כל הרמאים והגנבים במסדרונות השלטון. הוא בקושי האמין שכל משרדי הממשלה והרשויות המקומיות הן נגועות. המידע הזה נגד את כל האמונות שהונחלו לו בבית הוריו. נפתלי הבין שהוא חי עכשיו בעולם אחר. בשנות החמישים למד לבוז לציונים הכלליים שנתפסו במיליה שלו כ"ספסרים". עתה נעשה המאבק המעמדי מטושטש לחלוטין. לקח לו זמן רב לקלוט את הנושא העדתי. כל בעל עסק, גם אם היה מזרחי, הצטייר בעיניו כאויב מעמדי. המושגים שלמד בבית ובתנועת הנוער לא הכילו עדיין את היחס הנאות לעלייה הגדולה מארצות דוברות ערבית.

הוא למד לא מעט מאז, בעיקר כאשר קלט את נהיית מנהיגי תנועת העבודה לחיי השפע שמציעה התרבות המערבית. כל עולה מפולין או מאוקראינה שהגיע מעיירה שבה לא היו מים זורמים ראה את עצמו כנציג אירופה הנאורה בפלסטינה הנחשלת. גם נפתלי, שסלד מכל התנשאות עדתית, הזדהה עם המערב ("אבל לא עם פולין"). היה קשה לבני הנוער בשנות החמישים למצוא מוקד להזדהות נפשית. אירופה המערבית והמרכזית נחשבו לבית קברות המוני לבני עמנו ואפילו הבריטים נחשבו כאן ל"אלביון הנוכלת". נפתלי אהב את האנגלים ובכך היה עוף יוצא דופן. את החיבה לאנגליה ירש מאביו והיא עזרה לו מאוד להיקלט בלונדון אחרי השירות הצבאי.

עתה הוא איבד במידה רבה את החירות הנפשית והגופנית שליוותה אותו במהלך חייו. הוא הבין את המגבלות שהושתו עליו (היה בכלל גבר ממושמע) וציית להן בדרך כלל. אפילו האיסור ללכת לכדורגל בעיקר בימי חורף נראה בעיניו סביר. הסבל נבע בעיקר מהכאבים וגם מהפסימיות של רוב רופאיו. כל חייו סלד מטענות ומענות כלפי אנשי מקצוע שעובדים בפרך והשתדל לקבל את חוות דעתם של הרופאים. אבל הפעם יצא מבית החולים בפחי נפש. איש מהם לא האמין שמצבו ישתפר אלא רק יוקל אולי במידת מה. הלוך הרוח הוא מרכיב חשוב במצב של חולי, והפעם האשפוז השפיע עליו לרעה. חדר המיון הצטייר בעיניו כ"עמק הבכא", ההמתנות הארוכות מרטו את עצביו. ברגע שקלט שהוא הופך לפציינט נרגן ולא נחמד הוא עבד על עצמו כדי לשפר את תדמיתו. כאשר זכה לשבחים על התנהגותו מפיה של רופאה רוסיה מקסימה, נרגע במקצת. למבקריו אמר שהוא בכלל לא חולה אלא "חולה מדומה", כמו גיבורו של מולייר. מי שהכיר אותו באמת לא האמין לדבריו. על פניו רבצה עננה כמעט קבועה, ורוב הזמן נעץ את עיניו בתקרת חדר המיון, ועקב אחרי הזבובים שהתנחלו עליה כבתוך ביתם.

לבסוף למד מפי הרופא שהאשפוז שלו לא יהיה ממושך. נפתלי חייך אל הרופא: "זה אומר שאני מקרה אבוד בעיניכם?". הרופא טען שאין דבר כזה "מקרה אבוד". הגיל עושה את שלו אבל ניתן להתגבר גם על מצבים קשים יותר, סבר הרופא. נפתלי חייך כמו בסרט המבאיש "ירח מר". לפחות אינו חייב להתנהל על כיסא גלגלים. מקל ההליכה יספיק בהחלט וגם אווירת הבית תעזור לו מאוד. נפתלי בהחלט האמין בכך. אחרי כמה ימי מנוחה מצבי ישתפר, אמר לעצמו, וכך באמת היה.

כאשר אושפז שוב מקץ שבועיים הוא זנח את חיוכו הנצחי והיה שקט מאוד, לא נרגן אבל גם לא צוהל. הפעם ערכו לו בדיקות לב ומוח שלא הכאיבו כלל. הוא ניכס לעצמו אופטימיזם אולי בלתי מוצדק, אבל מאוד מועיל. נפתלי התגעגע הביתה, וכאשר חזר לביתו מצב רוחו השתפר לעין ערוך.

כך חלפו הימים. כאשר שככו הכאבים הוא נהנה מאוד מהשהייה בבית. ליד מיטתו התהווה תור ארוך של ספרים נהדרים, והם גרמו לו הנאה עצומה. חרף הוראות בית החולים הוא דחה לזמן מה את הביקורים במרפאה, שמא יגזרו עלו אשפוז נוסף. למצוקה שלו התווספה גם תחושה של נחת רוח, בשל ההפוגה בטיפולים ובבלבולי המוח. לפחות מאה ספרים ציפו לתשומת לבו, וגם הטלוויזיה סיפקה לו המון בידור, בחלקו ממש משובח. לאט לאט הפסיק להבחין בין ימים ולילות. הוא ישן המון, ורק בשידור של משחק כדורגל טוב שמר על ערנותו. הרופא שבא לביתו דרש ממנו לשמור על "הרוטינה", ונפתלי הבטיח, מבלי שהתכוון לכך באמת. כאשר לקה בערב אחד בחום גבוה מאוד דימה שהוא בבית משפחתו בנחלת אחים, ושאימו, גרציה, מקריאה לו ספר של נחום גוטמן. החום אולי ניתק אותו מחיי היום-יום שלו, אבל גם חיבק אותו והרגיע את כאביו. יש בהתבגרות (נפתלי חשש קצת מהמושג "זקנה") הרבה כיף, חשב נפתלי לעצמו.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. איתן הגיב:

    מרגש וכואב

  2. ג.ש. ירושלים הגיב:

    תענוג לקריאה! לא פלא שחיים ברעם מיטיב בנוסח היתבאוטו שיוצאת מן הכלל.

  3. יעקב הגיב:

    רפואה שלמה, מי ייתן ותשוב במהרה לאיתנך,
    ונוסיף לקרוא את מאמריך מאירי העיניים.

  4. אמיר הגיב:

    רפואה שלמה
    קולך חסר לנו עד מאוד

הגיבו לג.ש. ירושלים

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים