הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-23 במרץ, 2018 2 תגובות

מי שקרא את תמצית זיכרונותיו של אהוד אולמרט מימי הכלא וספחיהם השתאה בוודאי מקור רוחו של הפוליטיקאי המורשע. האיש השכיל לכתוב טקסט מרתק, אבל סטרילי מדי. בקושי איתרנו שם סימני מרירות או תחושות נקם. אולמרט כתב כמו עיתונאי כמעט אובייקטיבי, תיאר את המתרחש מנקדת ראותו, אבל ללא התלהמות. אם ראינו בטקסט סימני התרגשות או כעס, הם הופיעו בהקשר של מזכירתו "הנאמנה" שולה זקן. אולמרט נהג להתעלם מהביקורת הנוקבת כלפי הגב' זקן, אבל עתה עולה הכול ממעמקים, ומריח כמו הביוב העירוני ביום גרוע. ראש הממשלה לשעבר מציג את עוזרתו, שאותה העלה מאשפתות והפך אותה לכל-יכולה, למפלצת של ממש, גנבת ולוקחת שוחד. בקושי ניתן למצוא בדבריו אפילו שמץ של ביקורת עצמית על כך שאפשר לזקן להגיע למעמד כזה. מהספונג'ה במסדרונות לשכת ראש עירנו הפכה ליועצת פלא שעל פיה יישק דבר.

הקרע עם זקן נבעה בשעה מאוחרת מדי, ואולמרט לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו. אבל הוא מנסה אף על פי כן. נתקלתי בעבר באולמרט כאמן השקרים, כאשר היה עליו לחפות על בית"ר ירושלים או על התנהלותו בעיר. בטרם קריאה חשבתי שהוא עושה חשבון נפש עמוק ומביע אולי חרטה עמוקה. אבל נתקלנו בעיקר באטימות. אולמרט חושף יפה את הצדדים הסימפטיים באישיותו, את אהבתו לאשתו ולילדיו ואת רגישותו לבני אדם. את הדברים האלה יש לקחת עם קורט מלח כפי שאומרים האנגלים. לדעתי הוא צבוע ואינטרסנט, שקובע את יחסו לבני אדם בהתאם לצרכיו המיידיים. קשה לייחס לגברת זקן את כל מעלליו, וגם לא את מקצתם. היא הייתה עובדת אלילים ממש של אולמרט, וגם השתדלה לגזור כמה קופונים כדי לשרוד. אולמרט כראש עיר וראש ממשלה שלח לכל עבר את חיוכיו הנחמדים, והסית במתק שפתיים נגד כל אויביו.

השנאה שלו כלפי ביבי נתניהו היא אותנטית. ברור לגמרי שנתניהו הרעיל בארות נגד אולמרט, עוד לפני הפילוג עם סיעתו של אריאל שרון. התנהלותו של נתניהו היא מציאה גדולה בעבור אולמרט. הנה צמח לנו ראש ממשלה הרבה יותר מושחת ממנו, שילך ככל הנראה לבית הכלא בעקבותיו של אולמרט. יש כאן מצב דברים אירוני ונוקב. שני האישים נולדו בבתים רביזיוניסטים, ולא עמדו בפיתויים של החיים הטובים. מרדכי אולמרט, אביו של אהוד, לא היה מחביביו של מנחם בגין והצרף בזמנו לשמואל תמיר. אהוד אולמרט, שנשא גם הוא את המשא הכבד של הוקעה מחוץ למחנה, היה מגדולי מבקריו של בגין בעת הפילוג עם המרכז החופשי, יצירתו הלא חביבה של שמואל תמיר.

אביו של ביבי, בן-ציון נתניהו, היה היסטוריון שחצן ומר נפש, שגם בחוגים הרביזיוניסטים לא חיבבו אותו במיוחד. ביבי חונך לנקום, בדיוק כמו אהוד. חרף העובדה ששניהם היו נהנתנים ולאו דווקא פוריטנים נבעו ביניהם הבדלים רעיוניים נוקבים. ב"כל העיר" הבחנתי כבר לפני שנים רבות שאולמרט פונה יותר ויותר לכיוון הבן-גוריוניסטי. מכאן הקרע ההדרגתי בינו לבין המתנחלים שהיו בעבר אישון עינו. המפנה הרעיוני אצל אולמרט התבשל לאיטו והגיע למימוש רק כעבור כמה שנים. כאשר שמעתי לפני שנים רבות את נאומו באזכרה לבן-גוריון בשדה בוקר הוא נשמע כמעט כמו זלמן ארן או ותיקי מפא"י אחרים. הקשר העמוק שלו עם שרון נבע גם מנקודת החיבור האידיאולוגית בין השניים על בסיס דרכו המדינית של בן-גוריון. לעומת זאת נתניהו היה מנוע מהליכה בנתיב הזה. השנאה למפא"י ולתנועת העבודה הייתה חלק בלתי נפרד מהדנ"א של ביבי. מכאן שלא הייתה לו שום אופציה ללכת ב"דרך המרכזית" שבה בחרו שרון ואולמרט. הוא טיפח שנאה עזה כלפי השניים, ואולמרט לא נשאר חייב. גם השבוע חשף בטקסט בידיעות אחרונות את טינתו כלפי נתניהו והחתרנות נגד שלטון אולמרט. "השניים שונאים זה את זה, כי הם קרוצים מאותו חומר מטונף" אמר לי איש מפא"י ותיק במסדרונות הכנסת. טענתי, ועודני טוען, שיש בכל זאת הבדלים עצומים בין

אולמרט לבין ראש הממשלה. אולמרט הפך לפרגמטיסט, נתניהו נשאר קנאי רעיוני. באיפוק רב מתאר אולמרט את הכלא בלי שמץ של מלודרמטיות. הוא חי עם עבריני צווארון לבן, לא הוכה ולא הושפל, צפה בטלוויזיה וקיבל אוכל סביר ועיתונים. תיאור הכלא הוא כל כך מתון, עד שעולה המחשבה שמא אולמרט חושש שאולי יחזור לשם בקרוב, בשל האשמות חדשות. לא שראש הממשלה לשעבר בילה בגן עדן: הוא נאלץ לשטוף את המסדרון ולקצוץ ירקות לסלט, אבל הוא לא ניסה לסחוט דמעות של רחמים מקוראיו. הוא שאל את עצמו, לעתים, כיצד הגיע לשפל הזה של חיים בכלא אבל זה נשמע כמו התרסה כמעט דתית (איובית) כלפי גורלו המר ולא חרטה על מעשיו.

אולמרט עתה יושב בביתו ואילו לנתניהו מחכות חקירות לא נעימות ואולי גם כלא. ראש העיר חי דווקא בתל-אביב, מתרחק מירושלים שהטיבה איתו אבל גם רדפה אותו בלא רחמים. הוא גרר איתו את שולה זקן מלשכת ראש העיר למשרד ראש הממשלה, ואילו היא "גררה" אותו לכלא. יש כאן חומר למחזה דרמטי נהדר, ואולי החומר הדוקומנטארי דווקא גורר את הדרמה לאפרוריות יום-יומית. המעורבות של נתניהו ושל אולמרט בפלילים מעלה מחשבות עצובות על החינוך האנטי ממלכתי של יוצאי תנועת החרות. הדור השני לאנשי אצ"ל הוא די רקוב, ויש להצטער על כך. האם זה מקרה שדן מרידור ובני בגין שהתרחקו מכל קשר עם אנשי פשע, נזרקו מכל עמדות של כוח בליכוד והפכו לאסקופה נדרסת? נראה שאין כאן שום מקריות, וגם דחיקתו של מיקי איתן (בית"רי מובהק  משחר נעוריו) הייתה בכוונת מכוון. לצד ארץ ישראל השלמה מחזיקים בית"רים מובהקים אלה גם בזיקה חזקה לשלטון החוק. למרבה הצער, בסיעת הליכוד בכנסת קיים רוב מוחלט של אדישים לשלטון החוק ולאלה נוספו גם עוכרי החוק מסיעות הימין האחרות.

האם יחזור אהוד אולמרט לפוליטיקה? קשה לדעת. הוא כבר באמצע שנות ה-70 שלו, ויכול בהחלט למצוא תוכן לחייו גם בלי השררה. בעירנו הוא מוקצה, כיוון שחלק מפשעיו בוצעו כאן. קשה להאמין שהוא יוכל לעלות שוב לגדולה גם במישור הארצי.

אולמרט הוא איש קר רוח וחכם, ויצליח להסתדר בחיים בעזרת ידידיו הרבים. הוא הפך ממטאור צעיר לגמלאי שבע ימים, ואין לו אלא לִצפות בקורת רוח ידועה בפרשיות נתניהו הרבות מספור.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    צדק האדם שהבחין כי השניים קורצו "מאותו חומר מטונף"…
    ש' – ובכן, מהו החומר המסתורי הזה?
    ת' – שניהם עובדים עם ההון מהאימפריה.

    במציאות הקיימת כנראה שאי אפשר אחרת.

    קצת על מציאות זו:

    ישראל לא קמה, והתעצבה במהלך שנותיה, מתוך דחף אותנטי פנימי למטרה פנימית. העניין ה"יהודי" (ציונות) מצא את עצמו ממונף (בכל גווני התעמולה) באמצעות ההון, לשם ההון. המשטר הישראלי מתפקד ביד אחת עם ההון מן האימפריה וההבדל בין שני החבר'ה הללו לא נובע מאיזה שוני עמוק אלא (אולי, אם בכלל) רק מקונקורנציה שבין ערוצי הון שונים (פנים-אימפריאליסטיים) שמתחרים בינהם על משאבים ועל אחוזי רווח ושליטה.

    ראשי המדינה החליטו שהדרך לשלוט ו"להצליח" בעולם כמות שהוא (שהוא בשליטה אימפריאליסטית מערבית) היא למכור את ה"מדינה" (כולה, גוף ונפש יחד) אל הדינמיקה הזו (מבוססת הכסף והתועלתנות הנקייה מחוסרת ערכי-אדם, אשר שם רק שורת הרווח קובעת. זהו החטא הראשון). מן הדינמיקה הזו הם קיבלו את כל הגיבוי ומשם הם גם הגיעו השחצנות וההיבריס לצפצף על הכל ולהתעסק ב"מעטפות חומות"-שזה החטא השני. החטא הראשון רלוונטי לציבור בהרבה מהחטא השני.

  2. רמי יובל הגיב:

    אולמרט נולד וגדל בבית רוויזיוניסטי אדוק, כלומר באווירה של לאומנות פשיסטית קיצונית מבית מדרשו של ולדימיר והנה בחלק השלישי של חייו הוא חילץ עצמו מהמדמנה הרוויזיוניסטית ופעל בכל המרץ לכיוון של פיוס והבנה עם העם הפלסטיני. חטאיו עומדים לו לרועץ אבל מקומו הפוליטי כחוזר בתשובה שוקל רבות לזכותו. להשוות אותו – עם כל צדדיו – לביבי, חלאת אדם חסר מצפון וחסר עמוד שדרה מוסרי שמאמין בכלום מלבד – בקושי – בו בעצמו, זה, במחילה, טעות גדולה. אני מאחל לאהוד אומלרט התגברות על הקשיים, אולי באמצעות חנינה, וחזרה להנהגת המדינה. אנו זקוקים לו, ולו לפחות כדי שיסייע לסלק מארצנו את העמלקי מקייסריה.

הגיבו לרמי יובל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים