הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 במאי, 2018 2 תגובות

השבוע הזה היה חגיגי עד גבול ידוע. ביום ראשון חל יום הולדתי ה-77, ואיכשהו נחלצתי ממנו בלי תחושה של מצוקה. בני משפחתי ערכו למעני ארוחה נחמדה במסעדה עממית אבל טעימה בבית צאפפה. זה בדיוק הספיק לי; לא יותר מדי וגם לא פחות מדי. החדשות מבחוץ היו מטרידות, וכאבתי את דרך הייסורים שיעברו ילדינו כדי להציל את כסאו של המושחת. העובדה שאת כל ההתרחשויות כבר תיארתי בטור הזה מראש, דבר דבור על אופניו, לא ניחמה אותי הפעם. ההשפעה של כותבים מסוגי על מנגנוני קבלת ההחלטות כאן איננה משמעותית, ולכן אנחנו מנסים לעורר את מצפון העם ולבקש מבני עמנו לשמור על הילדים בכל מחיר.

אני נזכר בספרים שקראתי בילדותי על מלחמת האזרחים בארצות הברית: ילדים בני 16 נקרעו מבתיהם על ידי שליחי שני הצבאות, רבים מאוד מהם לא חזרו הביתה והמשפחות נאלצו להתמודד עם צלקות המלחמה ועם תוצאותיה מבלי לזכות בעזרה כלשהי מהשלטונות. הילדים של 1861 לא הבינו בדיוק מדוע עליהם להילחם באחיהם מעבר לגבול. זה לא מנע מהם לעשות כמיטב יכולתם וגם לגייס מתוך עצמם מידה של אכזריות שפוכה שהם בכלל לא ידעו על עצם קיומה בישותם. בתודעת העולם נחרתה מלחמת האזרחים כמערכה למען שחרור העבדים השחורים, שיובאו מאפריקה ושועבדו בשדות בכותנה בצורה מחפירה. היה בזה שמץ של אמת אבל גם רומנטיזציה מוגזמת. למען האמת הצפון התעשייתי יותר חתר לשינויים מבניים בארצות הברית, שייתרו את העבדות לגמרי והפכו אותה רק לתצוגה של שפלות פרימיטיבית קבל עולם. מפלת הדרום הייתה בלתי נמנעת: היו להם חיילים טובים ואמיצים והם נהנו מתמיכה עיוורת של הלבנים בדרום. אלא שזמנם עבר מבחינה היסטורית ולא הייתה קיימת שום אפשרות להחזיר את הגלגל אחורנית.

למען האמת, בעירנו קיים מצב דומה. כל המאמצים להפעיל אכזריות שפוכה על מזרח העיר ועל העיר העתיקה יחזרו אלינו כמו בומרנג. חבל על ההרוגים הרבים שלהם וגם על ההרוגים שלנו. כל אדם נבון יודע זאת, גם אם הוא ליכודניק. למרבה הרעה מפלגת השלטון נשלטת עתה על ידי שמרנים ופשיסטים חסרי רסן, ואליהם חבר באורח טבעי כל הימין המטורף, שרובו חרדי-דתי ומיעוטו חילוני. כל מי שצלם האדם בישותו, חייב להילחם נגד התהליכים האלה שיפגעו גם בנו. כאשר נולדו ילדיי הגדולים הבטחתי להם שלא יהיה צבא ולא מלחמות בעתיד. זהו הכישלון הגדול, לא רק שלי, אלא של כל בני דורי. השלטון נפל לידי רודפי בצע ומחרחרי מלחמה, כולנו יודעים זאת אבל מספרם של התומכים בביבי נתניהו עולה ותופח מיום ליום.  לאן נוליך את החרפה? נוכל לבוא בטענות רק לעצמנו.  אם בסופו של התהליך נגווע כולנו, יגישו לנו בתור לכיתות הירי גבינת קוטג'  זולה. זה יהיה הניצחון הגדול של העם על החוגים השליטים.

השבוע יצאתי יותר מביתי וביליתי ברחובות העיר האהובה עליי. האנשים ברחוב אינם מחצינים סימני דאגה. ההערצה לשלטון כנראה שמרגיעה אותם, או משכרת אותם או מסממת אותם. קשה לבוא בטענות אל מישהו. אין לנו כתובת ברורה, וגם הכתובות שנמצאות ברשותנו אינן אלא משענת קנה רצוץ.  אולי נצביע ׳התעוררות! בירושלים׳ בבחירות העירוניות ונתעלם מהחנופה כלפי ניר ברקת או דונלד טראמפ; זה לא יפתור לנו שום בעיה חשובה אבל בכל זאת נרגיש שאנחנו משתתפים במשהו. עופר ברקוביץ איננו מעניין אותנו אבל הוא זהב טהור לעומת משה ליאון.

זוהי הדרך היחידה לחיות כאן: צריך לבנות סולמות ולדרג אישים פוליטיים על פי הקריטריון של הרע במיעוטו. חילוני צעיר ושוחר טוב שטרם הושחת לגמרי על ידי הלאומנות עדיף על ברקת הפורש וגם על כל האישים "החדשים" שפורשים את מרכולתם על המדרכות במרכז העיר. נהג מונית זרק לי ברחוב "חיים, תהיה לי בריא". שמחתי לשמוע את הדברים. יש עדיין קוראים ל"כל העיר" וייתכן שתחושת היתמות שלנו היא מופרזת.  סימני אהדה אנושיים מעבר לתחום הפוליטי הם נדירים בעירנו אבל משמחים מאוד. השבוע פגשתי כבר אדם שאהב מאוד את תיאור האשפוז שלי ב"שערי צדק". עם זאת, טען שפרגנתי להם יתר על המידה. החוויות במקום כמו בית חולים הן מאוד סובייקטיביות, וגם בשערי צדק שמעתי דעות שונות. בכל זאת, אני סבור שעושים שם מאמץ כביר להיות אנושיים. זה נפלא בעיניי.

ברחוב הלל משך בשרוולי אוהד בית"ר ותיק מאוד, ושאל אותי אם התבוסות של קבוצתו גרמו לי שמחה כלשהי. הודיתי בכך בחוסר רצון. מדוע שאצהל כאשר בני עירי בוכים? אבל הוא עצמו אמר לי שרוב האוהדים מגיעים מחוץ לעיר. הוא הודה שקשה לו לנשום את האוויר בטדי אבל הוא לא מסוגל להחליף קבוצה בגילו המתקדם, "אפילו לא לנורדיה". לא הבנתי את הצורך שלו לבכות על צווארי, אבל הוא אמר שרבים מחבריו מחשיבים  אותי לבן עירם. העיר משתנה מיום ליום אבל המלחמה על נפשה נמשכת. ניאבק על כל משלט, על כל שיחה עם זר מזדמן, על כל מאמר. אולי נשנה משהו מהגורל המר שכל התחזיות מייעדות לנו.  בעיקר אסור לנו לוותר על הירושלמיות ולתעב את הכהניסטים הזרים שמרהיבים עוז לקרוא קריאות בוז לנשיא רובי ריבלין.

נטע ברזילי, אירויזיון 2018 (צילום מסך)

במרכז העיר רחשו קולות של שמחה בעקבות ניצחונה הנאה של נטע ברזילי באירוויזיון. התחרות הזאת זרועה שירים גרועים ותפאורה קיטשית ובכל זאת פרגנתי להמונים. השמחות כאן נדירות והימים הרעים רבים מספור, אז מה לנו כי נלין על שמחת עניים קצרה מדי? לא שמעתי את השיר, אבל ראיתי את נטע באינטרנט והיא בהחלט נגעה ללבי. היא זרחה מאושר ונראתה ממש יפה. עם כל ההסתייגויות יפה היה לראות אותה קורנת מאושר. היא מדיפה ניחוח נעים של ביטחון עצמי מהול בענווה טבעית.  זה לא היה ניצחון צבאי, נטע לא גרמה נזק לאף אחד. בסך הכול היא הרימה דגל של סובלנות ואהבת אנוש. השיר אינו מעלה ואינו מוריד. העיקר שאישה כמו נטע נחלה ניצחון שגרם לרבים שמחה רבה. אנחנו לא רשעים ואין צורך להקהות את שינינו כפי שמורה ספר ההגדה של פסח. שתיהני מיום חגך, נטע. בהחלט מגיע לך.

אני מנסה כמיטב יכולתי להתעלם מ"יום ירושלים" הדוחה, ומכל החגיגות על משבתו של עם אחר. כאשר נחגוג את השלום, האושר יהיה שלם.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    המצוקה הזו ניכפתה. זו לא טעות שקרתה. התוכן הזה היה ידוע ומוסכם מראש. הפושעים השולטים בנו ידעו טוב מאד שזה יעבוד להם. הם הכינו את שיעורי הבית שלהם. מי שלא הכין את שיעורי הבית הם הנישלטים (האהבלים וצרי המוח, אלה שהפרצוף שלהם תקוע 5 שעות ויותר בתוך הסמרטפון). נדמה שלמרבית האנשים ישנו תמיד (אבל תמיד) עוד מקום פנוי לג'אנק המואבס לתוכם מהמאפיה הציונית.

    היו אנשים אינטליגנטים שהבינו את המתחולל. הם רשמו את כל העובדות.
    הם הביעו את כל החששות.

    אבל רק 300 או 500 איש רצו באמת להקשיב. קראו להם בשמות גנאי.
    קראו להם "רדיקלים".

    ישראל תמיד היתה מגנט לקרימינליות וסטייה. העסק היה אבוד מלכתחילה.

  2. משה הגיב:

    נזכר אני במלחמת השחרור הקרואה בפי שונאי ישראל "הנכבה".
    למעשה ב1947 אישרה עצרת האו"ם את הקמתן של 2 מדינות ערבית ויהודית . הערבים התנגדו
    היה זה נסיון ראשון לעשות לישוב העיברי בארץ (רק 3 שנים לאחר השואה) את מה שהצליח היטלר לעשות ליהודי אירופה .
    לשמחתנו .הנסיון נכשל
    נסיון שני להשמיד את תושבי ישראל נעשה ב1967 .גם נסיון זה נכשל .
    לצערינו גם היום למעשה הפלסטינים אינם מוכנים לסיים את הסכסוך ולהכיר בזכותם של היהודים למדינה משלהם
    תקראו את ספרי הלימוד הפלסטינים הנגועים באנטישמיות שבהם אין מקום למדינת ישראל . תקראו את האמנה הפלסטינית שלמעשה לא שונתה ותקראו את אמנת החאמס ותבינו.

הגיבו למשה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים