הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 ביוני, 2018 תגובה 1

ביטול משחק הידידות בין נבחרות ארגנטינה וישראל בגלל המחאות הרמות בעולם ובישראל, משחק שאמור היה להתקיים באצטדיון טדי במוצ"ש 9 ביוני בבירה הנצחית, מעלה זיכרונות ממחאה אחרת. זו המחאה שהתחוללה לפני 40 שנה בישראל: הקמפיין נגד משחקי המונדיאל בארגנטינה.

הידיעות הרבות על הקשרים הקרובים בין ממשלת ישראל לחונטה הצבאית הרצחנית בארגנטינה (1983-1976), בייחוד הקשרים הצבאיים, עברו באותן השנים תחת עינה הקפדנית של הצנזורה הצבאית הישראלית. הוראות הצנזורה אסרו על פרסום כל ידיעה שנגעה ליחסים הביטחוניים בין שתי המדינות. כך שהמצב בארגנטינה לא עלה כמעט כלל על סדר היום הציבורי בישראל. ככל שהדברים נוגעים למישור הפרלמנטארי, העידה השרה המנוחה שולמית אלוני ש"סתמו את פי" כאשר ניסתה לדון בכנסת על מכירות הנשק של ישראל למשטר הצבאי בארגנטינה: "בשעתו לא רק סתמו את פי, אלא שח"כ יגאל הורוביץ ז"ל איים עלי שלא אעז לפתוח את פי. היה זה כשממשלת ישראל סיפקה נשק לקולונלים הברוטאליים ששלטו בארגנטינה וחיסלו אזרחים בהמוניהם. בחדרי הכנסת, בקומה החמישית, ישבו הורים לילדים שנעלמו וביקשו שנעשה דבר, והגשתי הצעה לסדר היום, ודרשתי דיון. לא אפשרו לי. ההצעה לסדר לא אושרה. הבטיחו לי שיהיה על כך דיון בוועדת החוץ והביטחון. למיטב ידיעתי לא היה כי לא הוזמנתי לדיון".

כרזות נגד המונדיאל בארגנטינה, ב-1978 (מקור)

על פי דו"ח שפרסם מרכז המחקר של דאי"א ((DAIA, ארגון הגג של המוסדות היהודיים בארגנטינה, כ-1,300 יהודים נחטפו ונעלמו בארגנטינה בזמן שלטון הגנרלים, הרבה מעבר לחלקם היחסי של היהודים בארץ זו. משפחות הנעדרים והעצירים הפוליטיים שהתגוררו בישראל פנו אל ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת, קצינים בכירים בצה"ל ודיפלומטים זרים בבקשת סיוע. בדו"ח של הוועדה הבין-משרדית, שהוקמה בישראל כשני עשורים לאחר קיצה של הדיקטטורה כדי לחקור את גורל הנעדרים היהודים בארגנטינה, נכתב כי "המשפחות חשו כי עניינן לא טופל ביעילות הנדרשת, הזמן אזל ועזרה או מידע אין, ואם [היה] קיים, [הוא] לא נמסר למשפחות. חלק מהמשפחות הקימו ארגון על מנת לאחד את המאמצים ולנסות ולהשפיע ביתר שאת. הוקם אז 'ועד קרובי משפחות של הנעדרים בארגנטינה', שלאחר מכן יהפוך לארגון 'ממוריה'. ארגון זה דרש התערבות פעילה של המדינה בעניינם. בין היתר, פנה ועד המשפחות לחברי כנסת שונים וביקש התערבותם. בין חברי הכנסת נמצאה קבוצה, מכל הקשת הפוליטית, אשר הביעה רצון לסייע. אך מאמצי הקבוצה להביא את הנושא לדיון במליאת הכנסת העלו חרס. לדבריהם, יו"ר הכנסת, מנחם סבידור ז"ל, לא אפשר להביא את הנושא למליאה. לאחר פניות רבות, שלא נענו, למזכירות הכנסת, פנה ועד המשפחות לבג"ץ. בעקבות הגשת הפניה התקיים דיון בכנסת, עוד לפני הדיון בבג"ץ, ולראשונה, נסעה ועדה פרלמנטארית לארגנטינה במטרה ללמוד את הנושא. אך הוועדה הפסיקה את מסעה לאחר שהות בת יומיים בארגנטינה וחזרה ארצה לקראת הצבעת אי אמון בכנסת. המסע לא הניב כל תוצאות. אירוע זה אף חיזק את תחושת המשפחות על העדר מדיניות ברורה הלוקחת בחשבון את מכלול הנתונים שעמדו באותה עת לרשות הרשויות השונות ואת כלל האינטרסים. רושם זה התחזק מאחר שעל פי הידוע למשפחות, הממשלה מעולם לא קיימה דיון בעניין הנעדרים באופן מסודר, ממוסד, כנושא העומד על סדר יומה של המדינה".

בתום הדיונים של הוועדה הבין-משרדית אמר היו״ר שלה, סמנכ"ל משרד החוץ פנחס אביבי – אשר היה ציר צעיר בשגרירות ישראל בבואנוס איירס בשנות הדיקטטורה – כי "בדיעבד אנו יודעים כי אפשר היה לעשות יותר".

אך למרות הוראות הצנזורה, לא היה זה סוד שבין ישראל לחונטה הצבאית נרקמו יחסים ביטחוניים הדוקים. במסמך שפורסם על ידי הוועדה הבין-משרדית אף נכתב כי "השגרירות [של ישראל בבואנוס איירס] טיפלה בקשרים המסחריים ברמה של המדיניות הכללית, תוך ניסיון לקדם את הסחר בין המדינות, ובעיקר את הרכישות בישראל. השגריר לא היה מעורב ישירות בעסקות השונות וביניהן עסקות הציוד הצבאי ומסגרות ההכשרה לשימוש באותו ציוד, עניינים שהיו בטיפולם של נספחי צה"ל ונציגי החברות הישראליות. אולם לשגריר הייתה מעורבות פעילה בקידום הכללי בחיזוק הקשרים עם בעלי ההכרעה בהחלטות הרכישה". מהלשון המעורפלת של המסמך הרשמי ניתן להסיק שעסקות ביטחוניות היו גם היו, שאנשי צבא ישראלים הכשירו חלק מלובשי המדים בארגנטינה ושהשגריר פעל לקידום עסקות בקרב "בעלי ההכרעה בהחלטות הרכישה", במילים אחרות מדובר בגנרלים וקצינים הבכירים שהיו האחראים להפרה השיטתית של זכויות האדם בארגנטינה. כאן המקום לציין שהנספחות הצבאית הארגנטינית פעלה בתל-אביב באורח נפרד מן השגרירות ששכנה ברחוב הירקון. הייתה זו "נספחות מסחרית מיוחדת" אשר ישבה בבניין של קונצרן "כלל" – אז אחד הגדולים בישראל — שבמרכז תל-אביב, והיא ריכזה את כל הרכש הביטחוני של ארגנטינה בישראל. קצין בכיר ארגנטיני בשירות פעיל עמד בראשה. בנספחות עבדו מספר אזרחים ישראלים דוברי ספרדית והיא נסגרה עם שובה של ארגנטינה לדמוקרטיה ב-   1983.

בעת ביקורו בארגנטינה של הרמטכ"ל לשעבר, מרדכי ("מוטה") גור, סמוך מאוד למונדיאל הכדורגל, ביולי 1978, ביקור שבמהלכו נפגש עם הנשיא-רוצח הגנרל חורחה רפאל וידלה, הכריז גור במידה של הפרזה: "זה לא סוד. כולם יודעים שישראל היא אחת הספקיות העיקריות של נשק לצבא ארגנטינה". גור פעל באותם הימים כשליח התעשייה הביטחונית באמריקה הלטינית. בצד התמיכה הצבאית והפוליטית של ממשלות ישראל בחונטה הצבאית, עשתה הסוכנות היהודית (בתיאום עם מוסדות ממלכתיים בישראל) מאמצים כדי להוציא גולים מארגנטינה. גולים אלה, רובם ככולם ממוצא יהודי, לא הגיעו לישראל במעמד של פליטים או מקבלי מקלט מדיני, אלא מכּוח חוק השבות. הגולים, אליהם הצטרפו צעירים שעלו לארץ במסגרת תנועות הנוער הציוניות בתחילת שנות השבעים ומספר מצומצם של ישראלים בעלי עמדות פוליטיות שמאליות, היוו את עיקר הפעילים במחאה שאורגנה בישראל נגד הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה במסגרת הוועד הישראלי לסולידריות עם העם הארגנטיני.

אחת הפעולות המתוקשרות ביותר של הוועד לסולידריות עם העם הארגנטיני הייתה החרמת משחקי גביע העולם בכדורגל שנערכו בארגנטינה. המבצע להחרמת המונדיאל החל בישראל בחודשים הראשונים של 1978. ערב יום השנה השני להפיכה הצבאית בארגנטינה, במוצ"ש, ה-23 במארס 1978, נערכה הפגנה בה לקחו חלק כמה מאות אנשים מול בניין שגרירות ארגנטינה בישראל, אז ברחוב הירקון בתל-אביב.  אחד מפעילי הוועד באותם הימים (ר"ט, היושב כעת במדריד) סיפר: "הייתה לנו בעיה, איך להפגין מול שגרירות ארגנטינה, כאשר חלק מן המפגינים הגיעו לישראל עוד בטרם ההפיכה הצבאית ורבים רצו לשוב לארגנטינה ולו כדי לבקר את משפחתם. גם לגולים היו בני משפחה בארגנטינה.

הפגנה מול השגרירות העמידה בפנינו דילמה קשה, כי ידענו שמצלמים אותנו מתוך הבניין (למרות שלכאורה השגרירות הייתה סגורה באותו יום) ולא יכולנו לבדוק את המסמכים של כל צלמי העיתונות שבאו לסקר את האירוע. הפתרון היה פשוט: רוב המפגינים עטו מסכה ורק ישראלים שבאו לתמוך במאבק הפגינו ופניהם גלויות. העניין הפך גימיק תקשורתי כי כך יכולנו להדגיש שהמפגינים חוששים לגורל יקיריהם בארגנטינה. לבסוף ההפגנה זכתה לסיקור צנוע, אך בכל זאת היה זה סיקור, בחודש בו פורסמו כמה וכמה ידיעות על הנעשה בארגנטינה ואף פורסמו מאמרים של כותבים שקראו להחרים את המונדיאל".

כתבות לא מעטות אודות המונדיאל והפולמוס הפוליטי סביבו פורסמו כאמור בעיתונות הישראלית במהלך חודש מארס ,1978 בידיעות אחרונות, מעריב, דבר, ג'רוזלם פוסט, השבועון העולם הזה ובהארץ (בו פורסמו ארבע כתבות כולל שני מאמרי פרשנות מאת הסופר הצרפתי היהודי מארק האלטר שקראו לקדם את החרם). מאמר שלראשונה עסק בגורל היהודים בארגנטינה, נכתב על ידי שליח הארץ בארגנטינה, מרסל זוהר, ופורסם בסוף החודש תחת הכותרת: "ארגנטינה: לאן נעלמו יותר מ- 300 יהודים".

ביום השנה השני להפיכה הצבאית, ב-24 במארס 1978, תכננה קבוצה של קרובי הנעדרים לקיים כנס ציבורי באולם "צוותא" שברחוב אבן גבירול בתל-אביב, אך הכנס נדחה "בגלל המצב בישראל". כך פורסם על ידי המארגנים בהודעה לעיתונות. מטרת האירוע הייתה להקים בישראל "ועד למען זכויות האדם בארגנטינה" בהשתתפות אישים מקומיים. האירוע לא התקיים בסופו של דבר, והוועד לא הוקם.

במהלך כל השבוע שהחל ביום א' 24 במארס 1978 נערכו אירועים ציבוריים צנועים נגד אליפות העולם בכדורגל ברחבי הארץ, וב-27 באותו חודש הוקם בחיפה ה"וועד הישראלי להחרמת אליפות העולם בכדורגל בארגנטינה". כחמישים פעילים לקחו חלק באירוע ההקמה, מרביתם אנשי הוועד לסולידאריות עם העם הארגנטיני ופעילי שמאל ישראליים. עוד סוכם באותו אירוע להקים ארבעה מרכזי פעילות: בתל-אביב, חיפה, ירושלים ובאר-שבע; וכן לפעול בקיבוצים – במיוחד בקיבוצים בהם התגורר מספר גדול יחסית של יוצאי אמריקה הלטינית. כמו כן, הוחלט להצטרף ל"שבוע הבינלאומי להחרמת האליפות" שנערך בין ה-22 ל-28 באפריל 1978, על פי קריאת הוועד המקביל הצרפתי.

פעילות המחאה נגד המונדיאל צברה תאוצה עם פרסום ידיעות בעיתונות הישראלית לפיהן מדריכים ישראלים, ממשטרת ישראל ומצה"ל, הדריכו קצינים של המשטרה הפדראלית הארגנטינית (ששימשה כמשטרה פוליטית) ב"לוחמה נגד גרילה" בחודשים שקדמו למשחקי המונדיאל. סיפר אחד הפעילים בוועד להחרמת המשחקים: "על פי המידע שאספנו, במשלחת הישראלית היו כששים קצינים ושוטרים והם שבו לארץ שלושה ימים לאחר גמר האליפות. ניסינו לעניין את אמצעי התקשורת המקומיים בידיעה, אבל היא לא פורסמה. אגב, מה שפורסם במעריב ובהארץ התבסס על 'מקורות חוץ'. יתכן שהוראת הצנזורה מנעה את פרסום המידע שהיה בידינו. בכל מקרה ניסינו להתחכם עם ההוראות ופתחנו בקמפיין להחתמת עצומה נגד מכירות נשק ישראלי לארגנטינה. להפתעתנו אספנו אלפי חתימות שנשלחו אל יו"ר הכנסת יחד עם בקשה להיפגש איתו. לא קיבלנו תשובה. וזו הייתה התגובה המקובלת מן הממסד: לא מאשרים קבלת מכתבים או תלונות. אפילו ההסתדרות מעולם לא השיבה לפניות שלנו. כתבנו למזכ"ל ההסתדרות ולמחלקה לקשרים בינלאומיים, כי בתמימותנו חשבנו שההסתדרות, כמו איגודים מקצועיים רבים בעולם, תתמוך במאבק שלנו.

להסתדרות היה, ערב ההפיכה, גם נציג בארגנטינה שידע היטב מה קורה שם. אבל כל הניסיונות לקבל תשובה או לקבוע פגישה עם ההסתדרות או נציגיה לא עלו יפה. מצד שני ידענו שיש משלחות המגיעות לארץ מארגנטינה כדי לקדם את הרכש הביטחוני. בחודשים שקדמו לאליפות הגיעה לישראל משלחת של קצינים בכירים של חיל הים הארגנטיני ובראשה מי שהיה סגנו של האדמירל הרוצח מאסרה, אדמירל [ארמנדו] למברוסקיני. אנשי חיל הים של ארגנטינה רצו אז לרכוש ספינות דומות לאלה שנרכשו על ידי משטר האפרטהייד של דרום אפריקה. בחודשים שקדמו למונדיאל היו ביקורים רבים של אנשי צבא ארגנטינים בישראל וגם של אישים ישראלים בארגנטינה. למשל מנכ"ל אל-על נפגש בבואנוס איירס ערב המונדיאל עם הבריגדיר [אורלנדו רמון] אגוסטי  שהיה מפקד חיל האוויר הארגנטיני. אגוסטי היה הצלע השלישית ב'טרויקה' שעמדה בראש החונטה הצבאית. אגוסטי הודיע שארגנטינה תיתן היתר לחברת התעופה הממלכתית הישראלית לבצע טיסות לאסייסה,, שדה התעופה הבינלאומי של בואנוס איירס. הטיסות אמורות היו להתחיל מייד לאחר המונדיאל. אך למיטב ידיעתי הקו הסדיר לארגנטינה לא פעל. כל הביקורים והג'סטות מעידים על כך שהיו קיימים קשרים הדוקים בין הממשלה בישראל ובייחוד בין הצמרת הביטחונית לבין הפיקוד העליון בארגנטינה… לכן, חשוב היה לנו לצאת במסע הסברה בנושא מכירות הנשק. מעבר לפרסום והפצת כרזות וכרוזים וקיום אספות וחוגי בית – כולל מפגשים בבתי ספר בערים ובקיבוצים; החתמנו במרכזי הערים ובייחוד ברחבת המשביר לצרכן במרכז ירושלים ובבית הקרנות שבהדר הכרמל בחיפה אלפי עוברים ושבים על העצומה. בשלב זה ידענו שלא נקבל כל מענה מצד הממסד הישראלי, אבל העצומות אפשרו לנו להגיע אל האיש ברחוב. היו גם סוחרים – כולל סוחרים ממוצא ארגנטיני, שתלו בכניסה לחנות כרזה בעברית ובה הקריאה להחרים את המונדיאל. העצומה נפתחת במילים: 'אנו, החתומים מטה, פונים אל חברי הכנסת מכל הסיעות בבקשה לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותם נגד ההפרה השיטתית של זכויות האדם ונגד ביטוי האנטישמיות בארגנטינה'".

"בסך הכול היו לנו כחמישה עד שישה חודשים של פעילות מאוד אינטנסיבית. רצינו להגיע לכל בית בישראל עם המסר שלנו. לא עמדנו בכך כי הכוחות לא היו שקולים. אף אחת מן המפלגות לא תמכה בנו, כולל מפלגות השמאל; ההסתדרות לא מצאה לנכון להשיב לפניות שלנו, הכנסת הייתה סגורה בפנינו. גם משאבים לא היו לנו והשלטים, הגלויות, הנסיעות, ההפגנות, הכרזות; הכול מומן מהכספים שלנו. היינו קבוצה של סטודנטים שעבדו לפרנסתם ועוד מספר קיבוצניקים בעידן שלפני ההפרטה, והמשאבים שהיו בידינו היו מצומצמים ביותר. אפשר להסתכל על חצי הכוס הריקה ולטעון שלעומת פעילויות דומות שנעשו בצרפת, הולנד או שוודיה, הפעילות שלנו הייתה צנועה מאוד. אבל בהתחשב בתנאים ששררו בישראל באותן השנים, עשינו את המקסימום".  כך סיכם ב"ס, המתגורר כעת בבואנוס איירס, את פעילות הוועד הישראלי להחרמת האליפות בארגנטינה.

מן הראוי לציין שעם תום המשחקים בארגנטינה פוזר הוועד להחרמת המשחקים. הוועד הישראלי לסולידאריות עם העם הארגנטיני המשיך לפעול עד לאחר מלחמת פוקלנד/מלווינאס ב-1982 בשלהי המשטר הצבאי. ארגון קרובי הנעדרים, שהיה לארגון "ממוריה", המשיך בפעילות ההנצחה והמחאה עוד שנים רבות לאחר מכן.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. אריאל הגיב:

    סרט לא רע בנושא המונדיאל בזמן החונטה הצבאית

    https://www.youtube.com/watch?v=tTyMCif-dT0&index=42&list=WL&t=0s

הגיבו לאריאל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים