הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 ביוני, 2018 תגובה 1

אומרים שסגן שר הבריאות יעקב ליצמן (שהוא תמיד גם שר הבריאות לשעבר) מאיים עלינו גם בסגירת מתחם התחנה וגם בחיסול חיי הלילה והתרבות היפים שצמחו בשוק מחנה יהודה. ובכן, זה פשוט לא יקום ולא יהיה. ההתגרות בחברה החילונית-ליברלית עוברת כל גבול, ואפילו חובבי חרדים כמוני לא יסבלו אותה. לחרדים היה בדרך כלל חוש תבונה וזהירות, שאותו הם הביאו מחייהם הבעייתיים בין "גויים" בחוץ לארץ. בעבר הם הבינו שאסור להם להתנכל למשחקי הספורט בשבת, אבל ניצחונם המוחלט בחזית הזאת לא הפיס את דעתם. כאשר גויס בחור יהודי ברוסיה לצבא הצאר הוא התייעץ ברב שלו. "מה יקרה אם איאלץ לאכול טרפות". שאל. הרב ליטף את זקנו ואמר, "לאכול אתה חייב אבל אל תלקק את העצמות". חבל שצריך ללמד דווקא את הרב ליצמן, איש חשוב ורב פעלים, את הלקח הזה.

עליי להודות שהטיעון האנטי חרדי לא ישנה הפעם את דפוסי ההצבעה שלנו. יש לנהל את המאבק על האתרים החילונים שלנו מבלי לבחור לאומן פרוע ואיש ביבי נתניהו לתפקיד ראש העיר. קשה לירושלמי הגון, שלא לדבר על שמאלן או על ליברל, לתמוך במועמד כלשהו למשרה הרמה. כולם מאוסים בממדים משתנים, וקשה להחליט. אופייה של העיר מכתיב שיקולים פוליטיים שהם בעצם זרים למנטאליות שלנו. אנשים כמו זאב אלקין או משה ליאון מתאימים למרקם החברתי של העיר אבל זרים לגמרי לרוחנו. בעיר שלנו לא בוחרים מנהלן-על וגם לא מומחה להיגיינה אורבאנית. היא משוועת למנהיג חברתי-פוליטי, שיפנים את הבעיות הסבוכות וינסה לפתור אותן ברוח חיובית. גם המועמדים המנוסים יותר אינם מתיימרים אפילו לייצג את התושבים הערבים בעיר. מי שחושב שנוכל להמשיך לחיות כאן לזמן ארוך מבלי לנסות ללכת לקראת מאות אלפי הערבים בעיר, לשתף עימם פעולה בנושאים מוסכמים ולהפחית את ממדי האלימות כאן, טועה ומטעה.

לחלקים הנאורים יותר בחברה העירונית ישנן דילמות שלא מוכרות בכלל לתושבים במקומות אחרים השנויים במחלוקת. כיצד ניתן לשתף את התושבים הערבים בעיר בחיים הפוליטיים, מבלי לדחוק בהם לנטוש את שאיפותיהם הלאומיות והדתיות? כיצד ניתן למנוע את הפגיעות הממושכות בהם מבלי להפנות גב למצוקות הרווחות בצד היהודי? האם מאבקים לגיטימיים למען איכות הסביבה בעיר ושיפור מערכת החינוך, מסיחים את דעתנו מקיפוחם השיטתי של עשרות אלפי בני אדם? האם מופעי רחוב מרהיבים מסמאים אותנו וגורמים לנו להתעלם מהרג ערבים ברחובות? רובנו יודעים היטב את התשובה ולא כולם מפחדים מגילוי האמת. הייאוש שמקנן בתוכנו נובע מההכרה, שהפסדנו בקרב וידינו הייתה על התחתונה ברוב התחומים. ניר ברקת הוא אולי ראש העיר הכי גרוע שהיה כאן עד כה, אבל ייתכן שלעומת מחליפיו הוא יצטייר בעינינו כעילוי. לפחות בהיבט הליברלי (בתוך המגזר היהודי) היה גרועים ממנו, כולל אהוד אולמרט. הוא גם לא היה שפוט של המגזר החרדי ואולי גם לא סייע לחרדים די הצורך.

תומך דתי של ראש העיר פגש אותי בשבוע שעבר והזהיר אותי שעוד נתגעגע לברקת. מובן שעניתי לו "אנחנו כבר מתגעגעים". כל זה נאמר בהומור קצת מתריס וכדרכי נזכרתי בשר האוצר לשעבר שמחה ארליך שאמר פעם "אני לא אומר את מה שאני חושב, ולא חושב את מה שאני אומר". נדמה לי שארליך החכם הבין שהליברליזם החברתי-כלכלי שלו הוריד את הכלכלה הישראלית לטמיון. רבים מחבריו בממשלה הראשונה של הליכוד רצו פשוט להיפרע מדור המייסדים הסוציאל-דמוקרטי, ולהרוס את רשתות הביטחון של השכבות החלשות. ציוני כללי ושמרן כמו ארליך לא היה לאומן גדול אלא בעיקר סוחר ואיש מעמד הביניים. בסיעת הליברלים בתוך הליכוד היו כמה אנשי "חרות" די מתונים וציונים כלליים לאומנים ושונאי ערבים. השילוב הלא-אסתטי הזה הוביל לקריסת הכלכלה, לאינפלציה אדירה ולהשתלטות הפופוליסטים מהסוג הקיצוני ביותר על סיעת הליכוד השלטת. הפרופסורים ממזרח וממרכז אירופה נדחקו בהדרגה ממעגל מקבלי ההחלטות, וילידי הארץ בעלי העבר הצבאי צברו כוח גם בפוליטיקה, גם בצבא, גם בקרב עובדי המדינה ואפילו בתקשורת ושלטו בכל הצמתים החשובים. עבדתי אז בכנסת ושוחחתי עם הרבה ליכודניקים חכמים שהביעו חשש בפני המתרחש. הם לא היו סוציאליסטים בעיני עצמם כמו ח"כ שבח וייס מסיעת העבודה ולא הייתה להם זיקה לתנועה הקיבוצית או לקצינים שצמחו ממנה. הוויית החיים הבורגנית יצרה עולם חדש של דימויים, ואפילו מושג ההצלחה לא מעוגן בעשייה למען הציבור אלא בשגשוג האישי והחומרי על חשבונו. התבוסה של השמאל המתון במאבק על ההכרה הִכשירה את הדרך לניצחונו הפוליטי והתודעתי של הליכוד.

במהלך שנות השישים והשבעים השתלטו מרצים לכלכלה על הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים ואידיאולוגים ניאו-ליברלים חדרו גם למחלקות ליחסים בינלאומיים ולמדעי המדינה. כך הכשירו תועמלנים במסווה של אקדמאים את תאוות הבצע ואת החומרנות, ודחקו את ידם של ההומניסטים, שראו בכלכלה דרך לשפר את איכות החיים ואת רמת התודעה של בני אדם. דור המייסדים ואפילו בניהם המשכילים יותר היו חסרי אונים בפני התופעה. הוריהם של אנשי סולל בונה או המשביר חלמו על הקמת חברה סוציאליסטית ועתה דבק דור הנכדים בעשיית כסף חסרת בושה. תדמיתם של הנכדים השתנתה בהתאם למאוויי הדור והם לא חששו לקבל משכורות של מיליונים.

הפריצה הגדולה של הבורגנות אחרי מלחמת ששת הימים הייתה הדרגתית. הבורגנים החדשים היו בעצם טכנוקרטים, שצמחו במנגנונים הציבוריים, בצבא הקבע, בתעשייה האווירית והצבאית. בעירנו הייתה האוניברסיטה העברית בית חשוב לאנשי מדעי הרוח, לאינטלקטואלים שרבים מהם הגיעו ממרכז אירופה, בעיקר אחרי עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933. ממדעי החברה לא נעדרו מרצים שזיהו את עצמם כסוציאל דמוקרטים והזדהו עם מפלגות הפועלים מפא"י, מפ"ם ו"אחדות העבודה". רבים מהם הגיעו לאקדמיה מהפלמ"ח ובעת שביתת הימאים (1951) התפלגו בין תומכי הממסד ההסתדרותי לבין מהפכנים שתמכו בכל לבם בשביתה. בעירנו הוויכוחים הרחיקו אל העולם הגדול. הדיונים התמקדו במאבקי המעצמות, במלחמת קוריאה, בהגמוניה הסובייטית, וביחס בין דמוקרטיה לבין שוויון חברתי. מרצים רבים קראו עיתונות סוציאליסטית בריטית וראו בפרסומים מארצות הברית משום תעמולה אימפריאליסטית בשירות המלחמה הקרה (הם לא טעו בעניין הזה).

כל זה השתנה עוד בתקופה המשמעותית שקדמה למלחמת 1967. יותר ויותר מרצים, גם לפסיכולוגיה ולא רק לכלכלה, אימצו את דרך המחשבה האמריקאית ואת האסטרטגיה של המערב במלחמה הקרה נגד ברית המועצות.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. אהוד הגיב:

    על איזה הרג ערבים ברחובות אתה מדבר ?
    בינתיים במזרח העיר יהודים נדקרים מדי פעם (כולל פעם אחת שסוחרים רעי לב ואטומים לא גילו שמץ של חמלה ואנושיות וסירבו לסייע לגבר דקור שותת דם ) על ידי ערבים.
    שלא לדבר על פיגועים בעיבורי הערים שבהם מעורבים ערבים ישראלים עד מעל הראש.
    האהדה הבלתי מסויגת שלך בערביי מזרח ירושלים היא משהו שדורש אבחון מקצועי.
    מי מאיתנו מנסה לדחוק בהם לנטוש את שאיפותיהם הלאומיות והדתיות (ששתיהן מובילות לאותה קטסטרופה) ומי בכלל הצליח, פה או בכל מקום אחר בעולם, לגרום להם לנטוש אותן ?
    קצת הגינות והגיון לא יזיקו לך.

הגיבו לאהוד

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים