הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 ביוני, 2018 2 תגובות

הלשון הערבית, מן הסתם התקנית, היא לעת עתה השפה הרשמית השנייה במדינת ישראל. ניב מסוים של הערבית המדוברת, על שפע ניביה השונים, הוא שפת האם של ערבי זה או אחר בעולם הערבי המונה מעל ל-400 מיליון אדם; ובתוכם ערביי ישראל המהווים כחמישית מכלל האוכלוסייה המונה כתשעה מיליון נפשות. הערבית היא אחת משש הלשונות הרשמיות באומות המאוחדות ובמשך תולדותיה השפיעה במישרין או בעקיפין על שפות רבות בעולם המוסלמי כמו הטורקית, הפרסית, הכורדית, האורדו, המאליזית, האינדונסית והאלבנית, על מקצת מלשונות אפריקה כמו האוסא וסוואהילי ועל שפות אחרות כמו הספרדית, היידיש והעברית.

המעמד הרשמי האמור של הערבית, יחד עם אנגלית ועברית, נקבע בסעיף מספר 82 ב"דבר המלך במועצה על ארץ ישראל" שנחקק על ידי ממשלת בריטניה בשנת 1922, במועצה על פלשתינה-א"י 1922–1947.  למרות שחוק זה עדיין תקף להלכה, בפועל הוא פס מן העולם באופן בלתי רשמי ובלתי ישיר, שכן אינו משתקף במציאות הישראלית. לפי נתונים שפורסמו באחרונה יש בישראל כארבעים שפות וניבים אך אין בה מדיניות לשונית המעוגנת בחוק אחד. מעמדה של לשון רשמית פשרו שהמדינה משתמשת בה בכל התחומים, למשל כל פרסום רשמי שהמדינה מפיצה חייב להיכתב בשפותיה הרשמיות.

יש לציין, כי העברית כשפה הרשמית הבלעדית בישראל כבר מעוגן במספר חקיקות כמו: חוק האזרחוּת, חוק סדר הדין הפלילי, תקנות סדר הדין האזרחי, חוק התכנון והבנייה, חוק הבחירות, תיקון פקודת הרופאים, חוק לשכת עורכי הדין. מצד שני קיימת חקיקה שלפיה יש לערבית יחס שוויוני כמו לעברית, למשל בחוק שידורי טלוויזיה מהכנסת, תקנות חובת המכרזים, הודעות אזהרה כגון על אריזות של תרופות ושלטי אזהרה בכבישים. חלק מתקנות שוויוניות אלה הושגו בעקבות פסקי דין של בג"ץ. הכול יודעים שלאמתו של דבר הלשון הרשמית היחידה בישראל היא העברית.

במדינות דו–לאומיות או רב–לאומיות כמו בלגיה, פינלנד, קנדה, שוויץ, או הודו, ישנן כמה שפות רשמיות. ישראל הרשמית לעומת זאת, השואפת להיות מדינת לאום של העם היהודי ולא מדינת כל אזרחיה, מתעלמת מהמיעוּט הערבי-פלסטיני הגדול החי במולדתו היחידה. נשאלת השאלה האם אין ניגוד או סתירה בין שאיפת המדינה מצד אחד לבין מדינת כל אזרחיה מצד שני. עד עצם היום הזה אסור להגיש למשל מסמכים הכתובים בערבית לבתי המשפט או לקבל פסקי דין בערבית.

מצבה של הערבית בישראל, המדוברת (שפת האם של הערבי) והתקנית (לשון הלאום והתרבות), בכי רע. רמת הוראתן במוסדות החינוּך השונים בישראל הולך ומתדרדר בהתמדה זה שבעים שנה. הערבית של בניה במולדתם הולכת ומתעברתת בקצב מואץ, והשפעת העברית חודרת עמוק לדפוסי הדיבור, לדפוסי הכתיבה ואף לדפוסי החשיבה של המיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני בישראל. כמו כן, ניסיונות לביטול מעמד רשמי סמלי זה של הערבית נעשו ונעשים מאז אמצע מחצית המאה שעברה בכנסת ישראל אך ללא הצלחה עד כה.

מילים, צירופי מילים ומבעים אין ספור, שכור מחצבתם מעברית שגורים בפי ערביי הארץ ובכתביהם, אך הם כדברי הספר הֶחתום לגבי אחיהם בעולם הערבי. דוגמא בולטת היא התיבה "לַקַבּ" במובן "תואר אקדמי", ראשון, שני ושלישי, שהיא תרגום מילולי של המלה העברית תואר ומן הדין להמירה למשל במילה שַהאדה המובנת לכלל דוברי הערבית.

לזקוקים עדיין להוכחת מצבה המעורער, העגום והנחות של הערבית בכל תחומי החיים בישראל אבקש להזכיר את ההחלטה הטרייה הבאה: במארס האחרון הורתה הנהלת בית החולים רמב"ם שבחיפה להשתמש אך ורק בעברית במגעיהם עם חולים (דוברי עברית) ובישיבות צוות. יש לציין ששליש מ–4,000 עובדי בית חולים זה הם ערבים וחלק גדול ממבקריו הם גם ערבים פלסטינים אזרחי ישראל. ראוי להזכיר כי החלטה דומה לגבי איסור השימוש בערבית נתקבלה ברשתות ארומה וקפה קפה. זכור לרעה גם המקרה של הסרת שתי המילים הערביות מהלוגו של אוניברסיטת חיפה לפני כשש שנים ביום הזיכרון השישים להיווסדה.

כיצד היה הרמב"ם, הנשר הגדול, הידוע בערבית בשם אבּוּ עִמְראן מוּסא בן מַיְמוּן (נפטר ב- 1204) שדיבר ערבית כלשון אם (ערבית יהודית של ימי הביניים) וכתב כל חיבוריו בערבית למעט אחד, והוא היד החזקה (משנה תורה), מגיב לו שמע בקברו בטבריה את החלטת אחיו בהנהלת ביה’’ח הקרוי על שמו? השם רמב"ם ניתן לבית חולים זה בשנת 1952, שמו המקורי של בית חולים זה היה "شجرة الحياة / עץ החיים" ונודע בקרב ערביי פלסטין בעשורים הראשונים של המאה שחלפה בשם בית החולים ע’’ש ד’’ר חַמְזה, אחד מרופאיו הלבנוניים שנטש אותו לפני מלחמת שנת 1948.

לאחרונה נזדמן לי לשהות למעלה משלושה שבועות רצופים במולדתי, בירושלים, בחיפה, במשולש ובגליל. שמתי לב למשל, כי חלק גדול מהמלצרים והעובדים במסעדות ובבתי המלון הם ערבים, אך מדברים עם הלקוחות בעברית או באנגלית. זאת על אף שעל לקוחותיהם נמנים ערבים. אפילו כשהלקוח פונה למלצר בערבית מדוברת ’אַסְלית‘, המענה בא אוטומטית בעברית. שמתי לב כי מלצרים אלה משוחחים בינם לבין עצמם בערבית. העליתי תופעה מדאיגה זו בפגישתי עם אחד ממכרי האירופים, החי בירושלים מזה עשרות רבות בשנים, והמדבר ערבית ברהיטות ראויה לשבח הן המדוברת הן התקנית. תגובתו הנחרצת הייתה "מה אתה לא יודע שיש הוראה מגבוה שלא ידברו ערבית, זה היה בעיתונים".  האם מידרוּן פשרוֹ לבקר בבתי קפה חדשים אלה, לתת גט לקפה הערבי בעל המוניטין ולהפקיר את שפת האם, הערבית המדוברת. טיפוס אומלל כזה של בני אדם, בעיקר צעירים וצעירות, יֵצא בסופו של תהליך, קרח מכאן ומכאן, לא מַערביוּת ולא ערביוּת. בפינלנד, ארץ מגוריי בשלושת העשורים האחרונים, ישנן שתי שפות רשמיות: פינית ושוודית. דוברי השוודית הם כ- 6% בלבד מהאוכלוסייה, אך זכותם להשתמש בה בכל הזדמנות מעוגנת בחוק והעיקר היא מיושמת בפועל. נשיא המדינה, דרך משל, פונה לעם בשתיהן בנסבות רשמיות עיקריות כמו חג המולד ויום העצמאות ב- 6 בדצמבר מדי שנה.

הערבית התקנית (المعيارية) אינה לשון האֵם של אף לא ערבי אחד. זאת, לפי ההגדרה המקובלת של שפת אם, השפה הראשונה הנלמדת אחרי הלידה בבית מתוך שמיעה, חיקוי ודיבור, בדרך כלל היא הלשון החזקה ביותר של הדובר הילידי. אבל היא עשויה להיהפך לשפת אֵם אצל משכילים בסופו של תהליך לימוד רצוף, ארוך ומייגע לעיתים של שמיעה, קריאה דיבור וכתיבה. תהליך זה הוא נגיש וישים יותר לגבי הערבי בהשוואה לזר למרות או שמא בשל הדיגלוסיה שבערבית – נושא הדורש דיון נפרד. הרי מקורם של שני טיפוסי לשון זו הוא אחד. המזרחן עשוי להכיר היטב את כללי הדקדוק הערבי ואת הספרות הערבית כולה או חלקים ממנה אך יישאר על פי רוב רחוק משליטה ברוחה של הערבית, או אם תרצו החוש הלשוני, בהנחה שאכן הוא הצליח לדבר ולכתוב בערבית.

כיום, יש חובה להורות את הערבית התקנית בחטיבת הביניים במגזר היהודי. בנוסף, החל משנת 2004 החלה הוראת הערבית המדוברת כמקצוע חובה בבתי הספר היסודיים במחוז הצפון, ובחלק משאר המחוזות בארץ. אין כל חידוש באמירה כי תולדות רכישת הערבית המדוברת במגזר היהודי הן סיפור ארוך של כישלון חרוץ. באותה נימה ניתן להוסיף ולומר כי יש קבוצות מסוימות של יהודים השולטים היטב בערבית מדוברת ובערבית תקנית למטרות מגוונות, למשל מטרות מודיעין למיניהן. קליטת מורים ערבים לערבית במגזר היהודי עדיין מוגבלת והיא נתקלת בדחייה או בקשיים רציניים ומכאיבים. זה מזכיר לי את האמרה ששמעתי מאיש חינוך יהודי בצפון הארץ לאחרונה לפיה "משרד החינוך עדיין לא בשל לקבל מורים ערבים למגזר היהודי". ייתכן שמקור אי הבשלות נעוץ בכך שמשרד החינוך מנוהל כמעט לחלוטין בידי הזרם הדתי. זרם זה מאמין שכל מורה ילמד במגזרו הוא משום שהמורה הוא גם דמות חינוכית.

כאמור, מעמדה של הלשון הערבית, הן התקנית הן המדוברת, בישראל אינו משביע רצון, בלשון המעטה. מעמד זה הוא פועל יוצא של מכלול גורמים ונסיבות שחברו יחדיו, כגון: המתח הפוליטי והלאומי המתמיד בין ערבים ליהודים בארץ; יחס עוין הן מצד השלטונות הן מצד רבים במגזר היהודי; זניחה של ערבים רבים עצמם את לשונם–הם והעדפת לשונות לעז כמו העברית והאנגלית המסמלות בעיניהם קדמה; היעדר אוניברסיטאות ערביות או מכללות כלליות בארץ שתחרותנה על דגלן שמירתה והעלאת קרנה של הלשון הערבית התקנית; הדיגלוסיה, דהיינו הפער התהומי המבני והמילונאי בין הערבית התקנית והערבית המדוברת על שלל ניביה, עִברוּת הערבית המדוברת, והתדמית השלילית ואף הנחותה של הערבית בעיני הרוב במדינה. הערבית נתפסת בעיני רוב היהודים במדינה כלשון האויב, הזר, החלש, הגולה ואין לה כמעט כל ערך. ברוב זה כלולים יהודי ארצות ערביות הוותיקים ששפת אמם ערבית. הערבית היא שפה זרה שנייה בארץ. היא מושכחת ונכחדת במגזר היהודי. ישראל הרשמית עשתה כמעט הכול כדי להתנער מן האזור שבו היא ממוקמת, ובייחוד מהלשון הערבית השלטת במזרה התיכון. ניתן למצוא בקרב היהודים מי שסבורים כי דחיקת רגליה של הערבית עשויה לשחררם מרגשי הנחיתות הגלותית. לכן בפגשו צעיר יהודי הדובר ערבית טובה, חושש בדרך כלל הערבי שמדובר קרוב לוודאי באיש מודיעין.

האוניברסיטאות בישראל אינן על פי רוב מכשירות מורים להוראת הערבית התקנית כלשון חיה לכל דבר, לא בבתי ספר יסודיים, לא בתיכוניים ולא במכללות. מטרתן העיקרית היא מחקרית, להציג את הערבית כגווייה, לנתחה מורפולוגית, תחבירית וסמנטית, לתרגמה לעברית אך לא לדבר ולכתוב בה ולתרגם את העברית אליה.

יצוין שבאוניברסיטאות מלמדים לשון ערבית וספרות ערבית באותה מסגרת בעת שיש הפרדה בין שני מרכיבים אלה לגבי העברית, מדובר בשני חוגים נפרדים, האחד מוקדש ללשון והאחר לספרות. יש צורך דחוף בהפרדה כזו כדי לשפר את מעמדה של הערבית ולהעמיק את ידיעתה כלשון לאום ותרבות. היחס אליה הוא בדרך כלל כאל לשון מתה הראויה לניתוח, אך לא ככלי מחקר כשאר שפות העולם החיות. העובדה שלאחרונה התחילו ללמד עברית דרך שמיעה ומשחקים בגן חובה בגיל חמש בסקטור הערבי אינה עושה חסד לערבית והיא מחמירה מאוד את המצב. צעד זה מתווסף לכלל האווירה שנוצרה להכחדת הערבית מן המרחב הציבורי.

לסיכום: קיים מעגל קסמים. דרושים מאמצים אדירים, חשיבה יוצרת, נחישות ודביקות במטרה כדי לפרוץ מעגל זה. דומני כי אחת הדרכים האפשריות היא לעודד בוגרי תיכון שסיימו ארבע או חמש יחידות בערבית בציון גבוה, 85 ומעלה, האוהבים את הלשון הערבית אהבת אמת, את הספרות הערבית ואת תרבותה ללמוד באחת משבע המכללות לחינוך בארץ המכשירות מורים לערבית, כדי להכשיר את עצמם להורות את הערבית כראוי בשיטה ביקורתית בבתי ספר ערביים ויהודיים. השאיפה ליצור דור נאור בחשיבתו, ביקורתי, הגאה בלשונו התקנית שהיא סלע זהותו התרבותית והלאומית. הערבית היא לשון הקודש עבוּר המוסלמים ולשון הלאום והדת של הערבים המוסלמים והנוצרים. ראוי להזכיר  כי מורשה תרבותית  ענפה בתחומים שונים כתובה בערבית בידי יהודים, נוצרים, קראים ושומרונים.

יש להקפיד ללמד את דקדוק הלשון הערבית, תורת הצורות (חלק זה עדיין מקופח במגזר הערבי ויש להקדיש את תשומת הלב הראויה לכך) והתחביר לאור יסודות הדקדוק הפונקציונאלי. על הוראת הדקדוק של כל לשון חיה להיות כלי שרת לקריאה, דיבור וכתיבה נכונים ונאותים. עידוד זה ניתן להתגלם במתן תמריצים נדיבים לבוגרים אלה על ידי לימוד חינם אין כסף ואף סיוע בנסיעות ובהוצאות אחרות והבטחת מקומות עבודה מתאימים אחר סיום מסכת הלימודים בהצלחה. יש לטפח את קבוצת המצוינים בערבית אם ברצוננו להרים תרומה טובה למצב הוראת הערבים בארץ.

יחד עם כל החשיבות הטמונה בדברים אלה יש לומר, בכל לשון של הדגשה, שדוברי הלשון וכותביה, כל לשון חיה, ובעיקר מוריה, משורריה, סופריה ומשכיליה הם הראשית והאחרית בנידון. עליהם מוטלת המשימה העליונה לשמור על הלשון מכל משמר, לפתחה, להרחיבה, להפיצה ולהגן עליה מהשפעות זרות מיותרות. הלשון היא ראי מצב דובריה בכל התחומים. מן הדין שכל יום יהיה בחזקת יום הלשון הערבית גם בעיריות ובמועצות המקומיות הערביות בישראל. עליהן ועל וועדת המעקב העליונה של ערביי הארץ, על חברי הכנסת הערבים ועל חברי שתי האקדמיות הערביות בנצרת ובבאקה אלע’רביה להרים את תרומתם הסגולית ולשמש דוגמה כדי להגשים את המטרה הנכספת עד מאוד. יש להפיץ את הפרסומים בבתי הספר, ומעל לכל יש להשקיע בגננות/בגננים ובמורות/ובמורי הכיתות הראשונות כדי להנחיל ולנטוע את אהבת הערבית הכתובה על ידי השימוש במכלול של שיטות ומשחקים והשמעת הערבית הכתובה הפשוטה.  נאמר כבר (אבּן ח’לדון) שהשמיעה היא אבי הכישרונות הלשוניים.

האם ניתן אי פעם ליישם את הסיסמה "הטובים להוראת הערבית"? האין אפשרות שכמה מועצות או עיריות ערביות בארץ תתחייבנה לממן את הוצאות המשך לימודיהם של מספר מסוים של תלמיד תיכון מצטיינים בערבית במכללות?

אם תרצה ישראל אי פעם להשתלב חברתית ותרבותית במזרח התיכון, עליה לכבד את הלשון הערבית ואת דובריה הלכה למעשה. ובאשר למיעוט הערבי–פלסטיני בישראל, בלא לשון—אין תרבות ואין זהות לאומית איתנה.

  • חסיב שחאדה, אוניברסיטת הלסינקי, פינלנד
תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. ק.א. הגיב:

    זה אינו מקרה שהיחס אינו מכבד. השלטון היהודי האלים רוצה לייהד. השפה הערבית אינה עולה בקנה אחד עם שליחות הייהוד והטיהור. השפה הערבית אינה משתלבת יפה עם עליונות האימפריאליזם המערבי האנגלו-ציוני.

  2. "השתלבות" = דיכוי הגיב:

    הצלם ורנר בראון תפס במצלמתו (עוד ב 1953) כיצד ישראל משתדלת להשתלב במזרח התיכון.

    https://images.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.6172231.1528803493!/image/3869015028.jpg_gen/derivatives/size_1846xAuto/3869015028.jpg

    בתמונה רואים את מינויו של ראש המחלקה הראשון ללימוד ערבית ולהשתלבות ישראל במזרח התיכון.

    בטקס הוא מקבל דף הוראות ללימוד ערבית מכל השכנים (כנראה באמצעות חיל האוויר).
    יעדי ה"השתלבות" אינם מצומצמים כפי שניתן לראות מהמפה שעל הקיר.

    רצון טוב וציפיה ללימוד ערבית בולט על פניהם של כל המשתתפים באירוע.

הגיבו ל"השתלבות" = דיכוי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים