הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 באוגוסט, 2018 אין תגובות

כיתה א'  פחות או יותר נשדדה ממני. אמנם קראתי את ספרו של שלמה קודש "שלום כיתה א'", אבל את רוב השנה ביליתי בבית בגין מחלות שונות ומשונות, וקראתי בעיקר כרכים ישנים של "דבר לילדים". בחופש הגדול שברתי את רגלי כאשר אחי הגדול הסיע אותי על קורקינט ברחוב נרקיס. רגלי נשברה בשלושה מקומות, וחבשו אותה בגבס לחודשים ארוכים. בולמוס הקריאה שלי התגבר והלך, ואבי הביא לי כמעט בכל יום ערימת ספרים מספריית הפועלים, ששכנה כמה קומות מתחת למשרדו. בתחילת כתה ב' כבר קראתי את ז'ול וורן ואת מיין ריד, שלא לדבר על קרל מאי. אבי ניסה להסית אותי נגד מאי ואף טען שהאיש לא ביקר מימיו בארצות הברית אלא כתב את רוב ספריו מתאו בבית הכלא. כל זה רק הוסיף להדרו של מאי בעיניי. את כל ההרפתקאות המופלאות של וינטו מלך האפצ'ים, יד האיש ויד הנפץ הוא הגה ממוחו. האיש היה גאון, ותמיד אהבתי דמיון מפותח והשראה בספרים. בספר "המטמון באגף הכסף" שאותו קראתי עשרות פעמים לחם יד הנפץ נגד חבורת פורעים שנקראו "יחפנים" ועשה בהם שמות. האסיר קרל מאי תמך בכל לבו בשלטון החוק, בעיקר באמריקה. זה לא הפריע לו לזייף שטרות ולגנוב כספים בגרמניה שבה חי.

חיל הפרשים והאינדיאנים (מקור)

תיאורו של וינטו היה מאוד סטריאוטיפי. על התקופה שבה השמידו הלבנים את האינדיאנים לא היה לקרל מאי מה לומר. וינטו האדיר את שמם של האפצ'ים בקרב קוראיו באירופה וגם בישראל. הוא היה שתקן, אציל, יפה תואר ומקיים את כל הבטחותיו. תיאור זה של האינדיאנים "אדומי העור" רווח גם בספרים שחיברו פנימור קופר ומיין ריד. האינדיאני הטוב היה יוצא מן הכלל שבא להעיד על הכלל. קופר תיעב את האינדיאנים למעט יחידים יוצאים מן הכלל; ריד הטיף בגלוי להשמדתם; מאי התייחס אליהם כאל ישות מופשטת וזה הקל עליו להרים על נס את וינטו מבלי להיכנס לפוליטיקה פנימית. כך ישבתי ספון בביתי בנחלת אחים, וזללתי ספרים מכל הבא ליד: החל מכתבי אברהם מאפו וכלה באגדות של חיים נחמן ביאליק. ספרן ותיק בספריית הפועלים המליץ שאכתוב משהו במחברת על כל הספרים שקראתי. עשיתי זאת במשך שנים ועד היום אני מתאבל על המחברת שאבדה. האיש קצת נדהם מהביקורת שמתחתי על כמה מהספרים. למיין ריד קראתי "ניאו נאצי" והנהלת בית הספר הוציאה את ספריו מהספרייה.

בתחילת השליש השני של כיתה ב' חזרתי לבית הספר. הייתה הפוגה בהפגזות אבל הרחובות ליד בית הספר היו הרוסים למחצה בגלל פיגוע התופת הנורא ברחוב בן-יהודה, חודש לפני הכרזת המדינה. שמעתי היטב את הפיצוץ מביתי בנחלת אחים, אבל המחזה במרכז העיר דמה לתיאורי מלחמת העולם השנייה ב"דבר השבוע". נכנסתי למתחם של בית החינוך ע"ש ארלוזורוב ומצאתי את כיתה ב'. הגעתי לשם באמצע השיעור השני והמחנכת שושנה בן-ארי המנוחה, לא זיהתה אותי. "הבאת הודעה מהמזכירות"?, שאלה. התבוננתי ישר בעיניה ואמרתי: "לא, אני חיים ברעם". פרץ כמובן צחוק אדיר וזה אולי עזר להשתלבותי המהירה בכיתה. הלכתי ברגל כל בוקר מנחלת אחים למבוא המתמיד בפינת רחוב הלל. לעיתים עברתי דווקא ברחוב בן-יהודה כדי להזין את עיניי בהריסות. אחרי תקופה קצרה כבר התרגלתי, ואפילו דמותו של חבר מבוגר יותר מרחוב הירשנברג שאיבד את רגלו השמאלית, לא הילכה עלי אימים. מקץ ימים אחדים פגשתי מדריכה שהכרתי בתנועה, שהלכה ברחוב בוכייה. היא חיבקה אותי, ומחווה כזו לא הייתה מקובלת בשנות הארבעים. היא סיפרה לי שאימא שלה נהרגה בפיצוץ, ושאביה מחוסר הכרה. לילד בכיתה ב' היה קשה לשמוע דברים כאלה, אבל איכשהו עיכלתי אותם. בסוף שנת הלימודים כבר קראתי בכל בוקר את ביטאון ההסתדרות "דבר", שייצג בעצם רק את מפא"י. הפנמתי היטב את התעמולה על "צדקתנו" מול "חיות האדם" שתקפו אותנו מכל צד. מנהל בית הספר היה משולם הלוי, איש נפלא ששיכל את בנו בגוש עציון בשורות הל"ה. הלוי טיפח את הערכים הישנים של חברות ושל מסירות לחברה, אבל הוא היה אדם שבור. לקראת סוף השנה הגיעו אלינו כמה עולים חדשים מבולגריה ואפילו מפולין. אנה נולדה במחנה השמדה ידוע לשימצה, ואיכשהו שרדה והגיעה לדודתה בעיר. היא הייתה רזה כמו שלד, אבל עיניה הכחולות הענקיות הביעו חמלה וגם כאב אין קץ. אנה קראה בעברית וגם בפולנית ודיברתי איתה לפעמים על יאנוש קורצ'אק, המחנך והסופר הדגול, שהלך מרצונו למחנה ההשמדה טרבלינקה עם חניכיו מבית היתומים בוורשה.

הסיפורים על קורצ'אק הופיעו גם ב"דבר לילדים" שאותו קראתי באדיקות. היו ילדים שלעגו לי על ידידותי עם אנה "המכוערת" אבל הצחוק הרע שלהם לא הרשים אותי במיוחד. לקראת החופש הגדול כבר פיתחנו את תחומי העניין המשותפים והיא סיפרה לי קצת על המחנות. הסיפורים האלה חדרו אל חלומות הלילה שלי, וגבו מחיר גבוה. כאשר נפלה ממתקן בגן העיר ונעדרה מבית הספר לחודשיים, היו שנשמו לרווחה. הילדים מבולגריה הסתדרו מצוין, חרף בגדיהם הבלויים. הם היו שחקני כדורגל מעולים וכך קנו בקלות את עולמם. העברית שבפיהם הייתה מצחיקה אבל הוסיפה להם לווית חן. לימים הגיע אחד מהם לנוער של הפועל והשני הצטרף לחבורה גדולה של פוחחים. יתר התלמידים הגיעו מבתים של עסקני הסתדרות, או מנהלי עבודה ב"סולל בונה". היה אפילו ילד נחמד מאוד מבית בית"רי. יחיאל ישראל היה אחיו של יחזקאל, החלוץ המרכזי של בית"ר ירושלים. הוא היה "אוהד של שתי הקבוצות", שם קוד בבית שלי לאוהד בית"ר בארון. לימים בנו השניים את מרכז הבנייה "האחים ישראל". יחיאל מת בגיל 46, והתאבלנו עליו בשיא הכנות. מותו הנהיר לכולנו שהחיים אינם לנצח.

השנה בכיתה ב' הייתה נינוחה יחסית. סימני המצור וההפגזות ניכרו בכל מקום במרכז העיר, העיר הייתה פצועה ודלה, וגם בכיתה שלנו היה תלמיד נעים הליכות שאיבד רגל במקור ברוך. בהדרגה רכשתי לי כמה ידידים והגעתי למסקנה שכיתה ב' הייתה בעצם בסדר גמור. הודיעו לנו שהמורה בן-ארי תישאר איתנו לשנתיים נוספות. הבשורה המשמחת הזאת בהחלט חיזקה אותנו לקראת הצפוי לנו בכיתה ג'. בן-ארי הייתה נעימה אבל סמכותית מאוד וממש בתוך ההריסות בנתה לכיתה שלנו חיים יפים ומלאי אור.

תגובות
נושאים: מאמרים

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים