מדינת ישראל החדשה, הלאומנית והחרדית, תחסר מאוד את אורי אבנרי. הוא כמעט ונעלם מהנוף כפרשן מרכזי של המציאות הישראלית, אבל טבע את חותמו ותבע מאיתנו חשבון נפש מתמיד שמנע את ההשלמה עם המציאות הקודרת. אבנרי דרש לפעול לשינוייה. היה איש מורכב ומרתק, והכתיב במשך עשרות שנים את מהותה של הישראליות החילונית. הוא היה שנוי במחלוקת, וגם זה היה חלק מהמורכבות שלו. אבנרי היה פטריוט עברי, אבל לא פנאט יהודי.
אלי תבור שעבד אִתו במערכת "העולם הזה" במשך שנים רבות טען השבוע שהוא היה איש חסר רגש. ההתרשמות שלי הייתה שונה: קיבלתי ממנו המון כבוד וגם חיבה, גם בפעילותנו המשותפת בתנועות השלום וגם בעבודה העיתונאית. הוא היה ייקה, ותמיד אהבתי את העדה הזאת. הדייקנות, כושר העבודה המופלא והיכולת להקשיב לאחרים אפיינו אותו בכל מקום. ראיתי אותו במאות ישיבות של הנהלת של"י, של המועצה לשלום ישראלי פלסטיני ושל מערכת "העולם הזה". הוא היה מסוגל להקשיב במשך שעות, גם לדברי הבל של כמה מעמיתיו. אולי לא אהבו אותו בכנסת, אבל גם שם הצטיין בחריצותו ובנוכחותו כמעט בכל הישיבות. כיוון שהיה אינדבידואליסט קיצוני, לקה בכושר להנהיג אחרים. עם זאת, השפיע על מאות רבות של פעילים וידע להבחין בתהליכים פוליטיים ותרבותיים עוד לפני שנקבעו בתודעת הציבור. בניגוד למיתוס על הנרקיסיזם שלו הוא היה סקרן לגבי בני אדם וידע לעודד אותם לפעול. כמו אנשים יצירתיים רבים (יוסי שריד, למשל) הוא היה מאוהב בעצמו. אישית, התייחסתי לכך בהומור. הוא חתר לשלום ברצינות רבה, ולחם נגד עוולות חברתיות, חרף טענתו שהוא אנטי-סוציאליסט.
אורי אבנרי ויאסר ערפאת בבירות, 1982 (מקור)
יחסו לציונות וליהדות היה אמביוולנטי. הוא לא היה ממש אנטי ציוני והבין בדרכו את הקשר בין ישראליות להיסטוריה ולמורשת של העם היהודי. אבנרי אהב מאוד את ירושלים, היהודית והערבית כאחת אבל תיעב את הממסד העירוני שלנו חרף סלחנותו כלפי טדי קולק. הוא סייע לכרסם את מורשת בן-גוריון, אבל לא תמיד הבין את הסכנה שנשקפת מהליכוד. לפני כעשרים שנה גורש מוועידת הליכוד על ידי קנאים מוכי טירוף לאומני והפגיעה האישית הביאה אולי להתפכחותו. אני מודה שאהבתי אותו מאוד. זה היה גילוי של נון קונפורמיזם מצדי. כעורך היה לא רק מורה מזהיר לעיתונאות, אלא גם כותב נהדר ומהיר. רוב חבריי מהנהלת של"י כבר נפטרו: מאיר פעיל, מתי פלד, יעקב ארנון, לובה אליאב, סעדיה מרציאנו, ואליד צאדק, דני פתר, נעמי קיס, יעל לוטן, אמנון זכרוני, יהודה להב ועכשיו גם אורי אבנרי. הנוף בלעדיו נעשה פתאום צחיח וקודר יותר.
היו עוד אנשים שזכו ממנו לחמימות, שלא במרכאות כמו למשל רב המרצחים ערפאת. כמובן שהכותב מתעלם מיחסו המאד קר וקשוח כלפי אימו הסיעודית. כמו כן, העיתונאי ה"ישר" באופן "נטול פניות" ואותו "לוחם ידוע" נגד שחיתויות סרב למשל לפרסם את פרשת חשבון הדולרים של הגברת רבין מחשש שהדבר יגרום לעליית הליכוד לשלטון. דווקא חיים הנגבי, אולטרה שמאלן, היה מספיק אמיץ לטעון שהאיש נכה רגשית. אפילו חתולים שגידל היה זורק מהבית אם לא צייתו לו. ומגוחך לומר שהיה סוציאליסט כשידוע שלא היה כזה ואף אישר זאת בעצמו. אולי לא היה ממש פרידמינסט בתפיסתו הכלכלית אבל בטח לא סוציאליסט. כנראה שהשמאל נמצא בכזאת תחושת יאוש וכאלו הזיות עד שהוא מנסה ליחס לאבנרי דברים שלא היה. מזכיר לי שגם אחרי שנודעו פשעי סטלין היו מי שראו בו מקור לתחושת חמימות תחת "שמש העמים" ואילו כיום יש במחנה זה כמה חולי נפש שטוענים שסטלין בכלל לא היה שמאלני.
לא נחסר אותו בעיקר כשהבשורות הטובות באות בצרורות חיסול אונר"א והעברת השגרירות ובכך יבאו הקץ לשקר הערבי הנקרא עם פלשתיני
עבדתי כשנתיים בשבועון העולם הזה ברחוב גליקסון 8 בתל אביב אך, קשרי עם אורי משתרעים על
כארבעים שנים נוספות מ1960 ועד ליום מותו – באביב 1965 השתתפתי בהקמת תנועת
> העולם הזה-כוח חדש אותה ייצגתי בוועד הפועל של ההסתדרות; נטלתי חלק חשוב בהקמת המועצה לשלום ישראל-פלסטין וגם המועצה האמריקאית לשלום ישראלי-פלסטיני – כל אלה (ועוד)זיכו
אותי במאמר ראשי ב"מעריב" בחתימת אריה דיסנצ'יק, שכתב כי אורי אבנרי שלח אותי לארצות הברית כדי להקים ארגון אנטי ציוני בשם "ברירה"… אותו הקימו למעשה, יצחק בן-אהרון ושולמית אלוני, לאחר מלחמת יוני 1967.הייתי חבר במזכירות הארגון המשוקץ במרוצת 25 השנים בהן שהיתי בניו יורק אך לא הקמתי אותו.
> כל הנכתב לעיל – מתיר לי להגיב בחיוב והסכמה למאמרו של חיים ברעם וגם, לצערי,לציטוט מפי אלי תבור אותו הזכיר במאמרו. אורי היה באמת "יקה" במובנו הטוב של כינוי זה – מצעו הפוליטי והחברתי היו היחידים שזכו ברגשותיו ובעבודתו הבלתי נלאית להגשמתם.