יש הרבה מאבקים חשובים, שבעלי-מצפון בישראל מצווים לקחת בהם חלק. בין השאר (בסדר מקרי):

המאבק לשמירה על איכות הסביבה, למען עתיד כדור-הארץ.

המאבק לדמוקרטיה, נגד מגמות פשיסטיות למיניהן.

המאבק לזכויות-האדם ולזכויות-האזרח.

המאבק הפמיניסטי.

המאבק על זכויות ההומוסקסואלים והלסביות.

המאבק למען צדק סוציאלי וסולידריות חברתית.

המאבק למען שוויון זכויות לציבור הערבי במדינה.

המאבק נגד הפלייה עדתית.

המאבק נגד השתלטות הדת על המדינה.

המאבק למען זכויות החיות.

ועוד ועוד ועוד ועוד.

מה משותף לכל המאבקים האלה?

כולם שייכים לעולם הרוחני הליברלי, ה"מתקדם".

כול אחד מהם ראוי לכך שאדם, ובמיוחד אדם צעיר, יתמסר לו בלב ובנפש.

אבל, ככלות הכול, כולם משמשים כיום תחליף למאבק העיקרי - המאבק לשלום עם הפלסטינים.

אף אסון אינו "טבעי". רעידת אדמה עלולה לגרום למספר גדול של קרבנות במדינה ענייה,  לעומת מספר קטן של קרבנות במדינה עשירה. לדוגמא, רעידת אדמה שעוצמתה 7.0 בסולם ריכטר גרמה ל-200 אלף הרוגים בהאיטי. רעידת אמדה בעלת עוצמה דומה (7.1), שאירעה לפני שישה חודשים בהונשו שביפן, גרמה להרוג אחד ולפצוע נוסף.

"המדינות העניות, ואלו שממשלותיהן אינן מושלות, חשופות יותר לנזקי טבע מאחרות", קבע באחרונה דו"ח שפרסם ארגון האו"ם. אף באותה עיר, הנזקים הנגרמים על ידי אותו "אסון טבע" עשויים להיות שונים – בהתאם לאופי השכונות השונות. בפורט או פרנס הרסה רעידת האדמה לחלוטין שכונות עוני, אבל כמעט שלא פגעה בשכונות שבהן מתגוררים אנשי הבורגנות המסחרית המולטית.  

"מדיניות קרן המטבע הבינלאומית בהאיטי העמיקה את המשבר ההומניטרי בעקבות רעידת האדמה שנרשמה שם באחרונה". כך קובע בריאיון ז'אן זיגלר, לשעבר חבר פרלמנט בשווייץ מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, חוקר הגלובליזציה הקפיטליסטית ומי שחשף את ניצול כספם של קרבנות השואה היהודים על ידי הבנקים השווייצים, בספרו "שוויץ, הזהב והמתים". ספר שהיה לרב מכר עם הופעתו ב-1997. זיגלר שימש באחרונה כמדווח מיוחד של האומות המאוחדת בשאלות הרעב והזכות למזון. הוא התראיין על ידי העיתונאית ראמין עבאדי בעיתון היומי הצרפתי "הומניטה".

"העובדים אינם בבחינת 'מרצפות משתלבות' ועל המעסיק להבין שהתארגנות עובדים אינה מילת גנאי, ויש בה כדי לסייע לעובדים ואף למעסיקים". כך פסקה כבוד השופטת יהודית גלטנר בבית הדין לעבודה בבאר שבע.

פסק הדין שם קץ למסע האימתני של הנהלת אקרשטיין שהחליטה כי במפעל שלה בירוחם לא יקום ולא יהיה ועד עובדים, ואף נקטה בצעד המנוגד לחוק, כאשר דרשה מכל עובד לחתום על כך שלא ייתן ידו  להקמת ועד עובדים.

יתרה מזאת, סוללת עורכי הדין היקרים שהעמידה חברת אקרשטיין,   נאלצה לשמוע מפי השופטת שהיא מחייבת את הנהלת המפעל בירוחם  לשבת עם העובדים למשא ומתן קיבוצי. בנוסף, נתנה השופטת צו מניעה האוסר על חברת אקרשטיין בירוחם למנוע את כניסתם של נציגי הארגון למפעלי החברה באשדוד ובראש פינה.

הסוציולוג עמנואל ולרסטיין פרסם בעיתון השמאל המקסיקני "לה חורנאדה " מאמר בכותרת - "על הוויכוח בעולם בשאלת סין", שבו הוא תוהה על טיבו של המשטר בסין, והוא כותב בתחילת מאמרו:

 "בחוגי הימין, ואף בקרב השמאל, קיים פולמוס ער סביב הסוגיה אם סין היא מדינה סוציאליסטית או מדינה קפיטליסטית. סין מגדירה את עצמה כסוציאליסטית, ואת ענייניה מנהלת המפלגה הקומוניסטית. יחד עם זאת,כמה מן המנגנונים הכלכליים בתוך סין מתבססים על עקרונות השוק, ובייחוד הסחר העולמי שלה...".

בשלבי דעיכתה האחרונים של רפובליקת וַימאר, שקדמו לעלייתו של אדולף היטלר לשלטון בינואר 1933, ידעו כל הפרשנים שליוו את התהליך בגרמניה ומחוצה לה, שהמשטרה וכוחות הביטחון מתייחסים באכזריות שפוכה למפגיני השמאל (גם לאנשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המתונה) ובסלחנות מובהקת לפורעים מימין. לא רק הנאצים נהנו מיחסם האוהד של השוטרים ושל החיילים, אלא גם חברי תנועות לאומניות ותיקות, שעדיין זכו לתמיכתם של מיליונים בכל מערכות הבחירות שנערכו בגרמניה. בעקבות היחס המפלה של כוחות הביטחון פעלו גם השופטים לרכך את גזרי הדין של אנשי הימין הלאומני ולהכביד את העונשים שהושתו על אנשי שמאל.

הרחק מהזקורים, בייחוד מזרקורי רשתות הטלוויזיה האמריקאיות, נמשכת עבודתם הקשה של מאות רופאות ורופאים קובנים המטפלים ברבבות קורבנות הרעש שפקד את האיטי. פגשנו את אריס, המנסה לתמרן את עצמו בפתח בית החולים רנסאנס, אי של שפיות מול הקתדרלה הגדולה שלא נותרה ממנה זכר, במרכז פורט או פרנס. אריס הגיע אל בית החולים המנוהל בצוותא על ידי רופאים מהאיטי ומקובה כי ידע שיקבל שירות מהיר ויעיל. הוא חיפש את בני משפחתו, ליתר דיוק את גופות בני משפחתו, במה שפעם היה ביתו, ונפל מגובה רב. הפגיעה בראש, התברר, הייתה קלה. אבל היד, זה סיפור אחר. אריס לא רוצה לדבר על גורל משפחתו ועוד פחות על הסיבות לנפילתו. הוא רק רוצה למהר ולשוב אל הריסת הבית.

ברוח המימרה הידועה, כשהתותחים רועמים במחוזותינו, הממסד האקדמי בתחומי החברה והרוח שותק בדרך כלל, ובדומה לכוהני הדת הוא מעדיף, כנראה, להפנות את מבטו ל"ספירות עליונות". אחד היוצאים מן הכלל הוא שלמה אבינרי, בכיר מדעני המדינה הישראלים, שחדשות לבקרים מזכה אותנו על דפי העיתון של "האנשים החושבים" במאמר פרשנות מלומד מפרי עטו על ענייני דיומא.

ברוח זו פרסם "הארץ ספרים" לפני כחודש ביקורת ארוכה שכתב אבינרי על תרגומו החדש של יוספוס פלביוס לעברית.

אמא 

זה לא יום מתאים לנאומים ארוכים. אמא מתה בשיבה טובה, ואנחנו יכולים רק לקוות שבחודשים שבהם הייתה שרויה ללא הכרה היא לא סבלה. בשבועות האחרונים ביקרנו אותה לעתים קרובות וניסינו לדבר איתה, אבל לא הייתה תשובה כלשהי.

מי שהיה רגיל לגרציה הנמרצת והשנונה, אפילו בארבע השנים האחרונות בגבעתיים שבמהלכן איבדה את זיכרונה לטווח קצר אבל זכרה היטב אנשים ואירועים מלפני קום המדינה, התחיל לחוות את תחושת האובדן מאז שאיבדה את ההכרה. כמעט כל בני דורה, החברים בבחרות הסוציאליסטית, בהפועל, במפלגת העבודה, בארגון אמהות עובדות, נפטרו שנים רבות לפניה. במוסד "שלווה" בגבעתיים, שבו שהתה בשנותיה האחרונות, נהגה להתלונן על הבדידות הדורית שלה, להזכיר את שמותיהם של חברים וחברות מן העבר, ולעתים שאלה גם על "המצב". היא התקשתה להסתגל לשקיעת תנועת העבודה, לירידת מעמדה של ההסתדרות, לעובדה שהצד השני, הליכוד והימין האזרחי, שולטים כיום במדינה.

בלהט הוויכוח עם בן משפחה על נושא הפליטים והעובדים הזרים הטיח הוא בי לפתע את המילים הבאות: "נו? אז מה העניין? ברור שזה נורא! ברור שאני נגד זה! אבל מה הקשר לשמאל וימין? זה עניין מוסרי עקרוני שאין לו שום קשר לזה! תפסיקו לנכס לעצמכם את המוסר!"

כתגובה אינסטינקטיבית רציתי, כמובן, לגחך. הרי את המאבק הזה, כמו רבים אחרים, מובילים גופי זכויות האדם בישראל אשר מזוהים עם השמאל, ומתנגד לו הציבור השמרני והדתי המזוהה עם הימין. כך, שמבחינה אינדיווידואלית אין פה ספק לגבי מי-נגד-מי. אלא שבמחשבה שניה הבנתי, שאותו איש יקר עלה פה על נקודה חשובה שיש לה משמעויות נרחבות.