במלאת 45 שנים למהפכה הקובנית, נסענו אני ורעייתי ברוריה לראות את קובה במו עינינו. אחרי שבועיים של שהייה באי, כאשר אנו נשאלים "איך היה"? אנו משיבים בערך כך: "אומה משגעת, מדינה מרתקת ובעיות קשות". תוך שפע הרשמים של כל אחד מאיתנו, ומכל מה שהבאנו אתנו - יומן מסע מפורט, תמונות, יצירות אמנות ושפע של מוסיקה - ננסה לפרט בקצרה את כוונתנו.

בקובה חיים כיום 11.5 מיליון קובנים. 2 מיליון או אף יותר מזה (שמענו מספרים שונים) חיים בארה"ב, במיאמי, ושם מרוכזים אויביה של המהפכה הקובנית. כאשר הגענו לשדה התעופה בהוואנה (על שם חוסה מרטי, הגיבור הלאומי והמשורר הקובני הנערץ מהמחצית השנייה של המאה ה-19), הלמה בנו מיד מהותה המרשימה ביותר של האומה הקובנית, וזהו שלל צבעיה. כאשר אתה מגיע מהגזענות הישראלית, צועק אליך שלל הצבעים המולטי כ- 50%, השחור כ-30% והלבן כ-20%. כל הצבעים מעורבים זה בזה כדבר הטבעי ביותר בעולם, וכאילו תמיד ובכל מקום זה בדיוק כך. שתי דוגמאות: אשת אביו של מדריכנו שמעון היהודי (יש גם כאלה) היא מולטית; הסבא והסבתא של מדריכנו השני, אריאל, הם שחור ולבנה. כמובן שלא עלה בדעתם לספר לנו על כך, וגילינו זאת במקרה. זו אינה כלל "ידיעה" בקובה. אלו הם החיים. במהלכו של הביקור אתה רואה זאת בכל פינה: ברחוב, במשרדים, במסעדות, בלהקות נגינה וזמר ובין המוני הרוקדים.

העובדה השנייה המכה בך מיד הוא החום האנושי; סבר הפנים, החיוך, המגע הפיסי ממש והנכונות לסייע. כמובן שכאשר הוא מכוון לתיירים יש בו אינטרס כלכלי מובהק, אינטרס דולרי (ועל כך בהמשך). אבל הוא מורגש על כל צעד, בין הקובנים לבין עצמם, ובמיוחד בין גברים לנשים. חשנו עצמנו נתונים באווירה ארוטית ממש. היא מורגשת כמובן בריקודים הקובנים שהם גם דרכי בילוי לילדים וילדות, לנערות ונערים בני-עשרה, בכל הגילים האפשריים, בהפסקות בבתי-הספר, ובכיכרות הערים: גיטרות, הקשות על תופים וכלי-הקשה אחרים, שירה וריקודים. זה נשמע גם בהערות מחניפות של גברים החולפים ברחוב על-פני נשים נאות (זו בהחלט מדינה מצ'ואיסטית); וזה בא לידי ביטוי במפגשים ובשיחות בין גברים ונשים שאינם מכירים זה את זה לפני כן, דיבורים המלווים עד מהרה במגע.

כאן ראוי להוסיף מיד שתי עובדות חשובות: מספר ההתחברויות וההיפרדויות בין גברים ונשים בקובה הוא ענקי, וחיי מין בקובה מתחילים בגיל צעיר מאוד, ולכן חינוך מיני הוא נושא חשוב בכל בתי-הספר ובשנים האחרונות גם בטלוויזיה הקובנית. אמצעי מניעה ניתנים כמעט בחינם.

עובדה שלישית שצעקה מכל עבר בהעדרה: אין תמונות ופסלים של פידל קסטרו, את תמונותיו של "פידל" (כך הם קוראים לו) אתה מוצא במשרדים רשמיים ובבתי-הספר אבל לא בחוץ. בחוץ, ברחובות ובכיכרות יש שתי דמויות עליהן מתחנך העם הקובני: חוסה מרטי וצ'ה גווארה. אין זאת אומרת שלא פגשנו גם סמלים וכתובות בכיכרות שיש להם מגמות חינוכיות אוניברסליות: פסלים של אלברט איינשטיין, גגארין, רוזה לוכסנבורג, הרוזנברגים, ויקטור הוגו. על שלטי רחוב רבים ראינו דמויות ממלחמות השחרור הקובניות, סיסמאות ואימרות של מנהיגי המהפכה. אין בקובה שלטי פרסומת מסחרית מכל סוג שהוא, גם לא בטלוויזיה. הפרסומת המסחרית אסורה בקובה.

ועוד על צ'ה גווארה בקובה. ליד העיר סנטה קלרה, מקום בו התנהל הקרב בין צ'ה ואנשיו לבין רכבת הנשק של הרודן פולחנסיו בטיסטה, שמשל בקובה עד למהפכה; על גבעה יפה במערה חצובה בסלע, נמצאים הקברים של צ'ה גווארה ואנשיו. הם יצאו מקובה לבוליביה - כשלושים איש, במטרה לסייע במאבק האנטי-אימפריאליסטי של ארצות אמריקה הלטינית. שם נתפסו, נרצחו, וצ'ה עצמו הוצא להורג למחרת היום בהנחיה אמריקאית. אחרי עשרות שנים איפשרה ממשלת בוליביה לקובה להוציא מהקברים את צ'ה ואנשיו וגופותיהם נקברו במערה שנחצבה בגבעה זו. על הגבעה ניצב פסל יפה של צ'ה, לידו חצובים בסלע שני טקסטים: מכתבו של צ'ה לפידל קסטרו ערב צאתו לבוליביה: עד כמה הוא מעריך אותו וכמה למד ממנו... אבל פידל חייב להישאר בקובה ולהנהיגה ואילו הוא (רופא צעיר מארגנטינה) רואה עצמו כאזרח אמריקה הלטינית כולה, ולה ולמהפכתה הוא חייב אמונים.

אין ספק שכאשר נמצאים שם, גם אם ידעת את העובדות, וגם אם עצם הנסיעה לבוליביה נכונותה מוטלת בספק (פידל קסטרו התנגד לה, אולם לא נשאל) אפשר לדעת יותר משידעת אי-פעם איך הפכה הדמות האנושית הזו לסמל אוניברסלי לכל מה שראוי להקריב את החיים למענו!

אולי כדאי להוסיף כאן כי עד היום בוצעו כבר כ-630 ניסיונות התנקשות בחייו של פידל קסטרו (שמלאו לו 77) הנודד בין הבתים ומקום מגוריו לא ידוע.

חברה במצור

אין ספק שמיליוני התיירים הפוקדים כבר עתה את קובה, 2 מיליון לשנה (וזו עדיין ראשיתה של התיירות כענף כלכלי מרכזי), באים לאי ברובם כתיירים ולאו דווקא כדי להשתתף בסמינרים פוליטיים. כבר קולומבוס אמר שזה האי היפה בעולם ועובדה זו לא השתנתה בהרבה מאז. המאות הרבות של התיירים שמלאו את מטוסנו מפריס להוואנה (גילאים 25-80), היו לנו סימן היכר ראשון. אולם אנו, תיירים אוהבי יופי בהחלט, באנו לא פחות מטעמים סמינריוניים. רצינו ללמוד עד כמה שרק אפשר במשך שבועיים - על חינוך, בריאות, תעשייה, חקלאות, דמוקרטיה ורמת-חיים. כמובן שבארבעה ימים בהוואנה ושמונה ימים באזוריה האחרים של קובה אפשר רק לטעום מכל אלה.

הדבר הראשון המוטל עליך ללמוד הוא הסגר שהטילה ארה"ב על קובה זה שנות דור. גם כיום, ביחסי הכוחות הקיימים, לא יכול בעל דרכון אמריקאי לבקר בקובה (למרות העובדה שיש בהוואנה מרכז אינטרסים אמריקאי). הרוצה לעשות זאת, כמו חלק מהקובנים החיים במיאמי, עושה זאת על-ידי "הולכת שולל" דרך מקסיקו או קנדה (הוויזה מודפסת על דף נפרד ולא בדרכון). בטרינידאד, עיר מקסימה בקובה, קיים מוזיאון הקונטר-רבולוציה, בו מתוארים ניסיונות ה-CIA האמריקאי, בעזרתם של גולים קובנים, להפיל את הממשל המהפכני בין השנים 1961-1965, בהתקפה על "מפרץ החזירים" ובשטחים נוספים שנכבשו ושוחררו. רק ב-1961, בעצם הגנתה של קובה מפני מתקיפיה, הכריז פידל קסטרו על אופייה הסוציאליסטי של המהפכה הקובנית.

כאשר ביקרנו במוזיאון הגדול והמקסים הזה היינו המבקרים היחידים שקיבלו הסבר מקיף מהמנחה. כששאלנו האם רבים מבקרים במוזיאון קיבלנו את התשובה הבאה: כמובן, כיתות שלמות עם מוריהם וכ-50 תיירים ביום...

עד לקריסתה של ברה"מ, ב-1990, היתה קובה שייכת אידיאולוגית, פוליטית ואסטרטגית לגוש המדינות הסוציאליסטיות בהנהגת ברה"מ, ואחת מהמנהיגות של מדינות העולם השלישי.

קיומה של ברה"מ וגוש המדינות הסוציאליסטיות שמסביבה סייע לקובה מאוד במאבקה נגד המצור האמריקאי. קובה מרוחקת בסה"כ 150 ק"מ מפלורידה (עם בסיס אמריקאי בגואנטנמו הסמוכה). ברה"מ היתה לצרכן הסוכר החשוב ביותר שלה וספק הדלק העיקרי לצרכיה; היא גם היתה המקור העיקרי לחימושה כנגד הפלישה האמריקאית שהיתה צפויה תמיד. היה ברור כי התנגשות אמריקאית-קובנית מסכנת את העולם במלחמת עולם שלישית - כמו בהליכה על הסף בתקופת הנשיא ג'ון קנדי ומנהיג ברה"מ ניקיטה חרושצ'וב (1962) - מאזן אימה שסייע לקובה להחזיק מעמד ולקיים רמת-חיים צנועה וסבירה לאזרחיה.

די להציץ בבניינה של השגרירות הסובייטית (הרוסית כיום) בהוואנה, כדי לראות את צדה השני של המטבע. זוהי מפלצת ענקית וכעורה להדהים, המתנשאת מעל כל השגרירויות שסביבה, ובאה לסמל למי שאינו יודע, זר או קובני, מי כאן בעל הבית. כדי להדגים עובדה זו כדאי להוסיף פרט "נחמד": השפה השנייה שלימודה היה חובה במערכת החינוך הקובנית היתה אז השפה הרוסית!

כאשר קרסה ברה"מ ואיתה קרסה עיקרה של הכלכלה הקובנית (סוכר תמורת דלק) והאמריקאים הידקו את הסגר, הכריז קסטרו על ראשיתה של "התקופה המיוחדת". ב-1993 קבעו המוסדות הרלוונטיים של האו"ם, כי הצריכה של אזרח קובני ממוצע היא 1883 קלוריות ביום, הרבה מתחת לכמות המינימלית המוסכמת.

אולם הקריסה הקשה עוררה מתרדמתם כוחות קובניים שהיו רדומים תחת האוטוריטה הסובייטית. את הסובייטים החליפה שורה ארוכה של מיזמים משותפים, בהם משתפת המדינה פעולה עם הון זר, על בסיס של 50/50. דוגמה מוצלחת לכך היא תעשיית הדלק הקובנית, המשותפת לקובה ולהון קנדי, והמספקת 95% מצריכת הדלק בקובה! (קנדה היא גם אחת מהמדינות שלא נכנעה לתכתיב האמריקאי מראשיתו). השקעות משותפות כאלה קיימות כיום בקובה בתחומים שונים, והתיירות היא אחד החשובים שבהם.

בתנאים כאלה, המצור האמריקאי רק מתחזק. כל מהגר קובני המגיע לארה"ב מקבל מ-1996 תושבות אמריקאית שפרושה קודם כל גרין קארד; ולמרות העובדה שמאז 1992 מקבלת עצרת האו"ם החלטות חוזרות ונשנות נגד הבלוקדה האמריקאית כאשר רק ארה"ב, ישראל ועוד כמה מדינות קטנטנות מצביעות נגדן; והאפיפיור שביקר בקובה לפני כשש שנים נשא נאום, בכיכר המהפכה בהוואנה, נגד המצור האמריקאי, לא יצאה עדיין קובה מ"התקופה המיוחדת" עליה הכריז קסטרו ב-1990.

הכלכלה והחברה בקובה כיום

עין בלתי כלכלית כמו שלנו רואה את הדברים כך: קיימות למעשה שתי כלכלות קובניות, כלכלת הפזות וכלכלת הדולרים. מ-1993 ניתן היתר חוקי להשתמש במטבע האמריקאי ברחבי המדינה; ומותר לקבל דולרים ולשלם בהם עבור עבודה ומוצרים. שתי הכלכלות פועלות זו בצד זו. השכר הממוצע בפזות, אם יתורגם לדולרים, הוא בקירוב 20 דולר לחודש - דולר אחד שווה 26 פזו.

מן הראוי להסביר כיצד מתקיימים האזרחים הקובנים ומה חייבת המדינה לאזרחיה. כיום אין כמעט אבטלה בקובה. מספר מחוסרי העבודה הוא 2%. כל אזרח קובני מקבל קופונים למצרכי יסוד, המאפשרים לו לקבלם במחירים סמליים. המצרכים שאנו יודעים עליהם הם: קמח, סוכר, אורז, שעועית, ביצים, עוף ודגים לעתים מזומנות. ועל מחויבות המדינה לאזרחיה עוד כמה דוגמאות:

• תחבורה ציבורית - כדי להדגים מהם מחירים סמליים קל להביא את התחבורה הציבורית כדוגמא: בכמות פזות השווה לדולר אחד (26 פזו), יכול אדם לנסוע באוטובוס 120 פעם. עם זאת, יש מצוקה של מחסור באמצעי תחבורה ציבוריים ובאזורים רבים משתמשים במשאיות, בעגלות סוסים ובריקשות לתחבורה.
  
• באמצעות שכר הדירה הנמוך מאוד, רשאים אזרחים קובנים לרכוש את דירתם ולהורישה לצאצאיהם בתנאי שהם אינם מהגרים מקובה - הסדר שנעשה רק לאחרונה.
  
• בריאות - כל מערכת הבריאות ניתנת חינם לכל האזרחים. מרופא המשפחה (420 מטופלים בממוצע על כל רופא משפחה. לשם השוואה, בקופת החולים הכללית בישראל יש יותר מ-1,000 מטופלים על כל רופא); במידת הצורך נשלח החולה לקליניקות של רופאים מקצועיים ומהם, שוב במידת הצורך, לבתי-חולים. באחד מבתי-החולים בו ביקרנו, ראינו פער גדול מאוד בין הטיפול הרפואי (רופאים, אחיות, תרופות) לבין המצב הפיסי של בית-החולים. החולה מביא לעתים קרובות מביתו מצעים ראויים, פיג'מות ותוספת מזון.
  
• חינוך - כל מערכת החינוך בקובה ניתנת חינם מגן הילדים ועד לגמר הלימודים באוניברסיטה, לימודים הנמשכים 5 שנים. (חינם ממש, כולל ספרים ומכשירי כתיבה). בוגר האוניברסיטה חייב בשתי שנות עבודה, בתשלום הוצאות סמלי, בתמורה ללימודיו. השירות הצבאי בקובה נמשך 3 שנים.

כלכלה בפזות מול כלכלה בדולרים

האם אפשר להתקיים בתנאים האלה? לשרוד אולי, אבל להתקיים בכבוד בוודאי שלא. אז מה עושים אזרחים קובנים?

בצידה של כלכלת הפזות קיימת בגלוי ובהתאם לחוק, כלכלה בדולרים. מכיוון שהכלכלה בדולרים היא לגלית, נשאלת השאלה למי יש דולרים ומדוע.

• קובנים רבים מקבלים דולרים מבני משפחה בארה"ב. הם יכולים לקבל אותם בדרכים פיננסיות רשמיות, או בידי קובנים המגיעים מארה"ב (ככל הנראה כ-25%-30% מהקובנים שבארה"ב שולחים כסף לבני-משפחתם).
  
• כל העובדים בתיירות יכולים לקבל דולרים או בתמורות מסודרות (מדריכי תיירות; משכירי צימרים וארוחות לתיירים), או במשכורות הכוללות גם מרכיב דולרי, או כטיפ שתיירים נותנים לעובדים בהזדמנויות שונות. 
  
• אנשים המעורבים בהשקעות המשותפות (מנהלים, מדריכים ועובדים) המקבלים גם דולרים בהתאם לעבודתם.
  
• כל המוכרים מוצרי תעשיה או מצרכי מזון במרכזי מכירות בדולרים (לדוגמא: שוק איכרים דולרי של מצרכים חקלאיים, בו קונים אנשים שדולרים בכיסם; מרכז מסחרי ענק בהוואנה, בו אפשר לקנות כל מוצר בדולרים). כמובן שאלפי האנשים שראינו במקום הם אלה שהדולרים מצויים בכיסם.
  
• אחרון ולא כל כך חביב: אנשים המעורבים במידה זו או אחרת בשוק השחור. מעורבות כזו אינה מחייבת אותם להיות "אנשי השוק השחור". הם לרוב אנשים עובדים המקבלים את משכורתם במטבע המקומי אולם מצליחים בדרך זו או אחרת לקנות ולמכור בדולרים. (לדוגמא: מכירת סיגרים קובנים בשוק השחור במחיר נמוך מהמחיר הרשמי).

על שפת ים נפלאה בוארדרו, למדנו כיצד משתלבות (או מתנגשות) שתי הכלכלות זו בזו. זהו אזור תיירות מפואר. 55 מלונות פאר, עומדים זה לצד זה ומאכלסים אלפי תיירים. (כאן היה גם "ארמונו" של אל קפונה). רוב המלונות הם של "ההשקעות המשותפות", אך יש גם מלונות של המדינה (רשת הקרויה "הוריסונטס", מניסיוננו, מלונות לא פחות טובים) ועובדים בהם אלפי קובנים הגרים בסביבה. אלה מקומות עבודה טובים: המלונות מבטיחים הסעה למקומות העבודה והמשכורות, המשולמות בדרך-כלל בפזות, כוללות שילוב מסוים בדולרים וטיפים הניתנים בידי התיירים (דולר אחד הוא הרבה כסף בקובה!).

אין ספק שלפנינו ענף כלכלי חדש יחסית ומשגשג, שהתפתחות עצומה עוד לפניו. אבל, איך מסתכלים העובדים הקובנים על התיירים שאותם הם משרתים? מדריכנו, אריאל (גם הוא לא חסיד גדול) אומר שהעובדים כאן אינם אוהדי המשטר. וכי איך יהיו? האם הם מודעים לעובדה שהאנשים אותם הם משרתים שייכים, לכל הפחות, למחצית העליונה של החברה שממנה הם באים? האם הם מודעים לעובדה שכדי להגיע לקובה צריך לא מעט כסף, ורוב אזרחי המדינות שמהן באים התיירים, אינם יכולים להרשות זאת לעצמם? האם אינם חיים באשליה שכך חיים אנשים בחברות הדולריות, בקפיטליזם?!

שוחחתי על כך עם חילברטו בסוף הביקור. הוא מוותיקי המהפכנים של שנות ה-50. היה שייך לארגון הסטודנטים שהיה תמיד לוחמני, אנטי-אימפריאליסטי, ויחד עם תנועתו של פידל קסטרו והמפלגה הקומוניסטית הקובנית הקימו את המפלגה הקומוניסטית של היום, זו שבשלטון. היום הוא גמלאי של משרד החוץ. גם הוא אינו אוהב את התופעה (לטענתו גם פידל לא אוהב אותה...), אבל אין להם ברירה. בתקופה הסובייטית היה טוב יותר - פשוט יותר ושוויוניות רבה יותר - אבל הוא משוכנע שרק 5%-7% מהאוכלוסייה מתנגדים למשטר, ורוב הקובנים מודעים היטב מה היה המצב לפני המהפכה והם לעולם לא יסכימו לחזור לשם. הלוואי שיצדק.

* מאמר ראשון מתוך שניים. חלקו השני יעסוק בדמוקרטיה, ביורוקרטיה ועתיד הסוציאליזם בקובה.

  גרסה להדפסה |   שלחו לחבריכם |   הוסיפו למועדפים