שלוש דרכים ראשיות מובילות לקובה: דרך המהפכה, דרך המוסיקה ודרך התיירות. קרוב לוודאי שכל דרך שתבחרו בה תוליך אתכם אל אחד הצמתים הפוליטיים והרעיוניים היותר מרתקים בתקופתנו. בנקודת הזמן הנוכחית, הדקה ההיסטורית האחרונה של עידן פידל, קובה היא תעלומה גדולה המושכת אליה תשומת לב בינלאומית. תייריה הא-פוליטיים יגלו בה ציוויליזציה אנטי-קפיטליסטית, שנופיה הרכים, הצבועים בירוק ובכחול, נקיים משלטי חוצות ופרסומות וכבישיה פנויים להסעות של מטיילים; אוהדיה משמאל יחפשו בה סימנים ליציבות השלטון ולהצדקת המשטר הסוציאליסטי, ואילו המשקיפים מימין יזדרזו להצביע על מראות המחסור בחנויות והעזובה ברחובות, ויפרשו את הניסוי של קובה בכלכלת שוק מבוקרת (לפחות בענף התיירות) כראשיתו של מהפך. אך קשים חייה של האוהדת הביקורתית, הנקרעת בין הערכה לבין הסתייגות, תוך שהיא מסתבכת והולכת בקורי הדיאלקטיקה הקובנית.

כבר ביום הראשון לשהותנו במחנה הבינלאומי על שם חוליו אנטוניו מֵייָה, נחשפנו לתמצית ההוויה הקובנית. המחנה, שאירח כ-200 נשים וגברים מידידי קובה בעולם, שנקבצו בו מכ-30 מדינות, נמצא באזור העיר קיימיטו, מרחק של כחצי שעת הליכה מן הכפר הקרוב ביותר וכארבעים דקות נסיעה מהוואנה. קשיי קליטה בתקשורת הסלולרית, רק עמדת אינטרנט אחת למשלוח ולקבלת דוא"ל והעדרה של תחבורה ציבורית, יצרו אצלנו תחושת בידוד והעצימו את תלותנו במארחינו, קובעי סדר היום ויעדי הנסיעות. מדי יום, בשעה שש ולפעמים בשבע בבוקר, הקפיצה קריאת קו-קו-רי-קו צרודה, שהועברה במערכת הכריזה, את הקומפניירים ממיטות הקומתיים שלהם בביתני המחנה הצפופים. צווחתו המיוסרת של התרנגול אמנם נבלעה עד מהרה בצלילי גוואחירה גואנטנמרה האהובה, אך עוד בטרם פרח הוורד הלבן בשירו של חוסה מארטי, וכבר שודרה דרשת הבוקר, שתחזור על עצמה מעתה ועד פרידתנו מן המחנה, ואשר רק מלים בודדות זכורות לי ממנה ובהן, "פידל", "ראול", "רבולוסיון" ו"דיאס לומינוסוס" (ימים מוארים). הנהירה למקלחות לא בישרה טובות. זרם המים (קרים בלבד), החלש ממילא, הפך בשעות הלחץ לזרזיף קלוש. גם הניסיון לחטוף מקלחת בשעות הלילה או בשעות הפעילות נכשל, משום שבשעות האלו סגרו את הברז הראשי. הארוחות תאמו את סל המוצרים שבתוכנית המזון הקובנית: לחמניה רכה, ביצה קשה וכוס חלב לארוחת הבוקר; אורז ושעועית חומה, בטטה מאודה או מטוגנת, ומבחר מצומצם של ירקות ופירות טריים. כך בצהריים וכך בערב. חדר האוכל, מגשי הפלסטיק האדומים הישנים, הקיצוב במזון והחסכנות הקיצונית באספקת המים, עוררו בוותיקים שבינינו זכרונות מתקופת הצנע בישראל הכמו-סוציאליסטית של שנות ה-50. וכאז בישראל כן היום בקובה: בני-מזל, המקבלים מטבע חוץ מקרובי משפחתם החיים בגלות, יכולים לגוון את סל המזון הבסיסי, הנרכש באמצעות תלושי מזון, בתוספות מפנקות שאינן כלולות בתוכנית הצנע. בדרך זו נהגנו גם אנחנו, אורחים "עשירים" במונחים מקומיים, והוספנו לארוחותינו קפה, מים מינרלים, בירה, רום ומשקאות אחרים שנמכרו בקיוסק, הוא לב המחנה. תמורתם שילמנו בפסוס ברי-המרה, שהם מעין קופונים המיועדים לתיירים (שוויו של פסו תיירותי הוא כ-25 פסוס קובניים וערכו נע בין דולר ליורו).

אך עם רדת הלילה קיבלנו פיצוי על קשיי היום ושיעור בנוסחה הקובנית להפגת מתחים ולהשכחת הצרות. תחילה הופיעו להקות הילדים והסטודנטים, אחריהם עלו לבמה אמני הסוֹן, זו המוסיקה הנהדרת שנולדה מן הזיווג של קצב אפריקאי עם הניגון הספרדי. בתוך דקות אחדות לא נשארו כמעט שום איש או אשה לשבת על כסאותיהם, והרחבה המרכזית נעה גלים גלים, במקצבי הרומבה, המאמבו והסלסה שהקובנים מפליאים לרקוד ברגליים מתופפות ובמותניים מתפתלים. ועד שהרום התרוקן מן הבקבוקים, שיד נעלמה הניחה על השולחנות, וחזר ומילא את האוויר באדיו הדחוסים, כבר נשכחו הברזים היבשים ממים.

חרף השוני הרב כמעט בכל היבט של החיים בשתי המדינות, ישראלים אינם חשים בהכרח זרים בקובה. צריבת האור בצהרים, גווני הירוק המתכהים בשמש הקופחת, נופי הים בצידי הכביש והמוסיקה של הבואנה ויסטה סושייל קלאב המתנגנת בזיכרון, מעוררים זיקה מיוחדת לאי ולתושביו. גם הרטוריקה הרשמית מוכרת: בדומה לישראל, קובה תופשת את עצמה כאומה קטנה החיה בצלו הכבד של איום על קיומה. משום כך היא מוכנה תמיד למלחמה ומשתמשת במצב החרום לליכוד השורות ולהצדקת פגיעתה בזכויות האדם של מתנגדיה מבית. אך בכך נפרדים קווי הדמיון. כאן הסוציאליסטים, שמאלנים בעגה העברית, הם המכונים פטריוטים, ואילו מבקרי השלטון, ימנים נקרא להם, מוקעים כלא-פטריוטים במקרה הקל וכסיכון ביטחוני במקרה הקשה. האחרונים אף נאסרים לאחר משפט מהיר וחשאי ולעיתים ללא נוכחות עורך דין. ב-13 באפריל, כשבוע לפני בואנו לקובה, נעצר אוסקר שאנשז מדאן, בן 44, עיתונאי עצמאי ממטאנסאס, הכותב לרשת Cubanet שבסיסה במיאמי, בהאשמה של סיכון לחברה. בו ביום הוא נשפט ונאסר לארבע שנים. הארגון "עיתונאים ללא גבולות", המדווח על מעצרו, מאשים את המשטר הקובני במניעת חופש ביטוי וברדיפת עיתונאים הכותבים לאתרי אינטרנט או מפיצים עלונים מחתרתיים. מפרסומי הארגון עולה כי כיום כלואים בקובה 24 עיתונאים. מרביתם נעצרו עוד במרץ 2003, המכונה "האביב השחור", במבצע מהיר של המשטרה החשאית שעצרה 75 מתנגדים פוליטיים, עיתונאים עצמאים ופעילי זכויות אדם, בטענה שהם שכירי חרב המשרתים מעצמה זרה. קובה, קובע הארגון, היא כלא העיתונאים השני בגודלו בעולם אחרי סין. ארגון הסופרים הבינלאומי PEN מדווח על 32 עיתונאים, סופרים וספרנים הנמקים כיום בבתי הכלא בקובה. חלקם סובלים מתנאי מאסר קשים במיוחד ונענשים תכופות בבידוד, מניעת ביקורים ומניעת טיפול רפואי.

בשנת 2009 צפויה קובה להצטרף כחברה אזורית מלאה במועצה החדשה של האו"ם לזכויות האדם, המחליפה את הוועדה הוותיקה וחסרת השיניים לזכויות האדם. יש לקוות שבתפקידה הזה היא תפגין מחויבות גדולה יותר לנושא שלשמו הוקמה הוועדה, ותאפשר לאזרחיה חופש ביטוי שנמנע מהם כיום.

קובה מצידה מנהלת קמפיין נרחב לשחרורם של חמישה קובנים שנשפטו במיאמי ב-2001 למאסרי עולם באשמת ריגול וקשירת קשר נגד ארה"ב. החמישה טענו במשפטם שפעילותם בקרב קהילת הגולים הקובנים במיאמי נועדה למנוע פעולות טרור על אדמת קובה. בה בעת תובעת קובה את הסגרתו לוונצואלה של מתנגד המשטר לואיס פוסאדה קרילס, בן 79. פוסאדה, ששיתף בעברו פעולה עם ה-CIA, מואשם בהפלת מטוס של חברת קובנה וברצח 73 נוסעיו ואנשי צוותו בשנת 1976, ומוגדר בקובה כטרוריסט מסוכן.

ריינלדו פֵיחו גרסיה אחראי על מדינות אמריקה הלטינית במכון הקובני לידידות עם העמים. הוא יליד המהפכה, כבן חמישים, להוט לתאר באנגלית הרהוטה שבפיו את הישגי המהפכה: חינוך, בריאות, תרבות וביטחון חברתי, "זה סדר העדיפויות הלאומי שלנו", הוא מדגיש. ומה מקומו של הביטחון הלאומי בסדר העדיפויות? "אחרי החינוך והבריאות ולא על חשבונם", עונה פיחו. "ממילא נילחם כולנו אם נצטרך. הנה, את רואה אותי? אני עצמי לוחם". אנחנו משוחחים על עתיד המהפכה. בשנתיים האחרונות התחזקה הכלכלה הקובנית בזכות ונצואלה המשקיעה בה וצורכת את שירותיה. צמיחה כלכלית והעלאת רמת החיים הן חיוניות לשימור המהפכה הקובנית. ואולם קובה, שלמדה את לקחי הסתמכותה על מעצמה תומכת אחת (ברית המועצות בעידן המלחמה הקרה), מבקשת כיום להרחיב את שווקיה ואת קשריה הכלכליים. בשנה שעברה שולשו מחירי מתכת הניקל, אחד ממקורות ההכנסה החשובים של קובה; התיירות, שהוכרזה ב-1995 כמקור הכנסה עיקרי, אומנם ממלאת את קופת המדינה במטבע חוץ, אך פוערת פערים חברתיים ומחוללת תופעות שליליות כזנות ותיירות מין. קובה נמנית עם המדינות העניות בעולם מבחינה חומרית, אך מערכת החינוך המפותחת שלה מעשירה אותה בהון אנושי התורם להכנסות המדינה. המגזר הרפואי למשל, הפך לאחד מענפי היצוא המובילים שלה. אלפי רופאים נשלחים מטעם המדינה לעבוד באזורים מוכי עוני בעולם השלישי, ואלפי סטודנטים זרים לרפואה נהנים בה ממלגת לימודים מלאה וחוזרים לארצותיהם כרופאים וכשליחי המהפכה. בשנים האחרונות מציעה קובה חבילות תיור רפואיות, בעיקר לסובלים מליקויי ראיה ומחלות עצבים ומצליחה, חרף המצור האמריקאי המעיק עליה, למצוא שווקים חדשים לתעשיות הביוטכנולוגיה שלה המתמחות בעיקר בתחומי הרפואה המונעת והחקלאות. החיסון שפותח במעבדותיה נגד מחלת הצהבת מסוג הפטיטיס B, נחשב לטוב בעולם ומיוצא ליותר מ-30 מדינות; חומרי ההדברה והדשנים הידידותיים לסביבה שקובה מפתחת, כמענה למשבר האנרגיה החמור שהיא נתונה בו, מתבססים אף הם כענף יצוא משתלם לקופת המדינה.

אך אני מתעקשת להבין את הסיבות לקשיים באספקת המים. "מה עושים מהנדסי התשתיות בקובה?", אני שואלת את פיחו, "לא רואים עבודות פיתוח בסביבה". "כבר עשר שנים" הוא אומר, "סובל החלק המזרחי בקובה מבצורת קשה שפגעה גם במי התהום. בגלל המחסור בדלק אי אפשר ליזום פרויקטים להעברת מים, ואף לא להגברת לחץ המים לכל הברזים במקומות שיש בהם מים. תשתית המים בהוואנה, למשל, היא בת 100 שנה וכיום אנחנו מקימים מפעל לצינורות שיחליפו את הצנרת הישנה במערב המדינה". פיחו מסיט את השיחה לנושא המרכזי בסדר היום הקובני, כפי שהוא מוצג שוב ושוב לפני האורחים מחו"ל: המצור האמריקאי המתמשך. חובה הלאומי של קובה לארה"ב, בסך מיליארדי דולרים, נקבע בידי האמריקאים בעקבות הלאמת הרכוש הפרטי עם פרוץ המהפכה. הקובנים חוששים, אומר פיחו, שארה"ב לא תוותר לעולם על החוב ותאלץ אותם להחזירו בעבדות נצחית בתמורה להסרת המצור. מזה שנים מצביעות רוב המדינות החברות באו"ם נגד המצור האמריקאי על קובה; מזה שנים שמדינת ישראל תומכת בארה"ב ומצביעה לטובתה. מה יש לישראל נגדנו, שואלים הקובנים? "זה לא אתם, זה אנחנו", אני מזדרזת להשיב, אך מתקשה להסביר שגוליית של הקובנים הוא, בעיני חלקים נרחבים בציבור הישראלי, ובוודאי שבעיני ממשלות ישראל לדורותיהן, המגן הגדול של דוד. ויש פן דיאלקטי גם בעניין המצור. פיחו אומר: "טוענים נגדנו שאנחנו מאשימים את המצור כמקור כל צרותינו. אדרבא, שיסירו את המצור ויבדקו אותנו. אני מבטיח לך שבתוך חמש שנים נהיה מדינה מפותחת". ואני חושבת לעצמי, האם הוא באמת רוצה בהסרת המצור, או שגם את היחס הקובני להסגר האמריקאי צריך לבחון דרך משקפי הדיאלקטיקה? האם אדם כפיחו מאמין שהמהפכה הסוציאליסטית תשרוד תחת גלי התיירות האמריקאית?

בינואר 2009, בעוד פחות משנתיים, ימלאו למהפכה 50 שנה. "לאן", אני שואלת, "תמשיכו ביובל הבא?" "ליותר סוציאליזם" עונה פיחו. ואולם שנינו יודעים שקובה כבר ויתרה על "יותר סוציאליזם" ואולי אף השלימה עם "פחות סוציאליזם", ופתיחותה לתיירות העולמית היא רק אחד הסימנים הגלויים לכך.

חרף הביקורת שהמשטר בקובה מושך אליו, אי אפשר שלא לרחוש אהדה לעם הקובני המוכיח נחישות ואומץ לב במאבקו המתמשך באימפריאליזם ובהדיפת הקולוניאליזם. אי אפשר שלא להתפעל מהצלחת קובה בביעור הבערות, וממערכות החינוך והבריאות השוויוניות שלה, הניתנות בחינם לאזרחיה. די להעיף מבט בפוליטיקה הכאוטית של שכנתה הקרובה האיטי מוכת האלימות, הסובלת משיעור התמותה הגבוה ביותר בעולם של ילדים בני חמש ומטה, כדי להבין מה היה גורלה של קובה בנסיבות היסטוריות אחרות. הקובנים רשאים להניח שהמהפכה הצילה אותם ממשטרים גרועים בהרבה מן המשטר הסוציאליסטי ומהתערבותם ההרסנית של בעלי עניין זרים בפוליטיקה שלה. עלייתו של השמאל החדש באמריקה הלטינית מאששת את האופטימיות בקובה. קובה מנהלת יחסים מצוינים לא רק עם ממשלות השמאל, המהוות גוש דומיננטי בדרום אמריקה, אלא גם עם ידידות ארה"ב כגון קולומביה והונדוראס, והיא מודעת למעמדה המיוחד הן בקרב מדינות העולם השלישי והן בקרב רבים ממתנגדי ההגמוניה הכלכלית והתרבותית האמריקאית בארצות המערב.

לאחר שחלה העביר פידל קסטרו, ביולי 2006, את תפקידיו כנשיא המדינה וכראש המפלגה הקומוניסטית לאחיו הצעיר ממנו, שר ההגנה, ראול. רבים ציפו לרעידת אדמה פוליטית בנסיבות אלו, ואולם העברת הסמכויות עברה בשקט ולא עוררה התנגדות בציבור הקובני. ראול הבלתי כריזמטי נחשב לפרגמטיסט בענייני כלכלה. בשנות ה-90, שנות הקריסה הכלכלית, הוא יזם את שווקי האיכרים והציל באמצעותם את החקלאות. בשל גילו המתקדם (76) משתתפת עמו בניהול ענייני המדינה קבוצה של ותיקי המהפכה יחד עם מומחים צעירים, ילידי המהפכה. ההנהגה הנוכחית מאפשרת דיון ביקורתי פתוח מעט יותר מבעבר על השחיתות ועל חוסר היעילות השלטונית. התרשמותם של הבקיאים בפוליטיקה הקובנית, כפי שהיא מתפרסמת במאמרים רבים הנכתבים אודותיה היא, שמי שמצפים להתמוטטות שיטת הממשל הנוכחית בקובה לאחר מות פידל קסטרו, ולעלייתו של משטר ידידותי לארה"ב, עלולים להתאכזב. נראה שהשלטון כבר הועבר בצורה מסודרת לראול, וכי עידן פוסט-פידל נמצא בעיצומו. יחד עם זאת, שינויים של ממש לא יהיו בקובה כל עוד פידל חי.
 
בשעה שצפינו בתהלוכה המרכזית של ה-1 במאי בהוואנה חשנו שאנחנו עדים להפגנת תמיכה ממשית של הצועדים בהנהגתם, ולא במופע מלאכותי מאורגן. וזאת למרות היעדרו המוחש של פידל קסטרו, שעד לרגע הפתיחה עוד ציפו להופעתו בציבור. במשך שעתיים תמימות עברה תהלוכת העובדים והעובדות הצפופה באווירה של קרנבל צבעוני ומלא חיוניות. לאחר שהזכרנו לעצמנו כי מופעים של ספונטניות מאורגנת בארצות אחרות משכנעים, בדרך כלל, הרבה יותר ממופעים דומים בארצך שלך, הודו גם הספקנים שבינינו שגם אם אפשר להביא לכיכר כמעט מיליון צועדים אי אפשר להכריח אותם לשמוח, לשחרר קריאות "ויוה!" למהפכה ולהניף שלטים תוצרת בית, שמרביתם תבעו את שחרור חמשת הקובנים הכלואים בארה"ב. מעטים, יחסית, נשאו את תמונת פידל, תמונה אשר באופן בולט לעין נעדרה גם משורת הדיוקנאות של גיבורי המהפכה (כולם גברים, מרביתם לבנים) שהוצבה מול הבמה המרכזית. ניכר בקובה שהיא נזהרת מטיפוח של פולחן אישיות סביב החבר פידל. המעריצים מופנים אל כוכבה הזוהר של המהפכה, ארנסטו צ'ה גווארה, שפניו היפות נמכרות כאטרקציה לחובבי המזכרות. כבוד מיוחד שמור לחוזה עצמאותה של קובה, המשורר והסופר חוסה מארטי בן המאה ה-19, שפסלו הענק משקיף על כיכר המהפכה הנקראת על שמו. ויש עוד ארנסטו אחד שפניו המזוקנות ועיניו החכמות מלוות בעניין את המבקרים באתרי החובה לתיירים בהוואנה. זהו הסופר האמריקאי ארנסט המינגווי, שאומץ בידי הקובנים וגמל להם על אהבתם בהציבו את הוואנה במקום טוב ברשימת הערים הספרותיות החשובות בעולם. אך זהו סיפור אחר.