הנשיא האמריקאי הנבחר, ברק אובמה, חזר והזכיר מספר פעמים במהלך נאום ההשבעה שלו את האבות המייסדים של האומה האמריקאית. מי היו בעצם אותם אבות קדומים? דפדוף בדפי ההיסטוריה יגלה כי האבות המייסדים השתייכו לשכבה העשירה והאריסטוקרטית מבין המתנחלים האנגלים הראשונים שהגיעו לצפון אמריקה. אותם אבות דיברו, נאמו וכתבו רבות על "חופש" וגם על "הזכות לשאוף לאושר", אלא שבין נאום להצהרה אותם אבות שיעבדו או גירשו את הילידים האינדיאנים ככל שיכלו (לא פלא שהמקומיים ביבשת נטו לצד הבריטים במלחמת העצמאות האמריקאית). את אושרם וחירותם, בנו האבות המייסדים על עבדות השחורים. ג'ורג' ואשינגטון עצמו היה מחזיק העבדים הגדול באמריקה. בוירג'יניה, אחת המדינות הגדולות בצפון אמריקה באותו זמן, ארבעים אחוז מהתושבים היו שחורים – עבדים. פרטים אלו לא הפריעו לאבות ההיסטוריים של ערש הדמוקרטיה לדבר שוב ושוב על אידיאל החופש ועל "אמריקה, ארץ האנשים החופשיים".

בנאום ההשבעה האחרון, יכולנו לצפות כיצד נשבע ברק אובמה בפתטיות בשמם של האבות המייסדים, שמו של מרטין לות'ר קינג, נשמט משפתיו בעת הנאום.

לא היה זה מקרה. ניתן להבין את היעדרו של קינג מהנאום גם על ידי ההתנגשות המביכה בין אובאמה לכומר ג'רמיה רייט, באמצע מסע הבחירות. רייט היה במשך שנים הפסטור בכנסיה בה נהג אובמה להתפלל ואף היה השושבין בחתונתו. מדובר אם כן באיש הקרוב במיוחד לאובמה, אך יחד עם זאת, שונה מאוד בדעותיו. בדרשותיו, שהודות לקרבתו לאובמה עוררו התעניינות רבה במשך מסע הבחירות, הציג רייט תמונה שונה מאוד מן התמונה המיתולוגית של ההיסטוריה האמריקאית, כפי שהציג אובמה בנאום ההשבעה. בדרשותיו הציג רייט את סבלה רבת השנים של האוכלוסייה השחורה ואת מסורת מאבקה הארוך נגד העבדות והאפליה, עד עצם ימים אלה בארה"ב. בעבר ביקר רייט בחריפות את האפרטהייד בדרום אפריקה ואת תמיכת ארה"ב במשטר הלבן. הכומר אף לא חסך את שבטו מן המלחמה הבלתי צודקת בעיראק. וויט העז גם לבקר את יחסה של אמריקה לעולם השלישי כאשר אמר כי על אמריקה להבין את אמירתו של ישוע ולא לעשות לאחרים מה שאינך רוצה שיעשו לך.

רייט אינו סתם עוד כוהן דת, הוא נציג של הכנסייה האמריקאית השחורה, שנוסדה במחתרת עוד בתקופת העבדות ושמרה בכל קיומה על פרשנות דתית-חברתית רדיקלית כנגד החברה והמשטר האמריקאי, ששעבדו את שחורי העור במשך שנים כה רבות ובנו את עושרה של אמריקה על זיעתה של הקהילה השחורה.

העיתונות ביודעה את קרבתו של רייט לאובמה, עטה עליו בראיונות בהם לא דאג כלל להסתיר את דעותיו.

כתוצאה מכך, נדרש אובמה להבהיר את יחסו לרייט. בהודעות לתקשורת, נענה אובמה והסתייג בפומבי מהכומר וטען כי רייט הוא גורם מפורר בתוך העם האמריקאי. בתשובה לכך, אמר הכומר, כי לא הוא, אלא החברה האמריקאית, היא אשר מפרידה בין אזרחיה.

התכחשותו של אובמה לרייט, היא אולי המעשה הפוליטי המכונן במסע בחירות שלו לראשות הנשיאות האמריקאית. אובמה בחר להיפרד ממסורת ההיסטוריה האמריקאית של השחורים ונכנס לזרם האידיאולוגיה האמריקאית השלטת ובתור שכזה, הפך לחביב האליטות האמריקאיות.
 
אובמה המשיך להציג עצמו במהלך מסעו ההיסטורי לבית הלבן, כאיש מאחד וכמי שאינו מייצג את השחורים במיוחד, כפי ניתן היה להבין גם בנאום ההשבעה השבוע.

הפרזידנט החדש ברק אובמה, מה הן תכניותיו כנושא המשרה הרמה בעולם? לא אתייחס כאן לכוונותיו בזירה הפנימית האמריקאית, המצע קצר מדי, אגע בעיקר ביחסו הצפוי לישראל.

אובמה מבין , כפי שכבר הבינו בחוגו של בוש בסוף כהונתו, (ראה הסכם יציאתו של בוש מעירק ואפילו תכניתו לפירוק מחנה גואנטנמו), שיש לשנות את התנהלותה של האימפריה אמריקאית כדי לשמר את כוחה. הדבר יתבטא בדיבור רך יותר, במגעים ומו"מ עם גורמים אלה ואחרים. אך אובמה גם מבין כי מילים יפות לא יספיקו במרוצת הזמן; בסופו של עניין, כוחה של האימפריה האמריקאית מבוסס על עוצמתה הצבאית. בשל כך, אני מוצא את החשיבות הרבה ביותר במשפטים, בהם בחר להתבטא בעת נאומו: "האומה שלנו נמצאת במלחמה נגד רשת רחבה של אלימות ושנאה" ובהמשך:"לאלה הרוצים לקדם את מטרותיהם ע"י טרור ושחיטת חפים מפשע אנו אומרים: 'אנחנו ננצח אתכם'".

דבריו אלה אמינים לחלוטין. הם נתמכים ע"י נוכחותם של 700 בסיסיים צבאיים ברחבי העולם ועל תקציב צבאי של 700 מיליארד דולר (זהו מחצית התקציב הצבאי של כל ארצות העולם) וזוכות לאישוש ע"י מהלכי מלחמה בהן השתמשה אמריקה לאחרונה בעוצמתה הצבאית בעיראק ואפגניסטן.

הנשיא טדי רוזוולט היה זה שאמר: דבר ברכות ושא את המקל הגדול. הנשיא המכהן, ברק אובמה, הינו יורש ראוי לסיסמה זו.

הצגת אמריקה המסכנה עליה מאיימים האויבים הרשעים בעולם, שייכת כמובן לחלק הדמגוגי הרגיל בנאומים שכאלה וכן התשובה בפי הנשיא: אנחנו נראה להם את נחת זרוענו!. ומה לעשות - ההמונים מריעים.

לאותו סוג דמגוגיה שייכת גם האמירה בדבר הושטת יד פתוחה לאותם מוסלמים, שיואילו לפתוח את ידם הקפוצה. המעצמה האמריקאית, המוציאה 700 מיליארד דולר בשנה על תקציב המלחמה, מאוימת ע"י האגרוף האיראני האימתני, לו תקציב של 7 מיליארד דולר. זה נשמע כמעט הזוי, אך אנו זוכרים היטב שגם הנשיא הקודם, ג'ורג' בוש, הכריז כי עיראק מאיימת על בטחונה של ארצות הברית ופתח במלחמה נגדה. "הדמוקרטיות המערביות" באירופה, עמדו והריעו.

ואילו אצלנו, יושבים מנהיגינו ופרשנינו וחוככים בדעתם מה יעשה אובמה במחוזותינו, או במילים פשוטות, האם הוא ימשיך לתמוך בכיבוש הגדה ובהמשך המצור על עזה. הם יכולים לשאוב עידוד מכך שבמשך כל הפלישה שלנו לעזה, כאשר הפצצנו והשמדנו ככל העולה על רוחנו, אובמה לא הוציא הגה. הנשיא לעתיד בחר לנקוט בטיעון העלוב, כי יש רק נשיא אחד באמריקה. אך ימי כהונתו האחרונים של קודמו, לא הפריעו לו להשמיע את קולו בנושאים חשובים אחרים.

לדעתי, ימשיך אובמה באזורנו ליישם את המדיניות של קודמו בתפקיד ללא שינויים מהותיים. הוא ידגיש אולי יותר את השימוש בשפה הרכה וכך ילך בצעדיו של ביל קלינטון, החייכן , שלא תרם במיוחד לרווחתם של לפלסטינים או לקידום השלום באזור.

ההנחה היסודית של האמריקאים, היא שישראל היא בורג חשוב באסטרטגיה האזורית האמריקאית במטרתה לשמור על ההגמוניה הצבאית-כלכלית במזרח התיכון. יש לשער אפילו, כי התמיכה בישראל אף תתחזק לאחר הפלישה לעזה. מדינת ישראל רכשה את מקומה כנכס אסטרטגי בעיני האמריקאים לאחר מלחמת '67 והוכיחה עצמה לאורך השנים כמעצמה צבאית החזקה באזור, אך איבדה מחשיבותה האסטרטגית לאחר מלחמת לבנון השנייה. לא היה זה רק כוח ההרתעה הישראלי שנחלש, אלא גם זה האמריקאי. והנה, הצליחה ישראל להוכיח שוב את יכולתה ונחישותה הברוטאלית לכתוש ולהרוס בשעת הצורך וחזרה להיות מועמד פוטנציאלי למילוי כל פעולה צבאית שתידרש מבעלת בריתה הגדולה לשימור ההגמוניה האזורית.

לאורך השנים, טענו רבים, כי אמריקה מעוניינת לרסן מעט את ישראל, על מנת לא לקומם את זעמן של הארצות הערביות כנגד אמריקה, והנה נראה שאמריקה הצליחה לשמור את ה"ערבים המתונים", בהן היא מונה את מצרים סעודיה ירדן ואפילו את מחמוד עבאס, תחת שליטתה. איש לא צריך להסביר לדיפלומטים האמריקאים שההתנגדות הפלסטינית או אף הערבית לא נשברה ואף עלולה לפרוץ מחדש, אלא שבמצבה של ארה"ב היום, לאור המשבר הכלכלי המעיק על כלכלתה, כאשר כוחה היחסי בין המעצמות נחלש מעט, ארצות הברית מעדיפה לשמור ולשמר את המצב הקיים. כעת, משהוכיחה ישראל את עצמה שוב כנכס אסטרטגי אמריקאי, היחס האמריקאי אליה, גם של אובמה, יהיה בהתאם.

המרב שאפשר לקוות במצב זה, הוא שממשל אובמה ילחץ להורדת כמה מאחזים "לא חוקיים" ולהשאיר את ההתנחלויות (לפי זה חוקיות) על כנן. ככל הנראה, יעשה אובמה בשיתוף עם ישראל, מאמצים להגיע להסכם כלשהו עם אבו מאזן, דרכו ינסה לקעקע את החמאס ושלטונו בעזה. תנועת החמאס כתנועת התנגדות, ולא משום היותה דתית- פונדמנטליסטית , היא למעשה האויב של ארה"ב. מכאן נובעת ההזדהות עם ישראל והתמיכה במסע הצבאי האחרון בעזה. רק פתי יאמין שצוותו של אובמה לא נתן אישור להרפתקה זו.

אובמה אינו מבשר "תקווה ושינוי" בארה"ב פנימה או בעולם. התמיכה העצומה של המוני ארצות הברית בה זכה מובנת בכך שהתקווה והרצון לשינוי גוברים על הכרת המציאות העגומה.

על מנת לשנות מציאות שכזו, צריך שינוי חברתי אמיתי ועמוק אשר יכול להגיע רק באמצעותם של כוחות חברתיים חדשים.