ביום חמישי שעבר בבית המשפט העליון אחרי עשרים שנה של מאבק הירואי הביסה "המלכה" את "עקרון חזקת החפות" סופית. זה לא היה ניצחון בנוק-אאוט, אלא בנקודות. כמעט בכל הזירות שבהן התרחש המאבק העקוב מצדק הזה, היתה יד המלכה על העליונה. המלכה היא כמובן ההודאה - המכונה בפי המשפטנים "מלכת הראיות". והעיקרון שאותו היא הביסה - העומד בבסיס המשפט הפלילי שלנו - הוא זה האומר "לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה, אלא אם כן היא הוכחה מעל לספק סביר". המאבק בין השניים נדד בין זירות משפט שונות, אבל פעם אחר פעם נשאו השופטים את עיניהם אל "מלכת הראיות" והיפנו גבם אל הספק הסביר.
רק זירה משפטית אחת ויחידה היתה מוכנה להאזין גם ל"ספקות" הצועקות מעלילת המשפט הסבוכה של פרשת רצח דני כץ. זה היה השופט ברק בבואו לדון בבקשה למשפט חוזר. נשיא בית המשפט העליון למד את דו"ח קרפ, למד את הכרעות הדין המרשיעות של בית המשפט המחוזי בחיפה ושל הערעור בעליון, אך סרב להתעלם ממשקלן המצטבר של הספקות. הוא קבע כי קיים בתיק חשש כבד של עיוות דין וקיבל החלטה על ההליך הנדיר של משפט חוזר בפרשה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה הוענקה לעקרון "חזקת החפות" הזדמנות. אך כפי שהסתבר היא הוחמצה שוב ושוב.
ובכן כעשרים שנה יושבים חמישה אזרחים ישראלים בבית הכלא, על פשע שלא הוכח מעל לכל ספק סביר שביצעו. כאשר הרוצח האמיתי, אם הוא עדיין בחיים, כנראה צוחק לאידם.
סנ"צ עזרא גולדברג ז"ל, מבכירי החוקרים שהיו למשטרת ישראל, טען בסיום הסבב הראשון של המשפט, אחרי שהורשעו הנאשמים בבית המשפט המחוזי בחיפה, ולאחר שנדחה ערעורם בעליון, כי: "חמשת הנאשמים, שהורשעו ברצח הנער דני כץ, הם לא הרוצחים; חוקרי המשטרה הטעו את בית-המשפט ושלחו למאסר עולם אנשים חפים מפשע. הרוצח האמיתי עדיין לא נתפס, והוא רצח עד כה שלושה ילדים נוספים - את ישראל נולמן, את רמי חבה ואת חנן זגורי".
ואלה מקצת הספקות...
- שיעורם באוכלוסייה של נקרופילים (אנשים המקבלים את סיפוקם המיני ממשכב עם גוויות) הוא כידוע נמוך ביותר. בארבעת ההודאות מכריזים הנאשמים שהם בעלו את גוויתו של דני כץ אחרי שרצחו אותו. האם כבר עובדה זו אינה מעלה ולו צל צילו של ספק באמינותן של ההודאות?
- ונניח לרגע שארבעה מתוך חמשת הנאשמים הם אכן ארבעה נקרופילים שבדרך נס ובניגוד לכל הגיון התרכזו במקום עבודה אחד, ונניח שהם בזה אחר זה בעלו את הגוויה, האם ייתכן ששום שערה משערות ערוותם ושום טיפת זרע לא נשארה כדי לקשור אותם למעשה שעליו הם הודו? אולי היעדר כל סימן כזה, מוכיח דווקא את טענתו של גולדברג שאימפוטנט נקרופילי השחית את פי הטבעת של דני כץ באמצעות עצם כלשהו... וזו הסיבר שגם בבדיקות מיקרוסקופיות לא התגלו ולו טיפת זרע, ולו שערת ערווה? שככה הרצח הזה עובד...
- ומה בקשר לצואה שנמרחה על גופו של הנער? שעל פי הבדיקה הפתולוגית אינה של הנרצח עצמו. אבל היא גם אינה של אף אחד מהנאשמים. הא-כיצד? האם גם בכך אין בכדי להעלות ספק שמא היא צואתו של הרוצח? חולה הנפש הנקרופיל שהוא גם סאדיסט. העובדה התמוהה הזו הלא מתיישבת לכאורה גם עם ממצאי השב"כ שנגנזו (ראו להלן), ששללו את המניע הלאומני לפשע הנתעב, וגם את השערתו של החוקר גולדברג, שהמדובר הוא ברצח על רקע של סטייה מינית חמורה. האם לא נרשם כאן ולו ספק קטן?
- ואיך זה שיש לפנינו הודאות ושחזורים של ארבעה נאשמים, שלא הוסיפו ולו ראייה נוספת אחת על הממצאים שהיו בידי המשטרה לפני מתן ההודאות? לאן סולקו בגדיו של הנער המנוח, שנמצא עירום כביום היוולדו? להיכן נעלם שעון הסייקו שלו? והמחברות שאיתן יצא מביתו כדי להחזירן לחברו? והחבל הדק, שהותיר סימנים על ידיו ועל צווארו, להיכן נעלם אף הוא? האם יכול להיות שהנאשמים פשוט לא יכלו להוביל את החוקרים אל הראיות הללו מאחר שהם בעצמם לא ידעו היכן הן? כי אולי (ולו "ספיק ספיקו" של אולי) הם אינם הרוצחים?
- מדוע החליטה המשטרה לגנוז שלא כדין את ממצאי השב"כ ולא להעבירם לידי הסניגוריה כפי שהחוק דורש? הרי זה מה שעולה מדו"ח קרפ, דו"ח שנכתב אחרי חקירה של מספר שנים על ידי גורם נייטרלי, שאינו קשור לא לסנגוריה ולא לפרקליטות. הדו"ח הוזמן על ידי שר המשפטים דאז דוד ליבאי. וחוקרי השב"כ קבעו: א. דני כץ לא נרצח ממניעים לאומניים. ב. ההודאות של הנאשמים הוצאו תוך שימוש באלימות.
- אבל מדוע במשפט החוזר, כשחוות הדעת של השב"כ שנחשפה ע"י יהודית קרפ, כבר הובאה לידי השופטים, מדוע ביהמ"ש המחוזי ובעקבותיו העליון המשיכו לאחוז בנראטיב של רצח על רקע לאומני? הרי זה בדיוק מה שחקירת השב"כ המקצועית שללה?
- האם הסתירות בין תיאור הנאשמים את הרצח (חלק גרסו שהוא מת כתוצאה מהמהלומות וחלק גרסו שמסתימת פיו ואפו, ובין הדו"ח הפתולוגי הקובע על סמך סימני החבל בצווארו שהוא נחנק בתלייה) - האם גם עובדה זו אינה מספיקה לכלל ספק סביר באמון שיש לתת בהודאותיהם?
- ולבסוף, למה בעצם השופטים מעניקים אמון בלתי מוגבל בהודאת נאשמים למרות שאין הוכחה מוצקה שתאמת את הודאותיהם? - האם אין כאן איזו סתירה אינהרנטית? אם החמישה באמת רוצחים, הרי מדובר באנשים שדבריהם לא ממש ראויים לאמון, הלא?
מול אמונת השופטים שאדם אינו מסוגל להודות במעשה שפל כרצח אלא אם ביצע אותו, הרי אין לה על מה לסמוך:
ראו מקרה עמוס ברנס, ראו החשודים שהודו ושחזרו את רצח אוילג שוחט, ואותו מחוסר דיור שהודה ושיחזר רצח של אדם שהתגלה כעבור ימים ספורים בריא ושלם. ראו פרשת מע"צ.
יש לזכור כי דווקא אדם שאינו אזרח תדיר בבתי מעצר, כשהוא מואשם בפשע חמור ואין לו מושג על מה ולמה, עשוי למצוא עצמו לאחר ימי מעצר וחקירה מתישים חותם על כל מה שנדרש ממנו, ובלבד שיניחו לו. ואפילו אם לא ננקטה אלימות פיסית כלפיו.
ולפיכך אני פונה לכל אזרח שחרד למעמדו הציבורי של בית המשפט, ושחרד לאופייה המוסרי של החברה שלנו, להצטרף למשפטנים בכירים, אנשי רוח ואמונה, ואזרחים מן השורה החתומים על העצומה של קבוצת "חזקת חפות" הקוראת לשנות את החוק ופרשנותו, המאפשרים הרשעה עצמית ללא ראיות תומכות, לחוק המחייב לפחות ראייה מוצקה אחת, חיצונית למערך ההודאות.
התיקון המוצע בזאת מקרב אותנו לרוחו של המשפט העברי הגורס "אין אדם משים עצמו רשע".
הכותבת היא מרצה לשעבר בחוג לספרות, אוניברסיטת תל-אביב, וחברה בקבוצת "חזקת-חפות". המאמר נכתב על דעתה ואינו מייצג בהכרח את כלל הקבוצה.
