מאת גדעון ספירו
הדמעות הזולגות עתה מעיניהם של בכירי הכותבים ב"ידיעות" כמו נחום ברנע והמקרתיסט בן דרור ימיני כאילו לא ידעו באיזה בור זימה תקשורתי אלים הם שוכנים, הן דמעות תנין.

מאת חיים ברעם
זהו רק ביטוי לרדידות שחלחלה בשנים האחרונות לדיון על סוגיות מדיניות וחברתיות. הרצוג ולפיד זנחו סופית את הרעיון לחבור לשני מיליון האזרחים הערבים כדי ליצור חלופה אפקטיבית להשתוללות של ראש הממשלה, לעמדה הלעומתית שלו כלפי כל העולם, להתנכלותו לזכויות האזרח ולבריונות שלו נגד השמאל העקבי.

מאת חיים ברעם
כמעט כל ערבי שאני מכיר, וזה כולל גם חברי כנסת ערבים שבתקופת לימודיהם בעיר נהגו לבלות עם חברים יהודים בבית האמנים ברחוב שמואל הנגיד או בקפה טעמון ברחוב המלך ג'ורג', ממעטים להסתובב במרכז העיר. בשנים האחרונות בילויים כאלה נחשבים לקשים ולמסוכנים.

מאת אלי לינדר
לאחרונה הגיח שר החינוך נפתלי בנט עם הסיסמא המפוצצת הבאה: "רק מי שהארץ לא שייכת לו מסוגל לשרוף אותה". כל כך פשוט, כל כך "הגיוני"…. אבל רגע אחד. מי הדובר כאן? האין זה המנהיג ומליץ היושר של משחיתי מטעי הזיתים בשטחים?

מאת יוסי ברנע
במציאות הקיימת מהווה ישראל מדינה למען היהודים, כשהיהודים הישראלים מהווים קבוצת הרוב הדומיננטית בה, בעוד שכל המיעוטים הם "נסבלי הדמוקרטיה" בישראל, במובן זה שמעמדם נגזר מסוג מסוים של תפיסה דמוקרטיה כלפיהם מצד אחד, אך גם צרכי הביטחון וטראומות הרוב ההגמוני מהצד השני.

מאת חיים ברעם
בעבר חשבתי שיש לחיים רמון יכולת וכישרון להנהיג את מפלגת העבודה לעתיד טוב יותר, ולאפשר לשמאל העקבי להתפתח ולצייד את המחנה המתון כולו בתחמושת רעיונית. במקרה הזה לפחות טעיתי טעות מרה.

מאת חיים ברעם
הימין הלאומני והכלכלי ניצחו לפי שעה במאבק על התודעה. המנושלים והנחשלים במרוץ העכברים נאלצים לעקוב אחרי אורחות חייהם של העשירים בקנאה מהולה בטינה, אבל גם בהערכה מסוימת. זה אולי מסביר חלקית את האדישות של רוב הציבור לשחיתות שהכתה כאן שורשים עמוקים.

מאת עמוס גבירץ
שנים של התבוננות בשלטון הימין ובמיוחד זה של נתניהו מעלים את השאלה – איך זה שהם נבחרים פעם אחרי פעם על ידי האזרחים הנפגעים הכי קשה ממדיניות הימין?

מאת חיים ברעם
אין טעם לתקוף עכשיו את רבין, שעשה תפנית חדה שמאלה בחדשים שקדמו למותו ולכן נרצח על ידי יגאל עמיר, עושה דברם של הפשיסטים הישראלים. אבל אחד מתפקידו של הטור הזה ב-31 השנים שחלפו מאז הופעתו כאן לראשונה הייתה להילחם בתדמיות כוזבות.

מאת דב חנין
טראמפ ניצח לא בזכות המיעוט הגזעני, אלא בזכות הרוב הכועס. הוא נבחר באותה מדינה שפעמיים בחרה נשיא שחור ברוב גדול. הסוקרים והפרשנים לא הצליחו לראות את עוצמת הכעס והתסכול, בארה"ב אבל לא רק בה. מתוך המערכת קשה לראות שהכעס עליה הוא לא רק מובן, הוא גם מוצדק.

מאת גדעון ספירו
השלום אינו מטרה ערטילאית שמיימית, אלא אקט פוליטי, שבמסגרתו יש לסיים את הכיבוש. לא מצאתי את הגשר המקשר בין תוכנית האימוץ של הגברת פורמן לסיום הכיבוש של נשות השמאל הישראליות והפלסטיניות.