מאת ראובן קמינר

היה משהו מוזר וחסר בביקור של משלחת חד"ש אצל יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. מהדיווחים סביב הביקור התקבל הרושם שתכליתו הבלעדית הייתה לקבל ממנהיג הרשות הצהרה נגד דרישת ישראל שהרשות תסכים להכיר בה כ"מדינת העם היהודי". ברור לכל משקיף שדרישה זו היא מכשול מלאכותי שהומצא על ידי נתניהו כדי למצוא חן בעיני נאמני ליברמן. לא היה מלכתחילה כל סיכוי שהרשות תסכים להצעה מגוחכת שכזאת.

מאת חיים ברעם

לאנשים מכל גוני הקשת הפוליטית שקוראים לעתים גם את הטור הזה, קשה להבין את כל הניואנסים הדקים המאפיינים את הוויכוחים הפנימיים בתוך מחנה השמאל. ההבדלים בין שמאל רדיקלי טוטאלי, לבין ציונים מתונים מהזן של מרצ או אנשי שמאל חברתי (שלא תמיד יש להם דעות יוניות בנושאים המדיניים) הם בטלים בשישים בעיניהם. לכן קשה כל כך להסביר מדוע אנשי שמאל קשוחים, שיש להם זיקה טבעית גם למאבק המזרחים בארץ, פוסלים את משאלתו של המשורר נתן זך להשתתף במשט שלום למען תושבי עזה הנצורים.

מאת רועי רז

בחודש דצמבר 2011, מכריז אבו מאזן, בעידוד מדינות העולם, על הקמתה של מדינת פלסטין, באופן חד צדדי בגבולות 1967 בגדה המערבית ובעזה, ומותיר ישות מדינית ישראלית מתוסכלת וחבולה. פלסטין מתפתחת במהירות שיא הודות להשקעות בינלאומיות המשדרגות את רמת החיים והתעסוקה, ומניבות מציאות של רווחה ושגשוג. לעומתה, ישראל זוכה לבידוד וחרמות עקב החוקים הגזעניים שחוקקה כנגד המיעוטים הלא יהודיים בארץ. שגרה של אבטלה ועוני מכים בכל בית שלישי במדינה, וגל עכור של לאומנות גואה ומחפשת אשמים במצב.

רבות נאמר ונכתב על עתיד המשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית ועל ההשלכות האפשריות של הפסקת השיחות. אך מעט מידי נכתב על האפשרות הריאלית שהפלסטינים יעברו לפעולה ישירה ויכריזו חד-צדדית על הקמת מדינה בקווי 67'. ראש הממשלה הפלסטינית, סלאם פיאד, עובד על כך בנחישות ובגלוי. התקשורת הישראלית והעולמית עסקה ארוכות באפשרות של הפסקת השיחות הישירות [ קראו עוד ]

מאת גדעון ספירו

מדינת ישראל אימצה נוהג המקובל במדינות טוטליטריות, לפיו מונעים כניסה למדינה ממי שמתוייגים כמבקרי השלטון. רשימת מסורבי הכניסה לישראל הולכת וגדלה, ולאחרונה נוספה לרשימה, כלת פרס נובל לשלום מייריד מגווייר. היא הגיעה בסוף ספטמבר 2010 לישראל עם משלחת כלות פרס נובל לשלום, כאורחות עמותות נשים ישראליות ופלסטיניות, במטרה לקדם דיאלוג ושלום

הפעולות המציינות עשור לאירועי אוקטובר 2000 רבות ומגוונות. זה טוב, אפילו טוב מאוד, שמאות יהודים באו לנצרת בתחילת אוקטובר 2010, וזה טוב שרבבות אזרחים ערבים מזכירים, מפגינים ומציינים את המועד במגוון צורות מחאה. וזה טוב שמתקיימים סימפוזיונים ומשמרות מחאה ואזכרות. זה טוב שישנו היום מחנה לא קטן של פעילים ופעילות משני העמים, מחנה גדול בהרבה [ קראו עוד ]

כל גיהוק ושיהוק של ברק אובמה מעורר אצלנו מהומה רבתי. כשהוא אמר שיש להפסיק את הבניה בהתנחלויות נוצר, כביכול, משבר עמוק בינינו. אולם, תודה לאל, כשהוא תיקן את דבריו ואמר שצריך להפסיק את הבניה רק עד ספטמבר השתפר המצב. כעת נראה שנעבור את כל  המשוכות בעזרת בנימין נתניהו המשתתף בטנגו לשניים, כי הרי לפני זמן [ קראו עוד ]

סמלו של החלום אודות אוטופיית שלום מזרח תיכונית הוא הקמת מדינה פלסטינית בגבולות השטחים שנכבשו על ידי ישראל ונלקחו משליטתן של ירדן ומצרים ב-1967. מדינה פלסטינית שתאפשר לאנשים החיים בשטחה שלטון עצמי והגדרה עצמית שתתבסס על לאומיות אתנית. לא בכדי זהו רעיון שקודם באינטנסיביות כה רבה על ידי השמאל הציוני בישראל

בעיר הזאת אתה אף פעם לא יודע לאיזה יום תקום. יום רגוע ואיטי, ראשון של חופש שלו חיכיתי מזמן, או יום שבו כל העיר הזאת הופכת לסיפור קפקאי. ואולי בסופו של יום זאת לא העיר- אלה האנשים. אז הנה סיפור: יש בו רצח, משטרה, עצורות, אנשים שנעלמו, שנאה, שקרים והרבה טפשות ואיוולת. בקיצור, יום במזרח ירושלים.

כידוע, לפני כמה שבועות יצאה קבוצה של כ-60 אנשי תיאטרון ישראלים בהודעה על כך שהם יסרבו להופיע ב"היכל התרבות" של אריאל, הנמצא בשטחים הכבושים. הרי המציאות היא שהשחקן-האמן כפוף למעשה להנהלה העיסקית-מסחרית של התיאטרון, והיא המעסיקה שלו לכל דבר. לא מדובר בנקיטת עמדה אמיצה גרידה, אלא במעשה המעמת את האמן עם מעבידו. ולא מדובר בסתם [ קראו עוד ]

"עברה שנה, ועוד שנה, ושום דבר לא השתנה", שר פעם יוסי בנאי, וחרף השינויים המאסיביים שפוקדים אותנו בעיקר מבחינה טכנולוגית, ניתן לומר את הדברים האלה עלינו גם הפעם. שוב נוסע ראש הממשלה בנימין נתניהו לפסגה ומשמיע רעשים אופטימיים שאיש אינו מאמין להם. על צבא הספקנים העצום נמנה גם נתניהו עצמו, ולכן התמונה שמצטיירת איננה רק [ קראו עוד ]