מאת חיים ברעם
אני משוכנע שהדור החדש בכל רחבי העולם לא יסכים לחיות שוב תחת משטרים של עריצות משטרתית ושל ניצול כלכלי בוטה ומעליב. לקחי המאה שעברה אולי לא עומדים עתה במרכז הדיון הציבורי, אבל גם הניסיונות לבנות מחדש משטרים פשיסטיים בעולם התעשייתי לא יצלחו.
מאת יובל הלפרין
שלום אכן יושג במשא ומתן, אך משא ומתן עם תנאי מוקדם חשוב: שמדובר בשני צדדים שווים בזכויותיהם. לכן על מנת שמשא ומתן יהיה בעל משמעות הוא צריך להתחיל מאולטימטום בינלאומי, שבו מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית היא זכותם של הפלסטינים, ולא עוד נושא שנתון בהתדיינות בין הצדדים.
מאת חיים ברעם
חודש ינואר 2017 מסמל אולי את ימי החושך המצפים לעולם כולו, אבל אנחנו רק בתחילת הדרך. במקום לשקוע בייאוש יתגייסו רבים לעשות מעשה, ובעולם החדש והיפה שיקום, לא תהיה תקומה לנתניהו ולבני בריתו מעולם החושך.
מאת יונתן פלד
הוויכוח אינו על העובדות ועל האמת. הוויכוח הוא בשני מישורים: האם לתת לגיטימציה למעשים בלתי חוקיים, על ידי היעדר חקירתם ואי העמדת מבצעיהם לדין. והאם "לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ" או להסתיר אותה, ואם לפרסם את המעשים הללו בעולם, מחוץ לחברה הישראלית.
מאת חיים ברעם
זהו רק ביטוי לרדידות שחלחלה בשנים האחרונות לדיון על סוגיות מדיניות וחברתיות. הרצוג ולפיד זנחו סופית את הרעיון לחבור לשני מיליון האזרחים הערבים כדי ליצור חלופה אפקטיבית להשתוללות של ראש הממשלה, לעמדה הלעומתית שלו כלפי כל העולם, להתנכלותו לזכויות האזרח ולבריונות שלו נגד השמאל העקבי.
אילנה הירסטון-לוטן
לא נותר אלא לאחל לנו ש-2017 תהיה יציבה ועד כמה שפחות דכאנית. אולי אפילו כאן – בישראל-פלסטין, נעדיף שלום על פני מלחמת גוג ומגוג אותה מחרחר השגריר החדש שמינה טראמפ. ובעיקר שלא ישתלט הייאוש. כמו בשיר של ג׳ורג׳ מייקל ז״ל you gotta have faith!
מאת חיים ברעם
האקט של אובמה בעד הישרדות ישראל ונגד ההתנחלויות היה אולי אמיץ, אבל הגיע מאוחר. ההימנעות במועצת הביטחון הייתה מאוחרת מדי, והזכירה לי שער "כבוד" בדקה ה-90 של קבוצת כדורגל שתבוסתה כבר מובטחת.
מאת גדעון עשת
ההיסטריה שפרצה כאן בעקבות החלטת מועצת הביטחון חשפה פנים מעניינות של החברה הישראלית היהודית. כך, למשל, היו מי שהצביעו על הצביעות של האו"ם ועל האנטישמיות הרווחת בין חברי הארגון. מעניין, כאשר האו"ם מקבל החלטות שמתאימות לממשלת ישראל הביקורת כלפיו נמוגה.
מאת אנדרה דרזנין
במצב כזה, אדם במדינת ישראל מביט סביב ושואל מאין יבוא עזרו. היה נדמה שהוא עשוי לבוא מחברי הכנסת של הרשימה המשותפת הערבית-יהודית. והנה – כלום או כמעט כלום. אף גינוי לא נשמע אצלם כלפי שלושת תלייניה של חאלב. זהו חסר מטריד מאוד ולמרבה הצער הוא לא עניין חדש במק"י ובבל"ד.
מאת פואד סלימאן
חופש דת זה ערך חשוב בכל מדינה דמוקרטית, כחלק בלתי נפרד מזכויות האדם, האדם רשאי לבחור לעצמו אמונה. בואו נקווה שהמדינה היהודית תפגין יותר רגישות לנושא זה. ושכולנו כמו דודה אולגה נאריך ימים ונחיה שמחים.
מאת דב חנין
כרגיל, החברה בישראל, עסוקה בלראות רק את עצמה, אפילו בשמאל דיברו יותר על הפגיעה בבג"ץ מאשר על מה שנמצא בלב העניין. עצוב לי מאוד שבתוך כל הדברת הזאת נשכחו הנפגעים העיקריים בכל הסיפור: הפלסטינים בעלי הקרקעות, שכבר 20 שנה, מאז הוקם המאחז עמונה ב-1996, מחכים שיעשה הצדק.
