בא לישראל גואל?
מצנע הצהיר שיש להתחיל מיד במו"מ עם הפלסטינים ולא עלינו לבחור להם מנהיגות. מדברים אלה משתמע גם שהפלסטינים הנם צד לגיטימי למו"מ, אינם טרוריסטים. דברים אלה עומדים בניגוד גמור להסכמה הכללית הישראלית.
שרון (בעזרתו הנדיבה של ברק שפילס את הדרך) ביסס את עיקר התעמולה הממשלתית על התיזה ש"אין פרטנר", שאין עם מי לדבר, שאין אפשרות להתחיל לדבר עם פלסטינים כל עוד לא הפסיקו את "הטרור". אצל השותף הבכיר של שרון, בן אליעזר, ערפאת גמר מזמן את "תפקידו ההיסטורי".
חיים רמון הוא זה שהוציא פטנט על "גדר הפרדה". גדר זו תקבע על ידינו עמוק מעבר לקווי 67′. שוב איזה סיפוח "ביטחוני" קטנציק לפי הצרכים שלנו. וכל כך למה? רמון משיב: אין לנו פרטנר. זו גם התזה המרכזית של שלמה בן עמי שלנו, שהיה יחד עם ברק בקמפ דייוויד, שם רצו לתת לערפאת את "ה-כ-ל", אבל הוא סירב לקחת.. (אפילו לא כהתחלה ל"תוכנית השלבים להשמדת ישראל"). ולכן הגיע גם שלמה בן עמי למסקנה: אין פרטנר!
ואפילו ראש האופוזיציה שלנו יוסי שריד הסביר לא מזמן למראיינת בערוץ הראשון שהתנאים בארץ בשלים לשלום והסיבה שאינו מגיע הוא ערפאת!
האמת הפשוטה והידועה לדוברים הנ"ל היא שאכן אין לנו פרטנר להמשך הכיבוש ולכניעה של הפלסטינים לפי התנאים הישראלים-אמריקאים. לשלום של נסיגה לגבולות של 67′ ושתי מדינות יש ויש לנו פרטנר.
האמירה "אין לנו פרטנר" היא אבן הפינה של התעמולה הישראלית ומשמשת להצדקה של כל הצעדים הנפשעים שנעשים ע"י צה"ל משך האינתיפאדה האחרונה. לכן כל מפריחי השקר ש"אין לנו פרטנר" ואפילו הם בעיני עצמם "שמאל" אחראים גם הם בצורה זו או אחרת למדיניות הממשלתית וטבועים עד לאוזניהם בהסכמה הלאומית המלחמתית.
רוב התקשורת (בניגוד לציבור) קיבל את המועמדות של מצנע בפנים חמוצות ועד לעוינות גלויה. בערוץ ראשון השאלה הראשונה של המראיין למצנע היתה: אם באותו יום יהיה פיגוע אתה תיפגש עם ערפאת? ולאחר מכן שאלת מחץ של הפרשן המדיני הדגול ירון דקל : חוסר ניסיון בפוליטיקה זה יתרון? גם רוב העיתונות הלכה באותו תלם: הצנוע הידוע (יואל מרקוס הארץ) האם הייתם הולכים לרופא שמתפאר בכריזמה שלו? (אבירמה גולן). ארי שביט מאשים אותו בהנפת דגל לבן והובלה אל עברי פי תהום ממנה ניצלה ישראל ע"י שרון-פרס-פואד!.
עיתונות החוץ הגיבה אחרת. הניו יורק טיימס כתב שמצנע העלה מחדש נושאים יוניים שלא נשמעו כאן כבר זמן רב. הכתב הדגיש שהמועמד החדש התחייב ללא דיחוי להתחיל במו"מ עם הפלסטינים ללא תנאים מוקדמים או דרישות לשינוי ההנהגה מצידם. במיוחד מעונינת הערתו של הכתב שמצנע בדבריו מבקר לא רק את שרון אלא גם את הנשיא האמריקאי בוש.
דברים ברוח דומה כתב גם הואשינגטון פוסט שהכתיר את כתבתו: "מועמד ישראלי מאיץ חידוש שיחות שלום". הכותרת ב"הארץ" באותו יום היתה: "מצנע ניסה לשכנע: כשיש אישיות, לא צריך ניסיון".
קרה כאן משהוא לא רגיל: המועמד החדש לא מכריז כדוגמת אהוד ברק בשעתו שהוא מועמד של "כ- ו-ל- ם". הוא מציב עמדה שכביכול בלתי פופולרית שיש להיכנס למו"מ עם "הטרוריסטים" ומיד. הנה קורה דבר משונה – הציבור, של מפלגת עבודה לפחות, תומך ברוב גדול במועמד שבוחר בשפה יונית ומציב עצמו מול בן אליעזר השוקד על תדמיתו הניצית ומכריז עצמו כ-"תאפ גיי". אבל אחר קריאתו את הסקרים (73% בעד מצנע, 26% בן אליעזר) הוא כבר רוצה להופיע בציבור כפייסן.. בעיתונים נמסר שזו פעם ראשונה הוא מזמין את הצלמים לסקר פגישות עם פלסטינים.
האם הציבור באמת התעייף סוף סוף מכל התרגילים המילוליים של מנהיגי העבודה המדברים על "האופק המדיני" ומשתפים פעולה בממשלת שרון, עוזי לנדאו ליברמן ואפי איתם. האם הציבור (לפחות של אנשי תנועת העבודה) בעצם שותף לתיעוב שהביע לאחרונה יצחק בן- אהרון מהנהגת מפלגה הזו.
האם עלינו להגיע למסקנה שבעצם יש תמיכה רחבה בציבור להבנה אמיתית עם הפלסטינים אם רק תהיה לתביעה זו גם לגיטימציה ראויה?
האם יהיה זה מוגזם להניח שבעצם הציבור או חלק גדול ממנו מתחיל להבין שאין סיכוי למדיניות הכוח של ממשלת ישראל, ובלתי אפשרי לשבור את ההתנגדות הפלסטינית ולכפות כניעה עליהם?
האם יש להבין מכל אלה שאנשי שמאל צריכים עכשיו לתמוך ואף להזדהות עם המועמד החדש? אין כל צורך להיסחף – כפי שקרה לצערנו בעבר כאשר אנשים רבים בשמאל תמכו באהוד ברק וטפחו אשליות כלפיו משך תקופה ארוכה.
את המאבקים במפלגת העבודה ינהל לו מצע בעצמו. אם לצורך זה יגייס לצידו גם מי שמציגים עצמם כ"אנשי המשק" מתוך אינטרס שלהם בשלום אז יהי כך. (זו לא תהיה תופעה חדשה שמועמדי העבודה מסובבים ע"י הבורגנים הגדולים ביותר בישראל).
התמיכה היעילה ביותר שהשמאל יכול להושיט למצנע היא בהמשך פעולתו העקבית בשלל ארגוניו ויוזמותיו וגם בכנסת. לעומת המספר היחסי הקטן של השמאל הרדיקלי בישראל אפשר לציין בסיפוק את השפעתו הגוברת על דעת הקהל בישראל. למילון הפוליטי הישראלי נכנסו הרבה מושגים שפעם נשמעו כחריגים ביותר כמו למשל "כיבוש", פשעי מלחמה ועוד. לי לפחות נדמה שההשפעה המצטברת של פעילות השמאל הרדיקלי היא גדולה ממה שאנחנו עצמנו מניחים.
אך כל תמיכה של השמאל הרדיקלי במועמד כלשהו תיבחן בהתנהגותו של המועמד עצמו, בנחישותו ואי רתיעתו לעמוד בעקשנות על עמדותיו. על מצנע יופעלו לחצים אדירים במפלגתו ומחוצה לו.
יש אפילו מקום לחשש מכיבושו של מצנע את מפלגת העבודה. הרי גם למתונים שבמפלגה כזו כל כך קשה לוותר על "הישגי" מלחמת ששת הימים, הישגים שתמיד זקפו לזכותם. יש גם לזכור את פיק הברכיים המסורתי שתוקף את מפלגת העבודה מול תוקפנות הימין.
גם היום עמדותיו של מצנע רחוקות מעמדות השמאל. רחוקות עדיין מעמדה של נסיגה לגבולות 67′. שרק היא יכולה להיות יסוד לשלום והתפייסות עם הפלסטינים.
ובכל זאת התרסתו נגד ההסכמה הכללית ותביעתו לפתוח מיד במו"מ עם הפלסטינים ראויים לתמיכה. מועמדות מצנע והתמיכה שהיא זוכה לה עד כה מראה כי היא נענית לכמיהה עמוקה בציבור להפסקת שפיכת הדמים ולשלום עם הפלסטינים. אולי יש לראות במועמדות מצנע גם תחילתה של גישה ריאליסטית בקרב חוגים בעלי השפעה רבה בישראל. תחילת השלמה "כואבת" וב-"לית ברירה" עם התנועה הלאומית הפלסטינית. הרי יש בכך גם הודאה בהצלחת המאבק הלאומי הפלסטיני. אם אמנם זאת כוונת המערכה של מצנע ואם אמנם תנוהל בנחישות ואומץ לב יש לקוות שתזכה לתמיכה גדולה בדעת הקהל הישראלית.
אפריים היקר !
בכל מלחמה יש שני צדדים ולכל אחד אינטרסים משלו .
במאמרך אתה מייצג את אינטרסי האויב וחבל .
המלחמה נגד היהודים התחילה הרבה לפני הכיבוש עוד בשנות ה20 תמיד ירו על מכוניות בכבישים פצצות וכד’
לא שמעתי אף מנהיג ערבי שאומר שאם ניסוג יכירו בנו.
עד שהערבים לא יקבלו החלטה אסטרטגית ויפנימו שאי אפשר לחסל אותנו ראה מצריים שעשתה זאת ולא מתוך אהבת ישראל.
האמונה העמוקה שהדעות שלכם צודקות ללא הטלת ספק מזכירה אנשים דתיים שהמציאות לא תקלקל להם את דעותיהם.
כותב לך חניך שוה"צ מ"ילדי סטלין" אוי לחלום ואוי משברו.
ראוי הוא מבטו של שמואל אמיר.
אנרגיות חיוביות חסרות כאן במזרח התיכון.
לא שלילה בלתי פוסקת של אפשרויות.
גם מפה וגם מפה.
אבל מה לעשות ואנו הישראלים אחראים על אלו שלנו וגם על שלהם.
דמוקרטיה עלאק.
דמוקרטיה של אריות.
אמרתי לך אני מהחברה להגנת הטבע.