האינטרנציונליזם הוא אבן תשתית מרכזית וחיונית בהשקפת העולם הסוציאליסטית, כל זמן שהאומות שרירות וקיימות. שוויון הערך של האומות באשר הן, ועיקרון הסולידריות שביניהן, נובע מעקרון השוויון בין בני האדם, הקשור אף הוא בערך הסולידריות האנושית. אויבו הגדול של האינטרנציונליזם היא כמובן הלאומנות, שהיא מהות "טבעית" של האומות, כשם שהאנוכיות היא מהות "טבעית" של האדם בכל משטר מעמדי, ובשלנו על אחת כמה וכמה. על כן יחסי שיווין וסולידריות בין אנשים ואומות הן תוצאה של החלטה אנושית רציונלית, בלתי "טבעית", ונובעת מהחלטתם של בני האדם מה נכון וטוב יותר לחייהם. העוינות שבלאומנות האומה החזקה יותר, השולטת, כובשת ומדכאה, גדולה יותר ומסוכנת הרבה יותר.

חברה לאומנית

באזורנו ביחסים בין האומה היהודית הישראלית לבין האומות הערביות בכלל והפלסטינית במיוחד, הלאומנות מנצחת ובגדול. הלאומנות משתוללת כמובן בין בני האומה היהודית בישראל לבין הפלסטינים הנתונים לשלטונה של זו. על כן אין שום עיקרון שחשיבותו עבורנו, בני האומה המשעבדת, גדול מחובת טיפוחם של השוויון והסולידריות בתוכנו, יהודים ופלסטינים, והרחבת השפעתם על אזורנו.

תנאי ראשון לטיפוח השוויון והסולידריות היא ההבנה כי שלטונה של ישראל בשטחים שנכבשו על ידה ביוני 1967 בפלסטין וברמת הגולן, הוא קולוניאליזם קלאסי במיטבו. הוא כולל בתוכו את שלושת סימני ההיכר שלו הידועים כל כך:  מדינת מטרופולין כובשת, צבא שולט בשטחים הכבושים וקולוניאליזם המתבצע בהם תחת עינם הפקוחה והמדכאה של "כוחות הביטחון". בשטחים מנהל העם הפלסטיני את מלחמת העצמאות שלו נגד הקולוניאליזם הישראלי, אתה אנו סולידריים ובה אנו תומכים במידת יכולתנו. תמיכה זו אינה מונעת מאתנו מלהוקיע מעשי תועבה הפוגעים בחפים מפשע, בעיקר בצדו המערבי של הקו הירוק.

למי שהיה עוד זקוק להוכחה, באו הבחירות האחרונות בין שני הגנרלים, והוכיחו כי הרוב המכריע בין יהודי ארצנו רחוק משמץ אינטרנציונליזם. לא רק שהגנרל הלאומן יותר, הוא ושותפיו, גברו על הלאומן פחות, הוא ושותפיו, אלא שהרוב המכריע של מצביעי ה"פחות", הרוב המובס, אינו שונה בהתייחסו לשאלות היסוד מהרוב המנצח. מבין היהודים שלא השתתף בבחירות, רובם עשו זאת כביטוי לאדישות ומיאוס ולא כפועל יוצא מעמדה עקרונית הגורסת שינוי יסודי במדיניות הממשלה. אין אני מתייחס, כמובן, למתריסים באמצעות ה"פתק הלבן", או המסרבים עקרונית מלקחת חלק בבחירות לראשות הממשלה. כאשר אנו בוחנים את מערכת הבחירות האחרונה אנו מגלים שלא היה כאן עימות בין לאומנות והיפוכה, בין מיליטריזם והיפוכו, ובעיקר לא היה עימות בין גזענות להיפוכה (היה מי שאמר על אהוד ברק ש"מדבר כמו מק"י ופועל כמו חרות"). כל מי שחי בחברה הישראלית, יכול, אם הוא רק רוצה, לחוש בלאומנות המופנמת עמוק באזרחיה היהודים, המפעפעת באורחות החיים, במעשים, בחשיבה ובתחושה של רובם. רובם, אבל לא כולם.

הגזענות באה לידי ביטוי בדברים הגדולים, כמו האפליה ארוכת השנים בקרקע, בעבודה, במגורים, בחינוך, בבריאות, ברווחה וכדומה, והיא באה לידי ביטוי יומיומי באין סוף של "מעשים קטנים" להם חשוף האזרח הפלסטיני במדינתו.

מלחמת העצמאות

בתנאים אלה של החברה הישראלית השולטת, המקבלת את תמיכתה הכל צדדית מארצות הברית, מנהל העם הפלסטיני את מלחמת עצמאותו. שוב ושוב חובה להזכיר שהוא מנהל את מאבקו על 22% משטחה של ארץ – ישראל המנדטורית, אשר על 78% מאדמתה ממוקמת מדינת ישראל. האם אפשר בתנאים אלה, גם מבלי להיות אדוק למהדרין בחובת האינטרנציונליזם, שלא להתייצב מאחורי מאבקו של העם הפלסטיני? מאחורי מאבקו של העם הפלסטיני להקמת מדינה עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה וירושלים המזרחית כבירתה, עומד החלק העקבי במחנה השלום הישראלי, שמק"י – חד"ש במרכזו מזה שנים רבות. אולם בצדו האחר של המאבק הזה לעצמאות לא עמדנו במידה הראויה. צד זה הוא בעייתם של הפליטים. אומנם תמיד אמרנו כי אנו מצדדים במימוש החלטות האו"ם בדבר זכותם של הפליטים לבחור בין זכות השיבה לבין קבלת פיצויים, אבל לא דנו בבעיה לעומקה בפני הציבור הישראלי. כי אמנם הבעיה התרחבה והעמיקה עם השנים. כ- 750 אלף פליטים נמלטו וגורשו במהלכה של מלחמת העצמאות הישראלית, והיו לכ – 4.5 מליון בני אדם, המפוזרים בין השטחים הכבושים על ידינו, ירדן, סוריה, לבנון ושאר מדינות ערב ומדינות שאינן ערביות באירופה, אמריקה הלטינית ואסיה
.
מה פירוש המושג "זכותם לבחור"? האם זו זכות אישית לפליטים הפלסטינים לדורותיהם? האם זוהי זכות שיבה לבתים, לערים ולכפרים שמהם גורשו? איך מממשים צדק לא על חשבונו של עוול העלול להיגרם לאחרים עם מימושו?

ראוי לזכור שנוסח זה של מימושה של זכות השיבה, הוא המשמש את התעמולה של ממשלות ישראל לדורותיהם ואת "חזית הסירוב" הפלסטינית השוללת את זכותה של ישראל לקיום מכל וכל.
אולם האמת היא כי במידה שמגיעה לאוזניים הישראליות עמדתה של ההנהגה הפלסטינית בסוגיה זו, מתברר יותר ויותר כי אפשר להגיע בין שתי המדינות, ישראל ופלסטין, להסכמה שעיקריה:

• הכרה ישראלית בחלקנו בהיווצרותה של בעיית הפליטים – ה"נכבה" הפלסטינית.
  
• הכרה כי רוב הפליטים שיחזרו למולדתם, יחזרו לתחומיה של המדינה הפלסטינית שה-4 ביוני 1967 יהיה גבולה המערבי, ובמקום המתנחלים שיחזרו לישראל יתנחלו פליטים פלסטינים.
  
• הכרה ישראלית בזכותם של מאות אלפי פליטים שיחפצו בכך, לחזור לתחומיה של מדינת ישראל, בה ישוקמו באורח הדרגתי במהלכם של שנים שעל מספרן יוסכם במשא ומתן. מבלי להכביר מילים על "הסכנה הדמוגרפית" ועל הצורך במניעתה, מה רע יאונה למדינה ש – 18% מאזרחיה היום הם כבר פלסטינים, כאשר האחוז יגדל ל- % 25 בקירוב?
  
• הפליטים, בניהם ונכדיהם שיעדיפו להישאר במקומותיהם, יקבלו פיצויים שגובהם ייקבע ותשלומם ימומש על ידי קרן בינלאומית שהאו"ם יקים לצורך זה ובתוכה תישא ישראל בחלקה תמורת הנכסים האדירים שעברו לידיה.

אלה הם עיקרם של הדברים הנראים נכונים בעיני. מובן שהם תובעים דיונים רציניים בין פעילי מחנה השלום הישראלי ובין נציגיהם של הפלסטינים המנהלים את מאבקם לעצמאות, ולכך יסייעו מפגשים עם פליטים פלסטינים, בניהם ונכדיהם שיתקיימו גם בערים ובכפרים מהם נושלו.

בתנאים אלה, כאשר אלה הם ערכיה של החברה הישראלית, ואלו ממשלותיה בעתיד הנראה לעין, ומעצמת העל היחידה הקיימת מתייצבת מאחוריה, נראה כי לפנינו שנים לא מעטות של מאבק לשלום ישראלי-פלסטיני וערבי כללי, ולמען יחסים אחרים בין יהודים לערבים באזור. ניתן לקצר פרק זמן ארוך זה על ידי שילוב גורמים: האינתיפאדה תתמיד, עמי האזור יגלו סולידריות לוחמת, הממשלות הערביות יבהירו לאמריקאים את הסכנה לשלטונן, לבסיסים ולדלק האמריקני, ודעת הקהל בעולם השלישי ובאירופה תתייצב לצד הפלסטינים.

מערכה זו, מופנית בעיקרה נגד הלאומנות השלטת. אולם עובדה חשובה זו אסור לה שתמנע מאתנו מלראות את הסכנה הקיימת מתופעות של לאומנות בחברה הפלסטינית בתוך מדינת ישראל. לאומנות זו מופיעה בדרך-כלל כתגובה "טבעית" ומוטעית ללאומנות של עם הרוב. על כן יש להדוף כל נטייה להתבדלות (כגון ההצעה להקים "פרלמנט ערבי") ולשכנע לחזור ולשכנע, שכל עתידה של הארץ הזאת מותנה במימושה של האחווה היהודית – ערבית בתוכה, שלפני הכל, היא אחוות של מאבק משותף.

אוטופיה?

ב-1910 בקירוב, חיווה משה סמילנסקי, יו"ר אגודת מגדלי ההדרים בפלשתינה, את דעתו לאמור:

"… אחת מן השתים, אם ארץ – ישראל שייכת מהבחינה הלאומית לערבים אשר התיישבו בה לאחרונה, אין בה מקום עבורנו ועלינו להודות בגילוי לב: ארץ אבותינו אבודה עבורנו, ואילו אם ארץ – ישראל שייכת לנו, לעם ישראל, אז לאינטרסים הלאומיים שלנו ישנה עדיפות על כל דבר אחר.  אין שום מקום לפשרה בעניין הזה".

ברצוני לטעון, כי אמירה נחרצת זו, בהיותה אנוכית מהבחינה הלאומית שהיא גם "טבעית", לא היתה נכונה בשעתה ומאה השנים שחלפו מאז אינן מלמדות על נכונותה. כאשר שתי תנועות לאומיות, פלסטינית ויהודית, מתנגשות בתוקף נסיבות היסטוריות קשות על חבל ארץ קטן של ארץ ישראל המנדטורית, לא רק שיש מקום לפשרה, אלא שאין שום דרך נכונה יותר ממנה. מובן שמהותה של הפשרה הלאומית תלויה, בראש ובראשונה, ביחסי הכוחות הקיימים בעת שהיא נוצרת, ועל כן סיסמתנו "שתי מדינות לשני עמים", הקיימת  היום משני צדי הגבול, ואשר עליה מנהל העם הפלסטיני את מלחמתו, היא סיסמה היחידה והנכונה כעת, ובעתיד הנראה לעין. זאת, גם כאשר חלוקת השטח הצפויה בין שתי המדינות  תהיה 22% – 78% והיא סיסמה נכונה, גם אם בסיסה מונח על עיקרון ההפרדה. אולם האם עקרון ההפרדה הוא בכלל בתחום אמונתנו, ומה הקשר בינו לבין אינטרנציונליזם?

למרות העובדה שבתנאים הגרועים הקיימים בישראל, ראויה לתמיכה גם האוטונומיה התרבותית חינוכית למיעוט הלאומי הערבי שבתוכה, ראוי כי נציב תמיד כנגד "עקרון ההפרדה" את "עקרון ההתחברות". כל מה שניתן להתחברות של ממש, התחברות שוויונית ולא של "סוס ורוכבו", ראוי ויש לממשו כאן ועכשיו.

אולם מה יהיה גורלו של עקרון ההתחברות בתחומים בהם הוא אינו ניתן עכשיו לביצוע נכון? מה עושים כאשר עקרון ההפרדה קודם בהכרח לעקרון ההתחברות גם אם תהיינה שתי המדינות רחוקות זו מזו שנים לא מעטות, צבאית, כלכלית ומדינית?  האם חלוקת א"י המנדטורית (22% – 78% ) תיהפך גם בעינינו לעיקרון חיובי שראוי לסגוד לו?

איננו חושב כך. הכותרת שאנגלס העניק לחיבורו: "התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע" אינו מקובל עלי. חקר הקפיטליזם הוא בהחלט בחזקת מדע, וחקר ההיסטוריה האנושית הוא מדע, והכלים המרקסיסטיים לחקירה זו הם הטובים שבכלים. אולם מה לאלה ולחקר העתיד, סוציאליסטי או אחר? עתידה של החברה האנושית נקבע  בהתאם לרצונם של האנשים החותרים לקראתו, ובהתאם לעוצמתם של חותרים לכיוון מסויים לעומת החותרים אחרת. מן הבחינה הזו המונח "אוטופיה" אינו בחזקת הגדרה למשהו חסר שחר בהכרח, כי אם דבר שמידת מימושו רחוקה ובלתי ידועה אבל ראוי מאוד לחתור לקראתה.

על כן, כפי שאיננו פורקים מעלינו את חזונה של החברה הסוציאליסטית בישראל, גם אם אין הוא קרוב למימוש, אין כל סיבה שנדבק בהפרדה בין 22% – 78% כחזון שראוי לסגוד לו. חלוקה זו אינה חזון מכל בחינה שהיא אם כי בטווח הנראה לעין זוהי סיסמת מאבק נכונה וקשה מאד למימוש. אולם ביום מן הימים, כאשר תהיינה שתי מדינות נפרדות, וזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית תמומש הלכה למעשה, אין כל סיבה שזו תישאר הפשרה הלאומית הנכונה. סביר הרבה יותר כי מן ההפרדה יתפתח בהדרגה תהליך ההתחברות.

בתחילה פדרציה ישראלית-פלסטינית ואולי גם ירדנית, שיהיו לה ערוצים כלכליים, חברתיים ותרבותיים מתרחבים והולכים. סביר גם כי במהלכן של השנים, יומר ברצון העמים עקרון הפדרציה למדינה דו – לאומית, אשר טובי הלוחמים למענה, ציונים ואנטי – ציונים, דגלו בה בשנים שלפני החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, החלטה שהיתה נכונה לשעתה. במדינה דמוקרטית זו, מערבית לירדן או משני צדו ניתן יהיה לפתור כראוי בעיות לאומיות מרכזיות, וכן בעיות חברתיות וכלכליות מורכבות יותר.

בכך לא נחדש דבר. תהליכים כאלה מתחוללים באירופה לעינינו ממש, והם מממשים בהדרגה, הלכה למעשה, את תביעתנו ל"מדינת כל אזרחיה". מתי עשוי להתממש החזון הזה? כמובן שאיני יודע כפי שאיני יודע מתי ימומש חזונה של החברה הסוציאליסטית בישראל. אולם אני בדעה שבצד המאבקים האינטרנציונליסטיים העכשוויים, ובעת ובעונה אחת אתם, ראוי שיינשא על ידינו דגל מימושו של חזוננו האינטרנציונליסטי, עליו נחנך את עצמנו ועליו ננסה לחנך את שותפינו למאבק, היהודים והפלסטינים.

Share on Facebook