הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-1 בספטמבר, 2002 אין תגובות

כפי שפרויד הדגיש לא אחת, מאפיין המפתח של חלומות שבהם החולם מופיע עירום לעיני קהל, אותו מאפיין המעורר חרדה, הוא העובדה המשונה שלאיש בקהל כלל לא איכפת שהוא עירום: הבריות חולפות על פניו כאילו עולם כמנהגו נוהג… האם אין דמיון בין תיאור זה לבין הסצינה המבעיתה של אלימות גזענית שגרתית אשר לה הייתי עד בברלין ב-1992? בתחילה סברתי שהשניים מעברו השני של הרחוב, גרמני וויטנאמי שיחקו משחק ידידותי כלשהו, שבמהלכו ביצעו צעדי ריקוד מורכבים זה סביב זה – רק כעבור רגע או שניים התחוור לי שלמעשה אני עד למקרה ממשי של הטרדה גזענית: לא משנה לאן פנה הוויטנאמי הנבוך והמבוהל, הגרמני היה שם כדי לחסום את דרכו, וכך אותת לו שאין מקום אשר אליו יוכל לפנות, שכאן בברלין אין לו לאן ללכת. לאי-ההבנה הראשונית שלי היתה סיבה כפולה: ראשית, העובדה שהגרמני שקד על ביצוע ההטרדה שלו תוך שמירה מוזרה על כללים כלשהם ועל כיבוד גבולות מסוימים, נמנע מ"ללכת עם זה עד הסוף" ומלתקוף פיזית את הוויטנאמי – לאמיתו של דבר הוא כלל לא נגע בו, אלא רק חסם את דרכו; ושנית, כמובן, עצם העובדה שהעוברים ושבים במקום (והאירוע התרחש בלבו של רחוב סואן, ולא בפינה חשוכה!) פשוט התעלמו, או בעצם עשו את עצמם כלא רואים – מסבים עיניים ובה בעת מחישים צעדיהם כאילו שום דבר מיוחד לא קורה כאן. האם ההבדל בין הטרדה "רכה" זו לבין תקיפה גופנית ברוטלית על ידי ניאו-נאצי גלוח ראש, הוא הביטוי האולטימטיבי לכל ההבדלים המפרידים בין תרבות לבין ברבריות? האין הטרדה "רכה" מעין זו, חמורה במובן מסוים פי כמה? שהרי זה בדיוק מה שאִפשר לעוברים ושבים להתעלם ממה שקורה ולקבל את הדבר כאירוע שגרתי, אירוע אשר לא היה מתאפשר במקרה של תקיפה גופנית ברוטלית. יש כאן פיתוי גדול מאוד לטעון כי התעלמות זהה בצורתה, מעין epoch? [השהיה של השיפוט] מוסרית, מגויסת כאשר אנו מובלים להתייחס אל האחר כאל homo sacer – איך אפשר להיחלץ, אפוא, ממצב ביש שכזה?

אירוע הרה-משמעות התרחש בישראל במהלך ינואר-פברואר 2002: סירוב מאורגן של מאות אנשי מילואים לשרת בשטחים הכבושים. ה"סרבנים" האלה (כפי שהם מכונים) אינם "פציפיסטים" במובן הפשוט של המילה: בהצהרותיהם הפומביות הדגישו את שירותם הנאמן למדינה במלחמות ישראל נגד מדינות ערב, ולאחדים מהם אף הוענקו עיטורים על הדרך בה מילאו את חובתם באותן מלחמות. הם טוענים בפשטות (ותמיד יש דבר מה פשוט באקט מוסרי) שהם אינם מוכנים להשלים עם העובדה שעליהם להילחם "על מנת לשלוט, לגרש, להרעיב ולהשפיל עם שלם". הטיעונים שלהם מסתמכים על תיאורים מפורטים של מעשי אכזריות של צה"ל כלפי פלסטינים, החל בהרג ילדים וכלה בהרס רכוש. כך מדווח גיל נמש באתר האינטרנט (seruv.org.il) של אלה שהרימו קול מחאה על "המציאות המזוויעה בשטחים":



החברים שלי אילצו איש זקן לשים עצמו ללעג ולקלס, פגעו בילדים, התעללו באנשים לשם השעשוע שבדבר, ולאחר מכן התרברבו בכל אלה; צחקו על הברוטליות הנוראה הזו. אני לא בטוח שאני רוצה להמשיך לכנות אותם החברים שלי. הם הרשו לעצמם לאבד צלם אנוש לא מתוך רשעות צרופה, אלא אך ורק מפני שקשה מדי להתמודד עם זה בכל דרך אחרת.


כך גם החלה לעלות על פני השטח מציאות מסוימת, מציאות שבה באופן שיטתי ומדי יום נתונים הפלסטינים להשפלות קטנות – וגם להשפלות קטנות פחות – הבאות לידי ביטוי בכך שפלסטינים, וגם ערבים ישראלים (רשמית, אזרחים מלאים במדינת ישראל) מקופחים בהקצאת מִכסות מים, בעסקאות מקרקעין וכדומה. אך חשובה מכך, אותה "מיקרו-פוליטיקה" שיטתית של השפלות פסיכולוגיות: באופן בסיסי, היחס אל הפלסטינים הוא כאל ילדים מרושעים שיש להחזירם למוטב באמצעות משמעת קפדנית וענישה. חישבו לרגע על הגיחוך שבסיטואציה שבה כוחות הביטחון הפלסטינים מופצצים כאשר בד בבד לוחצים עליהם להכביד ידם על הטרוריסטים של ארגון חמאס. איך אפשר לצפות מהם להמשיך להוות גורם בעל סמכות, ולוּ גם מזערית, בעיני האוכלוסייה שלהם, כשהם עצמם מושפלים כתוצאה מההתקפה עליהם, ויתרה מזאת, מצפים מהם לספוג בשקט את כל אותן התקפות, אך כשהם באים להגן על עצמם ומחזירים מלחמה שערה, שוב מבטלים אותם מניה וביה כטרוריסטים? לקראת סוף מרץ 2002 הגיעה הסיטואציה הזאת לשיא הגיחוך: ערפאת הוחזק בהסגר, בודד בשלושה חדרים במתחם שלו ברמאללה, ובה-בעת נדרש ממנו להפסיק את הטרור כמי שהפלסטינים נתונים בשליטתו המלאה… בקיצור, האם אין אנו רואים בדרך שבה נוהגים הישראלים ברשות הפלשתינאית (מתקיפים אותה בכוחם הצבאי ובמקביל דורשים ממנה לחסל את הטרוריסטים היושבים בקרבה) מעין פרדוקס פרגמטי, כשהמסר המפורש (התביעה להפסיק את הטרור) מופרך מיסודו על ידי מסר אחר, המסר המובלע בטבעה של הדרך שבה מועבר המסר המפורש? האין זה ברור לחלוטין שבאופן זה עומדת הרשות הפלשתינאית בפני מצב בלתי אפשרי: דיכוי אנשיה שעה שהיא עצמה נתונה תחת אש כוחות הצבא הישראלי? האין זה שהמסר האמיתי המובלע הנו למעשה הפוך: אנו מפצירים בכם שתמשיכו להתנגד לנו כך שנוכל למחוץ אתכם? ובמילים אחרות, הייתכן שהמטרה האמיתית בהתערבות הישראלית בטריטוריה הפלשתינאית נכון לעכשיו, היא אמנם למנוע התקפות של טרוריסטים בעתיד, אך הלכה למעשה מטרתה "לשרוף את הגשרים", כלומר להגביר את השנאה עד כדי כך שבעתיד, ולא משנה אם בעתיד הרחוק או בעתיד הנראה לעין, שום פתרון של שלום לא יהיה אפשרי?


האבסורדיות של ההשקפה האמריקאית עלתה באופן ברור למדי ב-1 באפריל 2002 באותה הערה שהושמעה בטלוויזיה על ידי ניוט גינגריץ’ (Gingrich): "משום שהלכה למעשה ערפאת עומד בראש ארגון טרור, מכורח הדברים נאלץ להדיח אותו ולשים במקומו מנהיג דמוקרטי חדש שיהיה מוכן להגיע להסכם עם מדינת ישראל". הפרדוקס הזה אינו ריק מתוכן, אלא הנו חלק מהמציאות האמיתית: באפגניסטן למשל, כשחמיד קרזאי – שהוצנח על ידי האמריקאים בנובמבר 2001 כ"מנהיג לתקופת ביניים" – מופיע באמצעי התקשורת שלנו, הוא תמיד לבוש בבגדים שאינם נראים אלא כגרסה האטרקטיבית מודרנית של הלבוש האפגני המסורתי (על ראשו כיפת צמר ומתחת למעילו המודרני אפודה שאף היא עשויה צמר), כך שעצם הופעתו ממחישה היטב את המשימה הנתונה על כתפיו, דהיינו, שילוב בין מודרניזציה לבין המסורת האפגנית הישנה… מה לנו כי נתמה, בגד זה עוצב על ידי מעצב צמרת מערבי! בכל מקרה, הדמות שלו היא המטפורה הטובה ביותר למעמדה של אפגניסטן כיום. אבל כמובן שהבעיה האמיתית היא זו: ומה אם פשוט לא קיים כלל ועיקר רוב דומם פלשתינאי "דמוקרטי אמיתי" (במובן האמריקאי של מונח זה, כמובן)? ומה אם אותו "מנהיג חדש הנבחר באורח דמוקרטי", יהיה אפילו יותר אנטי-ישראלי מקודמו, מכיוון שישראל מיישמת בשיטתיות את ההיגיון שביסוד עקרון האחריות הקולקטיבית, כמו גם הענישה הקולקטיבית, בעצם הריסת בתי משפחות שלמות של הנחשדים בטרור? הנקודה כאן אינה ההתייחסות האכזרית והשרירותית כשלעצמה, אלא צמצום מעמדם של הפלסטינים בשטחים הכבושים עד לכדיhomo sacer , כלומר הפיכתם לאובייקט לאמצעים משמעתיים ואפילו לאובייקט לסיוע הומניטרי, אך לא לאזרחים באופן מלא. ההישג הגדול של ה"סרבנים" מתבטא בכברת הדרך שעשו מיחסם לפלסטינים כ-homo sacer עד ל"שכן". הם אינם נוהגים בפלסטינים כ"אזרחים מלאים ושווים לנו", אלא כשכנים במובן היהודי-נוצרי המדויק של מילה זו. ולמעשה כאן טמון המבחן המוסרי הקשה של הישראלים כיום: "אֱהַב את שכנך!" פירושו "אֱהַב את הפלשתינאי!" (שהוא השכן של הישראלי במלוא מובן המילה) או שהמבחן חסר משמעות לחלוטין.


אל מול הסירוב הזה, שום התלהבות אינה צריכה להיתפס כמוגזמת, הגם שענקי התקשורת ממעיטים בערכה במידה ניכרת. מחווה כזאת של מתיחת קו גבול, של סירוב ליטול חלק, הוא האקט המוסרי האותנטי. בדיוק כאן, על מעשים כאלה היה מן הסתם אומר פאולוס שבסופו-של-דבר אין יותר יהודים ואף אין יותר פלסטינים, אין יותר חברים מלאים בגוף מדיני ואף אין יותר homo sacer… צריכים להיות כאן אפלטוניסטים ללא שמץ של מבוכה: ה"לא!" מציין כאן את אותו רגע פלאי שבו הצדק הנצחי מגיח לרגע ומופיע בספֵירה בת-החלוף של המציאות האמפירית. המודעות לרגעים כאלה הנה תרופת הנגד הטובה ביותר לפיתוי להיתפס לאנטישמיות, מה שלעתים קרובות מדי מסתמן אצל מבקרי הפוליטיקה הישראלית. שבריריות הקונסטלציה הגלובלית כיום מומחשת במלואה בצורה הטובה ביותר על ידי ניסוי מנטלי פשוט: שוו בנפשכם שהיינו למדים על קיומו של איום על החיים על פני כדור הארץ (הבה נאמר שידוע לנו ללא כל שמץ של ספק שאסטרואיד ענק יפגע בכדור הארץ תוך שמונה חודשים) – כמה חסרי משמעות וכמה מגוחכים היו הופכים פתאום להיות רוב רובם של המאבקים האידיאולוגיים-פוליטיים הלוהטים ביותר שלנו… מצד שני, הבה נאמר (וזו אולי תחזית קצת יותר ריאליסטית) שעומדת בפתח התקפת טרור שמעולם לא היתה כדוגמתה (נאמר, התקפה גרעינית אשר תכחיד את ניו יורק ואת וושינגטון, או הרעלה של מיליוני אנשים בנשק כימי), במה היה דבר מעין זה משנה את התפיסה הכוללת שלנו לגבי הסיטואציה העכשווית? התשובה אינה כה פשוטה כפי שנראה הדבר על פניו. בכל מקרה, אותם אקטים מוסריים "בלתי אפשריים" לכאורה, לא ייראו לנו בשום פנים ואופן מגוחכים או חסרי משמעות, גם לא מהפרספקטיבה של קטסטרופה גלובלית. במיוחד עכשיו, באביב 2002, כשמעגל האלימות הישראלי-פלשתיני נתקע יותר ויותר בדינמיקה משל עצמו, והוא חתום ונעול, ככל הנראה, גם בפני התערבות אמריקאית, סופו אפשרי על ידי אקט פלאי מעין זה בלבד.

תגובות
נושאים: מאמרים

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים