1. לאומיות
הסדר העולמי בעולמנו כיום מתבסס (עדיין) על מדינות לאום. בין אם אנחנו אוהבים זאת ובין אם לאו, שינוי של מצב זה יקח זמן וכנראה שלא יהיה מידי. כמו מבנים חברתיים אחרים בהיסטוריה האנושית, גם הלאומיות של מאתיים השנים האחרונות, ה"לאומיות האירופאית" שעליה מושתת הסדר העולמי הקיים כיום, נוצרה ונוצרת בידי בני אדם, שהם בעלי חיים חברתיים מטבעם. היא איננה חוק טבע ואף לא ירדה לעולם כתורה מסיני או כפרקים מידי המלאך גבריאל. היא תופעה היסטורית, בעלת זמן ומרחב.
פירוט ודיוק בהבחנות לגבי טבעה ההיסטורי של הלאומיות ניתן למצוא אצל אריק הובסבאום ב"מסורת המומצאת", בנדיקט אנדרסון ו"הקהילה המדומיינת", אנתוני סמית’ ועוד. נקודת המוצא הראשונה למאמר זה היא ההנחה שלאומיות לא נוצרת ומתפתחת בחלל ריק, אלא נתונה להשפעות אנושיות וסביבתיות המעצבות אותה. לשפה שבה אנו משתמשים יש חלק נכבד בכך: השפה שבה אנו מגדירים דברים לא רק מתארת את המציאות, אלא גם משפיעה על עיצובה.
הנחה שניה – שנדמה לי שמעטים יחלקו עליה, אם בכלל -היא שלאומיות משמשת כלי בידי אנשים – בודדים וקבוצות – בעולמנו החברתי והפוליטי. לעתים באופן קיצוני, לעתים באופן מתון יותר; לעתים מתוך הרגל ולעתים מתוך יוזמה ברורה, אך עדין – מתוך מוסכמה כלל עולמית (זמנית, אני מקוה, אך קימת ואפקטיבית). מי שלא רוצה לאומיות ומאמין גם שהוא יכול בעזרת התכחשות לה להמלט מפגעיה, יכול להסתפק בכך. כותב שורות אלה חושש שהלאומיות כיסוד מכונן לא עתידה להעלם מאזורנו בעתיד הקרוב. לפיכך כדאי אולי לחשוב כיצד להתמודד אתה: להכיל אותה ולעצב אותה באופן שינטרל – במידת האפשר – את הסכנות הטמונות בה. נראה לי שהמפתח העיקרי לשינוי אמיתי במצב בארץ טמון בשינוי עולם המושגים שעליו אנו מתבססים בפעולותינו.
2. ציונות ופן-ערביות
סוגים שונים של לאומיות קיימים באזורים שונים בעולם. כיום נתון אזורנו לשליטתן של שתי אידיאולוגיות לאומיות עיקריות, גם אם לא במידה שוה: ה"ציונית" וה"ערבית". לשתי האידיאולוגיות הלאומיות האלו קוי דמיון משותפים רבים; במידה רבה עולה המשותף להן על המפריד ביניהן. ראשית, אלו תודעות לאומיות אל-טריטוריאליות: הן נטולות זיקה ייחודית לחבל-ארץ או לאזור מסוים. שתיהן מתימרות לאגד קבוצות חברתיות וקהילות אנושיות הרחוקות אחת מן השניה כרחוק מזרח ומערב (מילולית), בעלות מסורות אזוריות, שבטיות, דתיות וחברתיות שונות למדי. מאפין משותף נוסף הוא שהן עושות שימוש במסורות תרבותיות רחבות ועתיקות וטוענות למונופול עליהן, לשם קדום אינטרסים קבוצתיים צרים ומוגבלים. בעוד הציונות מתימרת להיות המייצגת היחידה של "יהודים" בעולם באשר הם, מתימרים משטרים המתהדרים באצטלת ה"ערביות" לדבר בשם כל "הערבים". לשימוש של כל אחת מן האידיאולוגיות האלה באתוסים ובמיתוסים יש היסטוריה שונה במקצת, אך התוצאה דומה: נסיון להכפיף מורשות תרבותיות עתיקות, על זמניות ועל-מקומיות לצרכים פוליטיים ואינטרסים קבוצתיים צרים למדי.
ושתיהן משרתות אינטרסים זרים. יכול בהחלט להיות שהאידיאולוגיות הציונית והפן-ערביסטית החלו שתיהן כתנועות שחרור לאומי (גם על זה אפשר להתוכח). אך כיום משרתות שתיהן ארגונים ומשטרים – איך לומר בעדינות – לא נעימים. הליגה הערבית מכאן והקונגרס היהודי העולמי מאידך הן הדוגמאות הבולטות. אך למה ללכת רחוק? מספיק להתבונן בכנופיות של מר שרון ומר ערפאת המתקוטטות במקומותינו ושופכות את דם בני הארץ הזאת.
הטענה בדבר קיום "לאום יהודי" מאוחד משרתת את הממסד הציוני (בשותפות עם כמה ממסדים רבניים) לפחות מאז 1949 אם לא הרבה קודם לכן: בכיסוי אגדות אודות "אחדות העם" עושק משטר ציני את תושבי הארץ הזו. הטענה בדבר קיום "לאום ערבי" מאוחד משרתת את המשטרים הרודניים החברים ב"ליגה הערבית" (בשותפות עם כמה מדינות אימפריאליסטיות) לפחות מאז 1949 אם לא הרבה קודם לכן: בכיסוי אגדות על "אחדות העם" עושקים משטרים ציניים את תושבי הארצות השכנות. נשמע דומה? לא פלא. חשוב להדגיש זאת: האידיאולוגיות הפן-ערבית והציונית אינן סותרות אחת את השניה. להפך: הן מחזקות זו את זו. ההנחה הפן-ערבית בדבר קיומו של "לאום ערבי" תקפה ונכונה לשיטתה בדיוק כשם שההנחה הציונית בדבר קיומו של "לאום יהודי" נכונה לשיטתה.
הציונות והפן-ערביות גם אינן יחידות מסוגן בהיסטוריה של הלאומיות המודרנית, בנסותן לאחד קבוצות וחברות רחוקות ושונות זו מזו. קדמו להן אידיאולוגיות אחרות, כמו הפן-טוראניות התרכית או הפולקיזם הגרמני, למשל -שאם היו להן גבולות כלשהן הן כללו כמעט את כל אסיה וכל אירופה, בהתאמה.
כיום בישראל הציונות חזקה יותר, דומיננטית יותר ומדכאת יותר, אך בל נטעה: ה"ערביות" של אש"ף ו"הרשות הפלסטינית" הנתמכת על ידי ארגוני טרור ממוסדים ובלתי ממוסדים אינה טובה במאום מן הטרור הציוני של גופים ממוסדים ובלתי ממוסדים. למה הדבר דומה? לשכונה אלימה הנתונה בחלקה לשליטתו של בריון אלים אחד ובחלקה לשליטתו של בריון אחר. לא רק שאף אחד מהם אינו קדוש; ספק אם מישהו מאתנו היה רוצה להפקיד את גורלו ואת גורל ילדיו בידי בריון כזה.
3. "מתוך שלא לשמה את בא לשמה…"
בהפוך מן הכתוב במסכת חגיגה, נדמה שכאן מתוך לשמה בא שלא לשמה, או במלים אחרות: הדרך לגיהנום רצופה כונות טובות. מראש אין הכונה במאמר זה להתעמת עם אלה שקראו את הפסקאות הקודמות, מרוצים מן המצב הנוכחי בארץ או לחלופין התיאשו מן הנסיונות לשנותו. מי שבוחר לשתף פעולה (באופן פעיל או סביל) עם משטרים רודניים, מושחתים ועושקים ועושה זאת בלב שלם ובנפש חפצה – שיבושם לו.
הבעיה היא שישנם ארגונים וישנן תנועות ומפלגות רבות המנסות – לטענתן, לפחות – לשנות את מצב הדברים בארץ ולנסות להביא מזור לסכסוך הלאומי המרכזי הקוטל פה אנשים כבר מאה שנים כמעט, אך למעשה מסייעות מבלי משים לציונות ולפן-ערביות.
לא מתוך זדון או ערמומיות דוקא אלא מתוך הרבה כונות טובות, יש המשיגים תוצאה הפוכה לחלוטין: במקום לפעול לכינונה של מדינה חילונית, עצמאית ודמוקרטית, מאשרות ומגשימות תנועות ומפלגות הקוראות לשתוף פעולה או הדברות בין "יהודים" ל"ערבים" הלכה למעשה הן את הלאומיות הציונית הגורסת את קיומו של "לאום יהודי" והן את הפן-ערביסטית, המדברת בשם "לאום ערבי".
כיצד? בבקשה: הגדרת המצב בישראל כ"דו-קיום יהודי-ערבי" (או לחלופין השאיפה ל"דו קיום" כזה) לוקה בהכרח באחת משתי המגרעות הבאות: אם הכונה במשואה "יהודים-ערבים" להכיר ביהדות וב"ערביות" כקבוצות נבדלות אחת מהשניה מחד והומוגניות בתוך עצמן ובעלות זכות הגדרה עצמית מאידך, הרי שמקבלי ההנחה הזו מקבלים את קיומם של לאומים "יהודי" ו"ערבי" וממילא מאששים ומחזקים את טענתם הבסיסית ביותר של הארגונים הציוניים והפן-ערביסטים למיניהם. אם הכונה במשואה "יהודים-ערבים" ליהדות כדת (ונדמה לי שאיש כמעט לא יטען לקיומה של "דת ערבית"), הרי שיש כאן סימן שאלה רציני ביותר באשר לזהותם של מי שאינם ערבים, אך מצהירים על עצמם כעל "יהודים חילונים" בארץ ישראל.
יכול להיות שכונתם של הקוראים ל"דו-קיום" היא טובה ומכונת להפחתת רמת האלימות, העושק וניצול החלשים והנדכאים בארץ. אך למעשה, בהגדירם את שני הצדדים לסכסוך כ"יהודים" וכ"ערבים", הם מאששים הנחות יסוד בסיסיות של שתי האידיאולוגיות הלאומיות הנזכרות לעיל. אידיאולוגיות שכאמור לא משרתות את האינטרסים של בני הארץ הזו, אלא אינטרסים אחרים לחלוטין של אנשים הנמצאים הרחק הרחק מכאן. לא אנשי שמאל הם שהבנו את הגדרות הלאומיות האלה, אך מבלי משים הם משתמשים בהן ותורמים להשרשתן.
4. תחילתה של אלטרנטיבה
תנאי הכרחי ראשון לישוב סכסוך הוא הבנת הצדדים הנצים בו. גורם מסייע לישוב סכסוך הוא במיקוד הצדדים והגדרתם עד כמה שאפשר. הגדרת הצדדים המעורבים בסכסוך בארץ ישראל כ"יהודים" מול "ערבים" נכשלת כאן לפחות פעמים.
באשר להגדרת הצדדים בסכסוך, הרי שליהודים ברחבי העולם אין שום קשר אליו עקב היותם "יהודים". למרות כל הצהרות ממשלותיה הציוניות של מדינת ישראל משך השנים, הן אינן פועלות בשם העם היהודי בעולם, לא הוסמכו על ידי אף אחד מחוץ לישראל ובכלל, מי הן שיטענו לייצוג בלעדי של מיליוני יהודים בכל רחבי העולם? הערת אגב: לא זה המקום להרחיב בכך, אך למדיניותן של ממשלות ישראל, בהתימרן להיות מיצגות "היהודים" בכל העולם, יש תפקיד נכבד בליבוי רגשות אנטי-יהודיים ברחבי העולם. אם קיים סכסוך לאומי בארץ ישראל, הרי שהוא בין הציונות לערביות, ואין לו שום קשר ליהודים בעולם, זולת השימוש הציני שעושה בהם ממשלת ישראל. באשר למיקוד הצדדים והגדרתם, הרי שכאן עיקר הבעיה בצד ה"ערבי". למדינת ישראל אין שום סכסוך או מחלוקת לא עם מרוקו ולא עם אלג’יר ולא עם עומאן או תימן או בחריין; לא עם עראק ולא עם סודאן… האם יש צורך להמשיך? למדינת ישראל יש סכסוך מר עם אוכלוסיה ישראלית של מיליונים מבניה שבמקרה הטוב הופלו משך שנים, לעתים גורשו והוגלו ובחלקם חיים תחת שלטון צבאי מזה עשרות בשנים.
ראית הסכסוך כעימות בין "יהודים" ל"ערבים" הופך את העמות בישראל לסכסוך עולמי, הסוחף לתוכו מיליוני "יהודים" ומיליוני "ערבים" מכל קצוי תבל. זהו בדיוק ההפך מן הנחוץ לישוב הסכסוך ובאופן לא מפתיע – בדיוק מה שרוצים משרתי האימפריאליזם הציונים והפן-ערבים. על מנת לשבור את המסגרת שבה מתחולל מעגל הדמים על ידי שתי אידיאולוגיות לאומיות זרות, יש לבנות זהות לאומית אלטרנטיבית, שתתנתק עד כמה שאפשר מן המרכיבים הדתיים שבה. מסגרת שלא תהיה כלי-שרת בידי כחות זרים בכל מיני פינות של הגלובוס; מסגרת לאומית שתפעל למען תושבי הארץ הזו ובניה: למען כל תושבי הארץ הזו ובניה – ולמענם בלבד. בארץ ישראל המערבית (הקרויה גם פלסטין בערבית) שתי קהילות, הדוברות שתי שפות: עברית-ישראלית וערבית-פלסטינית. זוהי הנחת יסוד בסיסית לכל מי שחפץ במדינה חילונית באמת ובתמים (ללא אפליה דתית או כורח מטעם המדינה לשייך כל אזרח לעדה דתית מסוימת) ועצמאית (משליטתם של ארגונים זרים כמו הליגה הערבית והקונגרסים הציוניים). אם אפשר לשרטט שני "צדדים" בארץ החבולה והשסועה הזו, שני צדדים שאינם רק קונסטרוקטים המשרתים אינטרסנטים מבחוץ ו/או טרופי-קנאות דתיים מבית, אלה הם הצדדים: דוברי עברית-ישראלית ודוברי ערבית-פלסטינית. התוית הצדדים כ"יהודים" ו"ערבים" או שלא תהיה חילונית (בקבלתה מראש את האקסיומה הנהוגה כיום בישראל של שיוך אנשים באופן אוטומטי לדת מסוימת) או שלא תהיה עצמאית (בקבלתה את הקשר האוטומטי בין "יהודים" ו"ערבים" מכל העולם למתרחש בארצנו). השפה היא היא הגורם האוביקטיבי היחידי המפריד למעשה בין קהילות וחברות בארצנו. אם ברצוננו לשבור את מעגל הדמים וההרג כאן, עלינו להצמיח אלטרנטיבה הן לעולם המושגים הציוני והן לעולם המושגים הפן-ערבי, לטובת כל תושבי הארץ הזו ובניה.
כשניווכח שהסכסוך בארץ (ושוב: בעיני מי שחפצים באמת ובתמים במדינה חילונית, עצמאית ודמוקרטית) הוא בסך הכל בין אלה הקוראים לה "ישראל" לבין אלה הקוראים לאותה ארץ "פלסטין", יקל עלינו גם למצוא מוצא מן הסבך שבו אנו עקודים.
עם כל הכבוד הנאום הארכני שלך בנוי על כרעי תרנגולת ! מה אתה משוה בין יהודים לערבים ? אם הערבים היו רוצים לפתור את הבעיה הפלסטינית היו יכולים לעשות זאת בהינף יד . הפלסטינים משמשים את המשטרים המושחתים בארצות ערב שלעולם לא יסכימו למשטר דמוקרטי כמו שלנו שעשוי לשמוט את הקרקע מתחת לרגלם.עם כל הכבוד המשטר בישראל על כל מגרעותיו הוא טוב לעין ערוך על כל משטרי ערב . אפילו הערבים בישראל מצבם טוב מ"אחיהם ".מאמרי " אנטי" הכתובים בעיתון זה מהווים מקור גאוה .באיזה ארץ מארצות ערב היית יכול לכתוב כדברים האלה ולהשאר בחיים ?
מציע לך ולחבירך לכתוב גם על דברים טובים הקורים בארץ ולחזור בך מלכנות את צהל כנופיה . צהל הוא צבא העם המבצע פקודות הדרג המדיני שנבחר כחוק על ידי רוב האזרחים .יש לך כל הזכות הדמוקרטית פעם בארבע שנים לשנות , דבר שלא ניתן בארצות ערב .
אולי הפתרון היחידי לסכסוך הוא סוף עידן הלאומיות,
באירופה כבר רואים את הסוף.
הכיוון ההיסטורי של טווח מעגל ההשתייכות והאינטרסים מתפתח בצורה ברורה מקטן לגדול, מאגואיזם חייתי ופרימיטיווי לתפישה מורכבת יותר של טיבם של החיים,
כל פרט עובר מהלך זה בחייו.
כנראה עוד לא הגיע הזמן , שני העמים עוד לא הגיעו לשלב שבו הם יכולים לסבול אחד את השני, שלא לדבר על לסלוח.
אין הבדלים גדולים בין תפישתי את החיים וצרכי מאלה של פלשתיני ממוצע, מסגרת משותפת שתשרת את שנינו אפשר שתהיה אפילו הרבה יותר נוחה ומועילה.
לפחות בשני נושאים יש הסכמה:אחד,הלאומיות לא תיעלם
מן העולם כל כך מהר ושנית,אנו חיים בתוך מאבק לאומי
בין "יהודים"-ל"ערבים".אבל,האים נתן לעשות הכללות כאלה?האום המאבק של מחוסר עבודה לקיום משפחתו שונה
ממאבק מחוסר עבודה בשטחים במידה קטנה יותר ממאבק
היהודי(?)עם הערבי(?).מאבק על מה?,על תרבות?על שפה?
תרבות ושפה אלה נכסים של כל בני אנוש,כמו האדמה,האוויר,החרות והרצון להיות ולקיים משפחה.
צריך קודם כל להפריד את המרכיבים ההרסניים,הבלתי אנושיים והאינטרסנטים של הלאומיות.יש משמרוויח מהלאומיות ויש מי שמפסיד ממנה וראה זה פלא!=כמו בעבר,אלה המרווחים הם בעלי ההון,העשירים,השליטים,
הנסיכים,בעלי הכח,ואלה המפסידים הם העניים,המובטלים,החיילים,בקיצור,הרוב הגדול בכל עם.