קובי מידן בטח חש גאווה כאשר ראיין את הטייס אופיר בתוכנית פגישה לילית. הישג עיתונאי – הוא בוודאי אומר לעצמו. להביא לצופי ערוץ 2 את הנעשה בשטחים ממקור ראשון. מידן ואופיר דנו על כוס קפה בהרג בני אדם. הם שוחחו בניחותא על ירי טילים לעבר בית מגורים באמצע העיר והטלת פצצות על בית ספר. נושא השיחה היה תחושותיו של אופיר. הם דנו בלבטים של איש מילואים שהרג 40-30 בני אדם. אופיר מרגיש רע עם מעשיו וסיפר כמה קשה לו עם עצמו. הורג אנשים מהאוויר ומצטער על כך. לאחר התוכנית גם אופיר וגם מידן יכלו ללכת לישון כשמצפונם שקט. אופיר יורה אבל ממשיך לבכות; מידן "השיג ראיון" ולכאורה לא נרתע מלשאול.

הדיון "התרבותי" הזה על תחושותיו של אופיר הופך את הרג בני אדם לדבר לגיטימי. הוצאה להורג, ציד אדם, רצח אזרחים, פשעים נגד האנושות – אלה כלל לא עלו בתוכנית. מידן לא שאל מה דינו של מי שהורג ופוצע מאות בני אדם בהינף כפתור. עיקר הדיון נסב על מה הוא חש בתא הטייס בשעה שהוא מטיל את הפצצות. הסבל של הפלסטינים שימש רקע בלבד למצוקתו של אופיר. כמעט תפאורה.

הסיבה לראיון היתה העובדה שאופיר לא יורה באופן אוטומטי, אלא חושב ושואל שאלות (אולי בניגוד לאחרים). להמחשה סיפר איך לא פעם הביא לביטול משימתו. כשהיה באוויר היקשה על מפקדיו בשאלות שגרמו להם לחזור בהם וכך נמנעה ההפצצה. מידן התעכב במיוחד על הפעמים בהן מנע אופיר את הפגיעה באוכלוסייה הערבית. שאל על "המורכבות". מונח השמור בישראל להלבנת פשעים. הצופה בבית יכל להזדהות עם אופיר עד כמה קשה היא עבורו הדילמה אם להרוג. במקום אחר הדבר היה גובל בהסתה לרצח. בישראל אלה הן מזמן שאלות לגיטימיות.

את השאלה החשובה היחידה מידן לא שאל; "מי שמך"? מי נתן בידך רשות לקבוע מי ימות ומי יחיה? גם אופיר לא שואל את עצמו שאלות מיותרות כגון אלה. תחת זאת נשאל על חששותיו מהעמדה לדין בהאג. כאילו לא בפשע מדובר אלא רק בחששות הכבדים. מידן לא ציין שאופיר מפר את החוק הבינלאומי, או עובר על החוק בישראל. הדיון הרגוע שניהל נותן סוג של הכשר למעשיו.

בעיני עצמו אופיר הוא סרבן. הוא הרי מסרב לבצע חלק מהפקודות. אחרים היו עושים זאת By the book. אך הסירוב הזה פיקטיווי. אין כל משמעות לסרבנות כאשר הוא ממשיך להרוג. אי אפשר להצדיק הרג אדם בעובדה שיכלו למות רבים יותר. הרג הוא דבר מוחלט, אין יוצאים מהכלל. הציווי "לא תרצח" אינו משתמע לשני פנים. מקין והבל, דרך משה שהרג את המצרי וכלה באחֶיה של דינה.

הסרבנות החלקית הזו יוצרת אצל אופיר וחבריו תחושה של עליונות מוסרית. בחסותה הם ממשיכים במעשיהם. מידן לא התעכב על כך. לא התעקש על התהום הפעורה בין דבריו של המרואיין לבין מעשיו. אלה הן דקויות. אופיר יכול לחוש סיפוק עצמי מצפייה בקלטת של התוכנית. על אף שהסתיר את פניו עולה דמותו כאדם מוסרי, רגיש ומיוסר. אך אין זיוף גדול מזה.

מידן מסייע לתחושת הזיוף הזו בציבור. צופי התוכנית יכולים להמשיך בחייהם בשקט. את עתידם הם מפקידים בידיו הנאמנות של אופיר – כל עוד ימשיך להתלבט. למידן אמנם תואר בפסיכולוגיה, אבל נראה ששכח מה שכל סטודנט שנה א’ לומד במבואות: כשהמרחק בין ההכרה למציאות רב, הבעיה היא נפשית. עצוב שלא רק אופיר ומידן לוקים בה – אלא כולנו.

Share on Facebook