כיוון ששום אדם רציני לא מסוגל לקבל את הניתוחים הנלעגים של כתבי המפלגות, המתארים את מאבקי הכוח בין אריאל שרון, "הסמן השמאלי", לבין בנימין נתניהו הרדיקלי – לא נותר אלא להוקיע אותם. מי שקרא ביום שלישי השבוע את הכותרות ב"הארץ", את משאלות הלב החסודות על חידוש הקואליציה בין ראש הממשלה המתון לבין היונים במחנה השמאל, ואת רשימתה של כתבת רצינית כמו סימה קדמון מ"ידיעות אחרונות", שמתנהגת כאילו לא קרה דבר בישראל מאז פברואר 2001 – הבין שטירוף המערכות בפוליטיקה סחף עמו את התקשורת למחוזות הזויים, מנותקים מכל קשר עם המציאות.
כבר נואשנו מן הניסיונות לדרוש מהפרשנים האלה איזו משמעת אינטלקטואלית קטנה, איזו נכונות להתייחס לנתונים, למעשים, לרקורד. את התוויות מחלקים חובבנים, שמתעלמים לחלוטין מההתפתחויות באזור ובישראל. אין אף מועמד מתון ברשימת הליכוד, ורק מעטים הראויים לתואר הזה הסתננו איכשהו לרשימת מפלגת העבודה.
ההבדל בניואנסים הוא חשוב: רשימת הליכוד מוצפת בפוליטיקאים פונדמנטליסטים, שלא מוכנים להביא בחשבון את מצבה של ישראל בזירה הבינלאומית, ואת ההשלכות האפשריות ממדיניות הסירוב שלהם על הכלכלה, החברה והביטחון האישי והלאומי.
רשימת העבודה, לעומת זאת, מלאה במועמדים הכמהים ממש לשתף פעולה בממשלה הבאה עם סרבני השלום בליכוד. לכן אין לבוחרים בישראל אופציות אמיתיות. ההכרעה כבר נפלה. שרון ינסה למנות שרים קרובים אליו, אבל יצטרך לתמרן בין סיעתו לבין אילוצי מדיניות החוץ של ממשלתו. הוויכוח הגדול בסיעת העבודה המכווצת לא יהיה על "דרך", אלא על השפעה.
אנחנו מכירים את הטיעונים בעל-פה. המצב הביטחוני, שיהיה קשה עוד יותר בשנה הבאה, ידרוש ממפלגת העבודה אחריות ממלכתית, כלומר שותפות בעשייה, כלומר פירורים מיניסטריאליים תמורת שיווקו של שרון לעולם. במקרה הרע תיפגע מאוד סיעת מרצ מאשליית עמרם מצנע, ובכך תמוגר סופית היוניות הישראלית – גם בגירסתה הממותנת ביותר.
במקרה הטוב, יתעשתו הבוחרים מהשמאל, אבל אין סיכוי להשפעה יונית כלשהי על קבלת ההחלטות בקדנציה הבאה של הכנסת. נוכל לטפח את המצפון, לשכלל את המחאה, להשתמש בטכנולוגיה המודרנית כדי שקולנו לא יימחק לגמרי, אבל לא יותר מזה.
במצבה הפוליטי של המדינה, ובאקלים המוסרי שאופף עתה את החברה הישראלית, מתקשים אנשי שמאל עקביים לחנך את ילדיהם ברוח הומניסטית, אינטרנציונליסטית, מוסרית ושוויונית. הצבא הוא כיום מערכת כוחנית ליישום ההזיות הלאומניות והמיסטיות של המתנחלים וידידיהם הרבים בצמרת השלטון.
אני לא מתעלם מהצרכים הביטחוניים האמיתיים, אבל מודע מאוד לעובדה שאנשים כמונו לא מסוגלים לנתב את ילדיהם לדרך הנכונה, מבלי שיעבור עליהם סבל נורא. הזמן חולף במהירות עצומה. התינוק בעריסה הופך עד מהרה לקורא מושבע של פו הדב, שומע את השיחות בבית וגדל לתוך ניכור הולך וגדל מסביבתו החברתית. קבוצת ההתייחסות שלו עוברת שטיפת מוח לאומנית; בבית הספר שלו מנסים ללמד אותו את מורשת רחבעם זאבי או גולדה מאיר, ואנחנו מדברים איתו על חשיבות החיים; על שוויון בין כל בני האדם; על המאבק נגד דיכוי לאומי וחברתי; על הצורך לשמור על צלם האדם בכל מחיר ובכל תנאי. אנחנו משתדלים להשאיר אותו בבית ביום ירושלים, ולהנחיל לו לקחים אנטי פשיסטיים ואנטי גזעניים חלופיים ביום השואה.
רק בשבוע שעבר בכה ילדי בן הארבע וחצי כששמע שיש לי השגות בעניין קיומו של האל. הילדים חשים את האיום הקיומי ואת הפחד שלנו לשלוח אותם לגן, והסיפור על אלוהים מפיג קצת את הפחדים. מאוחר יותר הם מגלים שהוריהם אינם מקבלים את השיח העיקרי של החברה ושל הממסד, ושבבית מקננת איזו חתרנות והשקפת עולם אלטרנטיבית.
בצד הגאווה שלהם בהוריהם, יש גם חשש שעמדות נון-קונפורמיסטיות יפגעו בפופולריות שלהם בקרב החברים לכתה – שהם מהדמויות החשובות בחייהם באותה תקופה.
בבית ספר ליברלי עוד אפשר לתת להם פתק, שיפטור אותם מביקור פולחני בכותל – שלא לדבר על סיור בהתנחלויות. פה ושם מדברים עם מורה או המנהל, שמגלה הבנה רבה כלפי ההורים וגם כלפי הילד, אבל רומז שגם אנחנו צריכים לחשוב על מעמדו החברתי ולהתכונן לאפשרות שהוא ימרוד לגמרי בחינוך שלנו.
שני הילדים הגדולים שלי, כל אחד מהם לחוד אבל באותו מוסד חינוכי, נדהמו כאשר בבית ספרם כולם עמדו דום בטקס קודר וחגיגי אחרי מותו של מנהיג, שתואר בביתנו כעוכר השלום או כגזען. אני זוכר את בני הגדול גדעון מציץ בי בתחנונים, מחזיק בידו פתק מבית הספר על טיול שהיה טעון אישור ממני. "אבו-גוש זה שטחים?", שאל. הוא נשם לרווחה כאשר בישרתי לו שמדובר בשטח ישראלי לכל דבר.
אבל בצבא לא מקבלים את הפתקים שלנו, ואנחנו עוקבים אחרי ילדינו בעיניים כלות, ברגש אשמה כבוש, וגם בגאווה. השבוע המשיך הצבא להתעלל בשניים מבנינו, שהחינוך ההומניסטי שלהם ממש לא איפשר להם לשרת בצבא של היום.
אורי יעקובי, אחד ממנהיגי מכתב השמיניסטים, ויונתן בן-ארצי, סטודנט צעיר מאוד, נכלאו בגין סירובם המוחלט לשרת – מטעמים פציפיסטיים. בן ארצי יגיע עתה ל-161 ימי מאסר, יעקובי ל-133 – ועוד היד נטויה.
עוד 8 סרבני שירות בשטחים עושים עתה בכלא, אבל ההתעללות בבן-ארצי וביעקובי היא בוטה וממושכת. מדינת ישראל, שמעלימה עין מפשעי מלחמה מחרידים של חיילים ומפקדים בשטחים, שפוטרת אלפים משירות צבאי מסיבות פולחניות וקואליציוניות, החליטה שצעירים המסרבים לשפוך דם יירצו תקופות מאסר ארוכות. בן-ארצי ויעקובי נשלחו השבוע לכלא בפעם השישית. זהו סדיזם ממלכתי ולאומני, פשוטו כמשמעו.
אני לא פציפיסט, ונדמה לי שזה נכון לגבי רוב חברי בשמאל. יש מלחמות צודקות, כמו המלחמה נגד אדולף היטלר או מלחמת האזרחים בספרד, ועמים רבים נאלצו להילחם למען עצמאותם משיעבוד זר. ישראל נמצאת עתה בצד הלא צודק של המלחמה, ואת זה אנחנו מנסים לשנות באמצעים פוליטיים וגם בצעדי מחאה כמו הסירוב לשרת בשטחים הכבושים.
אבל בן-ארצי ויעקובי, המוכרים כאסירי מצפון על ידי הארגון הכי יוקרתי בעולם לזכויות אדם, אמנסטי אינטרנשיונל, חידדו לעצמם את המסרים שקיבלו מסביבתם הקרובה. הם מתנגדים, באורח עקרוני וכולל, לשפוך דם ושוללים כל אלימות. לאנשים כאלה ולדעות כאלה יש מקום בכל חברה נאורה, אבל אנחנו חרגנו כבר מזמן מההגדרה הזאת. מאות צעירים בגילם של יעקובי ובן-ארצי ביצעו מעשי רצח נקודתיים ואחרים; ירו בילדים (383 ילדים פלסטינים נרצחו מאז ספטמבר 2000); התעללו באוכלוסייה אזרחית; היכו צעירים במחסומים בלי סיבה; הוציאו לישראל שם רע בכל העולם התרבותי. טייסים קיפדו את חייהם של תינוקות, תוך כדי "חיסול ממוקד" גנגסטרי. אבל רק יעקובי ובן-ארצי, שעצם קיומם בחברה הישראלית מאדיר את יוקרתה בעמים, נזרקים לכלא וזוכים ליחס מחפיר. חברה שכולאת את טובי בניה חייבת לבדוק היטב את עצמה.
ייתכן שגם אני חייב לבדוק מחדש את הסיפורים שאני מספר לבני הקטן לפני השינה. גולדברג הצייד שלי מסרב לשפוך דם, ילדים יהודים וערבים מוצאים שפה משותפת במשחק, כריסטופר רובין ופו הדב נפרדים מן הילדות ביער הקסום, שמלת השבת של חנה’לה שזורה כתמי אור מופזים, דווקא אחרי שליכלכה אותה כשעזרה לפחמי הזקן. החינוך הזה יוביל אותו יום אחד לכלא. אפילו שעכשיו, כשאני מריח את שערו החפוף ומתבונן בעיניו נטולות הזדון, זה נראה כל כך רחוק ובלתי מציאותי.
אבל הילדות חולפת ביעף, וימי המבחן הקשים האלה מגיעים בסופו של דבר. כאמור, גם סרבני שטחים אחרים יושבים עתה בכלא (בהם מתן קמינר, בנו של נועם ונכדו של ראובן, שניהם פעילי שלום עקביים). אבל המצפון הלאומי חבוש מאחורי סורג ובריח, והשוטרים הצבאיים משגיחים בשבע עיניים, לבל יטריד אותנו יתר על המידה. אנחנו בשוליים, הזעקה שלנו בשוליים, הילדים שלנו בשוליים, ובכותרות מככבים אפי איתם, אביגדור ליברמן ולימור לבנת.
מגיע היום שהבית החם, כמעט ומאבד את משמעותו ובחוץ מחכה לילדים שלנו ישראל הכובשת, הכוחנית והאלימה. קר בחוץ ילדים, וכדאי להתבצר מתחת לשמיכות החמות, ולשמוע את הסיפורים היפים של אבא ואמא, לפני שתצאו לשוטט על פני האדמה, ולמצוא את הכיעור, את הנוקשות, את הכוחניות ואת הצדקנות.
מקום 33
אסור לשמוח לאיד, אבל אנחנו רק בני אדם, וגם זה לא תמיד. אני זוכר את אהוד אולמרט כסטודנט צעיר, חייכן ומלא הומור, וחרף הוויכוחים המרים אתו, מעולם לא טיפחתי כלפיו שנאה כלשהי. פשוט חשבתי ועודני חושב שהוא ראש עיר גרוע. התווכחתי עם דעותיו הלאומניות, וכעסתי על הדרך האלימה (חרם המודעות על עיתון "כל העיר") שבה התמודד עם ביקורת תקשורתית לגיטימית.
בעצם, דחיקתו למקום ה-33 ברשימת הליכוד אינה בשורה מרנינה מבחינה פוליטית, כיוון שכל אלה שקודמים לו ברשימה הם גרועים ממנו מכל בחינה אפשרית. אבל מי שעוקב אחריו כל השנים, הופך גם עד לזחיחותו, לדרך הבוטה שבה הוא משתיק ומכלים מראיינים בתקשורת, לשחצנות ולנהנתנות שהפכו לסמל המסחרי שלו, בימים קשים לכולנו גם מבחינה כלכלית. המסר שהוא קיבל מחבריו בליכוד הצהיל את רוחי לחמש דקות שלמות, הזמן הארוך ביותר שבו חגגתי אירוע פוליטי כלשהו בשנים האחרונות. מקום 33! אולמרט, חובב הכדורגל, מבין היטב את משמעות התוצאה הזו. הוא ירד לליגה ג’ מחוז דרום ב’, השווה איזכור קצרצר בעיתון של יום ראשון.
חיים היקר
אתה משתפר, יש פחות סיסמאות וסופרלטיבים, ויותר "תכלס"
אם נעזוב את הפוליטיקה, ונסתכל על העובדות, נראה לי שיש בעייה אמיתית לחנך ילדים היום על מסר כפול (הומניזם מול ריאליזם) . לאנשים ריאליים קל להסביר את המציאות, וקשה להסביר חלום שהתנפץ.
אולם חיים אני מתנגד בכל תוקף לטענתך בדבר ניתוב הילדים לדרך נכונה. זו שגיאה ממדרגה ראשונה שכן עלינו לתת לילדים כלים להתמודד, לא דעה פוליטית, זו דרכם לא דרכנו.
חיים היקר,
מעבר לניתוח הפוליטי שלך שאני מסכים איתו מאד, אין תומך נלהב ממני לגבי הניתוח על יכולותיו המקצועיות ואופיו המושחת של אהוד אולמרט.
אם לקשר את כל הדברים לחינוך שכתבת עליו – אני מאושר להזכיר שכל ילדיו של אולמרט הם אנשים חושבים, פעילים ומעורים מאד בבעיות החברתיות (על פי משנתה החינוכית של אמם, עליזה), ואינם תוחבים את ראשם בחול כמו האב. לא יפלא, איפוא, שרובם כלל אינם חיים בירושלים…
מסכים עם המגיב הראשון. לילדים צריך לתת כלים לחשוף מניפולציות מימין ומשמאל ולא להיות מיסיונר כלפיהם. תנו להם לעצב דיעה משל עצמם. ערכים כללים זה טוב, אבל יש גבול לצורך לדחוף להם פרשנויות ספציפיות של אותם ערכים. כך גם לגבי העם, תנו לו משאל עם והוא כבר יגלה בגרות. בהנחה שנוכל לפתח פה ביקורת תרבות ראוייה.
http://www.ale-yarok.org.il