כמו במערכות בחירות קודמות לכנסת, הגעתי למסקנה שהחלוקה המסורתית למפלגות פוליטיות אינה משקפת את העמדות הרעיוניות, הזיקות התרבותיות והדעות הפוליטיות של המועמדים השונים. מי שהצביע, למשל, בעד מפלגת העבודה בשנת 1999, לא היה מסוגל לצפות שמפלגתו תנגן כינור שני בממשלה בראשות הליכוד. את ההתפתחות הזאת ניתן לעכל מראש, רק אם מבינים שרוב המועמדים למקומות ריאליים בעבודה השתייכו רעיונית לאגף הפרגמטי של המרכז הלאומני.
פירסמתי מדריך דומה גם בעיתוני חוץ, אבל הקוראים באירופה ובארצות הברית זקוקים לפירוט רב ומדוקדק, שאינו רלבנטי לקוראים בישראל. מכל מקום, אלה שקראו את המדריך שלי, לא הופתעו במיוחד מהצטרפותו של שמעון פרס, שהליברלים באירופה נשבעו בשמו, לממשלת שרון. עתה התווספו לזירה הפוליטית כוחות משמעותיים חדשים, כמו שינוי והאיחוד הלאומי, שהיו בעבר רק מפלגות קיקיוניות. גם המציאות הישראלית והאזורית עברה טלטלה גדולה מאז תחילת אינתיפאדת אל-אקצה באוקטובר 2000, ולא יכולתי להסתמך על עבודות קודמות. המתודה נשארה בעינה: את הזירה הפוליטית העתידית חילקתי לקטגוריות אנאליטיות, והנחתי שיש ביניהן ניעות (מוביליות) רבה. משתנים כמו מלחמה אפשרית באזור, הסלמה כתוצאה ממתקפה על עיראק, משבר כלכלי-חברתי עמוק או (ואולי בעיקר) מיפנה בעמדות של ארצות הברית בכל הנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ישפיעו מאוד על הח"כים בכנסת הבאה.
הרוב העצום הקיים בכנסת לעמדות ניאו-ליברליות בנושאי כלכלה וחברה, והכחדת כל אופוזיציה סוציאל-דמוקרטית לאוריינטציה המוחלטת על כוחות השוק, מבטלים את הצורך במיון המפלגות לפי מפתח סוציאלי. גם בכנסת הבאה יהיה רוב עצום למדיניות כלכלית המבוססת על עקרונות רכושניים, בלי דגש על מנגנונים מווסתים מסיבות חברתיות. האופוזיציה הפופוליסטית לרכושנות היא סקטוריאלית, ולא מבנית. במרצ יש כמה סוציאל-דמוקרטים, ובחד"ש אפילו ח"כים בעלי השקפה סוציאליסטית, אבל השפעתם תהיה מזערית, אם בכלל.
לכן הקטגוריות מתמקדות בנושאים מדיניים וביטחוניים בלבד. התחזית מתבססת על הסקרים האחרונים, אבל אינה תלויה בהם. כפי שתראו, נהירה של קולות מהליכוד אל שינוי, או אל ש"ס, לא תשנה בהרבה את יחסי הכוחות הממשיים, ואת המדיניות של הממשלה הבאה. רק לשם הדגמה, עמרם מצנע ויולי תמיר שייכים לקטגורית מיעוט (מחנה יוני-ציוני) במפלגתם, אבל זה לא ישנה את דפוסי התנהגותה של סיעת העבודה בכנסת, שפרס ובנימין בן-אליעזר כבר החלו בהכנות להוביל אותה לזרועות הליכוד. להלן הקטגוריות:
1. לאומנים קיצוניים
בהגדרה הזאת נכללים המתנחלים האידיאולוגיים ותומכיהם המובהקים בתוך הקו הירוק, והיא מתאפיינת בתמיכה גלויה בסיפוח כל השטחים שנכבשו במלחמת 1967. רובם מטפחים השקפות גזעניות גלויות או סמויות (לעתים מופנמות ותת-הכרתיות), ואין להם שום נכונות לחיות בדו קיום עם שכניהם הפלסטינים, או שאין להם אמון באפשרות לקיים דו-קיום כזה.
רבים מהם חותרים לגירוש המוני של פלסטינים מהשטחים, תחת מסך עשן של מלחמה באזור. הם אדישים לדעת הקהל העולמית, ואפילו למדיניות החוץ האמריקאית, או שרואים בכל הזרים גורם עוין לישראל. חלקם חולמים גם על ביטול זכויות האזרח של רוב האזרחים הערבים, ומיעוטם רואה בעצם המשטר הדמוקרטי בישראל משום כניעה לניוון של התרבות המערבית. ח"כים המייצגים את הזרם הזה יתנגדו בכל כוחם לפינוי התנחלויות, בלי להתייחס למושגים כמו החלטה דמוקרטית או שלטון החוק. רובם דתיים ומסורתיים ומיעוטם חילונים.
האמונה שלהם בהתפשטות טריטוריאלית היא דתית ואידיאולוגית, ואינה מבוססת על שיקולים מדיניים, גלובאליים וביטחוניים למרות שדוברי הזרם משתמשים לעתים בנימוקים כאלה כדי לשכנע אחרים.
כוחם המשוער בכנסת הבאה, ושיקולי ניעות לקטגוריות אחרות:
15 ליכוד (בתוכם מעטים שעשויים להיכנע ללחץ אמריקאי, אם יבוא), 8 איחוד לאומי-ישראל ביתנו (ליברמן), 4 מפד"ל, 4 ש"ס, 1 שינוי = 32 ח"כים.
2. המרכז הלאומני (אגף ימני)
מבחינה רגשית ומנטאלית, רבים מהח"כים שייצגו את הזרם הזה דומים מאוד ללאומנים הקיצוניים. עם זאת, קיימים גם הבדלים חשובים. רוב החברים בקטגוריה הזאת הם חילונים, כמה מהם עשויים להיכנע ללחץ בינלאומי לוויתורים, והם מסוגלים להביא בחשבון את ההשלכות הגלובאליות והכלכליות של מדיניות סירוב לשלום.
דבקותם בארץ ישראל השלמה מבססת על שילוב של נימוקים ביטחוניים ואידיאולוגיים, והזיקה שלהם להתנחלויות היא חזקה מאוד. הם מוכנים לשלם מחיר רב, ובלבד שלא יפורקו התנחלויות מרכזיות וגדולות כלשהן. הרטוריקה שלהם תלויה במידת האחריות הלאומית שמוטלת עליהם. רובם נשמעו כמו לאומנים קיצוניים באופוזיציה, אבל יותר זהירים כשעלו לשלטון. אריאל שרון הוא התגלמות התסמונת הזאת.
בשנים האחרונות הם אימצו טקטיקות שאיפיינו בעבר את מפלגת העבודה על גילגוליה (בעיקר, אבל לא רק, בעידן גולדה מאיר), כלומר, ניסיון להציע לפלסטינים פתרונות בלתי קבילים ולהטיל עליהם את האחריות לדחיית "הצעות השלום". אשר לסילוק פלסטינים רבים מהשטחים ב"שעת כושר" יש להם אג’נדה סמויה. הם מבינים את המחיר הבינלאומי שישראל תאלץ לשלם על גירוש המוני, ולכן זקוקים להזדמנות כמעט מושלמת כדי לעשות צעד כזה. השלום עבורם אינו נושא ערכי מרכזי שעליו יש לחנך דורות של ישראלים, אלא מצב נוח יותר להתפשטות טריטוריאלית באין מכלים. כמה ח"כים מהזרם הזה עשויים לנוע לזרם מתון יותר, אם ממשלת ארצות הברית תתעקש על נסיגות משמעותיות אחרי המתקפה בעיראק.
כוח משוער בכנסת הבאה: 19 ליכוד (מתוכם ארבעה מועמדים לעבור, בנסיבות מתאימות, למחנה הלאומני הפרגמטי), 7 שינוי, 6 מפלגת העבודה, 5 ש"ס, 5 ישראל בעלייה (שרנסקי), 5 יהדות התורה = 47 ח"כים. 13 הח"כים הנציים ממפלגת העבודה ומשינוי יהיו רגישים יותר ללחץ אמריקאי מחבריהם לקטגוריה.
3. המרכז הלאומני (פרגמטי)
פוליטיקאים מהזרם הזה הובסו קשות בבחירות הפנימיות בליכוד, אבל ניצחו בגדול במפלגת העבודה. כמו שרון, הם מוכנים לוויתורים טריטוריאליים מילוליים, אבל לכל אורך דרכם הפוליטית הפכו אותם לבלתי אפשריים והם אמנים אמיתיים בהטלת האחריות על אי השגת הסכם על הצד השני. הם הקימו יותר התנחלויות מאשר פוליטיקאים מהזרמים הנציים יותר, אבל מעולם לא הצהירו על רצונם לספח את שטחים.
הזרם הזה יותר רגיש ללחץ בינלאומי בכלל, ויותר קשוב למדיניות החוץ האמריקאית בפרט. הסיסמה שלהם היא "פשרה טריטוריאלית" בשטחים הכבושים, והקמת משטר פלסטיני צייתני לישראל שיילחם עבורה נגד הטרור. רובם דוגלים עתה במציאת תחליף ליאסר עראפת, אם האמריקאים ירשו זאת.
המסורת שלהם היא לדבר במתינות ולרומם את השלום כערך מוסרי וחינוכי, אבל לשלם עבורו את המחיר המינימלי האפשרי. מאז הופעת אהוד ברק בזירה הפוליטית הם שברו את בריתם עם האזרחים הערבים והגבירו את נכונותם לשתף פעולה בשלטון עם האגף הימני של המרכז הלאומני. הם רואים בסכסוך מלחמה נגד הטרור, בדיוק כמו שרון וחבריו.
אם יש להם אג’נדה סמויה בנושא הטרנספר, היא הודחקה לפאתי תת-התודעה שלהם. רשמית, הם מתעבים את הרעיון הזה, חרף אחריותה ההיסטורית של האסכולה הזאת לגירוש הפלסטינים בשנת 1948-49. הם תומכים בפירוק התנחלויות קטנות ונידחות, אבל לא בחיסולן של ההתנחלויות הגדולות והחשובות. הם מחשיבים את השלום עם ירדן ומצרים כנכס אסטרטגי של ישראל, יותר מאשר עמיתיהם במרכז הלאומני הימני.
כוח משוער בכנסת הבאה: 13 עבודה, 1 שינוי, 2 עם אחד = 16 ח"כים
4. המחנה היוני הציוני
האסכולה הזו היתה בשיא כוחה ושלטה בזירה התקשורתית והפוליטית בין חתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993, לעליית אהוד ברק לראשות הממשלה בשנת 1999. הדומיננטיות הזו היתה גם אשליה אופטית, כיוון שרק השכבות המשכילות יותר תמכו באמת באוסלו כגשר לוויתורים שיביאו לשלום קבע. ברק שבר את הזרם הזה לרסיסים, והעביר לפחות שני שלישים מתומכיו למרכז הלאומני.
היונים הובסו בבחירות לרשימת העבודה, ושני נציגים בולטים של הזרם, יוסי ביילין ויעל דיין, עברו למרצ. מאפייני הזרם הציוני היוני הם: תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, על פי קווי המיתאר של גבולות הארבעה ביוני 1967, עם תיקונים הדדיים קלים. הם ויתרו לגמרי על חלום ירושלים השלמה תחת ריבונות ישראל, בו דבקו עד לפני שנים אחדות.
אנשי הזרם הזה רואים בשלום ערך חינוכי מוסרי עליון, מודאגים מעליית כוחן של קבוצות ומפלגות גזעניות ופשיסטיות בישראל. רובם טרם הפיקו את הלקחים מהשבר שברק יצר עם האזרחים הערבים. זהו זרם פרו אמריקאי, שתומך במתקפה האמריקאית על עיראק, וגם בכוח ההרתעה הגרעיני של ישראל. ח"כים בקטגוריה הזו יהיו רגישים מאוד לביקורת של מדינות נאורות ושל ארגונים לזכויות אדם על ישראל. עם זאת, הם לא ערכו חשבון נפש אמיתי על משמעות אסון 1948 לציבור הערבי, ומתנגדים בדרך כלל להחזרת פליטים. חרף האוריינטציה האמריקאית, יש להם ביקורת על ממשלו של הנשיא ג’ורג בוש, שהכזיב את תוחלתם ללחוץ על ישראל לוויתורים.
כוח משוער בכנסת הבאה: 8 מרצ, 6 סיעת העבודה = 14 ח"כים
5. שמאל עקבי ומפלגות ערביות
המאפיינים: תמיכה בפתרון של שתי מדינות ובמשא ומתן רציני בנושא הפליטים. שוויון מוחלט בין שני העמים במדינה, הכרה במדינה כשייכת לכל אזרחיה, אבל נכונות לקבל את האופי המיוחד בשל הרוב היהודי. תמיכה בפירוז גרעיני מוחלט, התנגדות למתקפה האמריקאית בעיראק בפרט, ולהגמוניה האמריקאית בכלל. התנגדות לגלובאליזציה ולניאו-ליברליזם, הקצאת משאבים למגזר הערבי מתוך פריזמה של אפלייה מתקנת. דב חנין יהיה היהודי היחיד בזרם הזה, אבל יש במרצ כמה ח"כים הקרובים לעמדות כאלה.
כוח משוער בכנסת הבאה: 11 ח"כים.
סיכום
- לאומנים קיצוניים = 32 ח"כים
- מרכז לאומני (ימין) = 47 ח"כים
- מרכז לאומני (פרגמטי) =16 ח"כים
- מחנה ציוני יוני = 14 ח"כים
- ערבים ושמאל עקבי = 11 ח"כים
סה"כ 120 ח"כים.
הניתוח המוצע נראה לי מעניין ונכון בעיקרו. בהסתייגות משמעותית אחת. אמנם, אין אופוזיציה כלכלית משמעותית, כזו שתדגול בדגם או בכיוון אלטרנטיבי, אבל האינטרסים המגזריים המנוגדים והמשבר הכלכלי-חברתי המחייב פוליטיקאים להתחשב בעמדות וכאבי בוחריהם יוצרים מצב שלא ניתן עוד להעביר שני תקציבי מדינה ניאו-ליברליים רצופים ללא משברים פרלמנטריים ונפילת ממשלות. לכן, רצוי היה לנסות לערוך חיתוך נוסף של הנבחרים לפי מידת היותם נתונים להשפעת המשברים החברתיים ומידת עקביותם בתמיכה בצעדים ניאו-ליברליים.
חררדו, ייתכן שאתה צודק. אך מה אם הממשל האמריקאי יעביר לכאן סכומי עתק להשתקת הציבור לפני העברת תקציב שיניח את דעתו (של האמריקאי כמובן)?
גם אפשרות בלתי סבירה זאת, לאור המצב הכלכלי בארה"ב ומגמות מנהיגיה, לא תגרום אלא לקטטה בתוך האחיטות על חלוקת העוגה החדשה ולחידוד הפערים הכלכליים. המערכת כבר עברה תהליכי ניאו-ליברליזציה כאלה שלא יאפשרו לה "צדק חלוקתי" משמעותי אלא לאחר משבר פוליטי חריף (כמו מלחמה קשה או חוסר יציבות פוליטית ממושכת). ניתן לשכך כאבים ולהעביר תקציב אחד, אולי בקושי שניים ואז כבר יצטרכו להחליף בריתות פוליטיות, לקרוא לבחירות וכדומה.