שני סרבני שירות החלו בימים אלה לשבות רעב וסוגיית סירוב החיילים לדכא עם אחר עולה בתדירות גוברת בשיח הציבורי הישראלי. בתחילת דצמבר אשתקד נערך דיון בבג"צ בעקבות עתירתם של שמונה סרבנים שדרשו לאפשר לחיילים לסרב לשרת בשטחים. כעבור כמה שבועות, התפרסמה כתבה במוסף "הארץ" (27.12.02) על הסרבנות בכותרת "התפכחנו". מאמר זה נכתב בעקבות העתירה, הכתבה ועל יסוד אמונתי כי סרבנות היא גולת הכותרת של ההתנגדות לכיבוש במדינתם של הכובשים.

למרות העובדה שהעותרים הסכימו שלא לטעון לאי-חוקיותו של הכיבוש, והחליטו להסתפק בסרבנותם המצפונית, לא נשתנתה עמדת השופטים (שהיתה ידועה מראש). בג"צ בראשותו של השופט ברק, קבע כי לא תיתכן בישראל סרבנות סלקטיבית, וצבא העם עלול להיהפך "לצבא העממים". השופטים הבחינו, כמו מדינות מערביות אחרות, בין הסרבנות המלאה, לכל מלחמה ולכל נשיאת נשק, לבין הסלקטיבית, "שעלולה להתגלגל מהסרבנות לשרת בלבנון, לשטחים, ועד לסירוב פינויין של היאחזויות… זוהי פגיעה בביטחון, אפליה בין דם לדם", וסרבנות כזו עלולה (חס וחלילה!) לגדול. מכיוון שסרבנותם של העותרים אינה כללית, היא כסות לעמדה אידיאולוגית-פוליטית. הסרבנות עלולה לפגוע בחישוקים המקיימים אותנו כעם, והיא פוגעת בביטחון לפי תפיסת ממשלות ישראל לדורותיה. החלטת בג"צ תמנע כמובן כל פנייה לבית-המשפט בעתיד שעניינה הסרבנות הסלקטיבית. נשאר כמובן בתוקפו הדיון הציבורי, המוסרי והפוליטי.

ברצוני לטעון כי עצם הפנייה לבג"צ בנושא "הסרבנות הסלקטיבית", שהוא הסירוב לקחת חלק בכיבוש, היתה מוטעית. גם בימים אלה, כאשר בג"צ מילא תפקיד מכריע בהדיפת הפסילה הפוליטית של מפלגה ומנהיגים ערבים במערכת הבחירות, ראוי שלא נטעה ונדע את מגבלותיה של הרשות השופטת, שלא הצטיינה מעולם בהתמודדות עם הכיבוש ותוצאותיו. העובדה שהעותרים הסכימו שלא לטעון לאי-חוקיותו של הכיבוש, והסתפקו ב"סרבנות מצפונית" היא טעות שנייה הנובעת מהטעות הראשונה.

מאחורי החלטתם של השופטים, ניצבת טענתו "הפילוסופית" של הפרקליט הצבאי הראשי כנגד הסרבנות: "כפי שלמדנו מקאנט, כל אחד צריך לעשות מעשה תוך כדי החשיבה, מה יהיה אם כולם יעשו כמוהו", וכן אמירתו של פרופ’ אסא כשר, מנסח הקוד המוסרי של צה"ל, כי "סירובם של אלה אינו מצפוני כי אם פוליטי, ולפיכך מקומם בכלא". ההבחנה האמיתית בין השניים היא רק אחת ובג"צ עצמו הודה בה: בשעה שהכוללנית היא תמיד סרבנותם של בודדים, עלולה סרבנותם של "הסלקטיביים" להתפתח ולגדול.

כך באה לידי ביטוי הבעיה האמיתית: איך פוגעת הסרבנות ב"בביטחון ישראל" לפי השקפתן של ממשלות ישראל לדורותיהן? מי באמת יוצר את "האפליה בין דם לדם" אם לא הכיבוש? איזה חישוקים המקיימים אותנו כעם עלולים לפקוע מכוחה של הסרבנות והאם לא מוטב שחישוקים לאומניים כאלה יפקעו באמת?

הערה נוספת לעניין החישוקים: אין כל בעיה להתמודד עם חיילים בסדיר או במילואים שיסרבו בבוא היום לפרק היאחזויות. אני מצדד ללא היסוס בזכותם המלאה לעשות זאת. ממילא כל הטלת תפקיד על חייל, שהוא כידוע גם אדם, למלא תפקיד שהוא באמת מתקומם כנגדו, אינה ראויה מבחינה מוסרית וחסרת ערך מהבחינה המעשית.

כאמור, הפניות לבג"צ תחדלנה אולם הוויכוח הציבורי, המוסרי והפוליטי על הסרבנות לכיבוש בכל צורותיה יעמיק ויגבר, כך היה גם בארה"ב ובצרפת, במלחמות וייטנאם ואלג’יריה. אולם החלטת בג"צ התקבלה במלאת שנה להופעתה של תנועת הסרבנות החדשה "אומץ לסרב", המסכמת שנה לקיומה, סיכום השזור בתסכולים על העבר ובראשיתן של מחשבות חדשות על העתיד, ולכך אתייחס להלן.

על ההתפכחות

הכתבה המצוינת של אביב לביא במוסף "הארץ", מתארת את הלבטים, התסכולים וההתפכחות של פעילי "אומץ לסרב". תנועה זו העלתה את הסרבנות ללבו של השיח הציבורי, 20 שנה אחרי שעשתה זאת תנועת הסרבנים הראשונה שהחלה עוד לפני המלחמה בלבנון והיתה לתנועת "יש גבול". פעיליה של התנועה החדשה, "אומץ לסרב" ראו את עצמם מלכתחילה כמי שמצויים בלבו של הקונסנזוס הפוליטי והרעיוני שבתוכו גדלו, והעושים צעד משמעותי וקשה אל מחוצה לו. וזו גם הבחנה חברתית נכונה: חבריה הם ברובם המכריע אשכנזים, משכילים, סטודנטים, אנשי מקצועות חופשיים. אף מהבחינה הצבאית הם ראו את עצמם כלוחמים אמיתיים, ביטחוניסטים, היודעים מה באמת חשוב לביטחון ומה אסור שיעשה בשמו. אותו דין גם כלפי הפלסטינים. חידד עמדה זו אחד מהם עוד בכנס הראשון באומרו: "אותי מוחמד לא מעניין, אני חושב עלינו. אני רוצה לדעת למה אני צריך לעמוד במחסום ולראות את הזקנה החולה מחכה במחסום וסובלת" (וכבר אז שאל סרבן אחר: "אולי הזקנה סובלת יותר ממך?").

עמדה בסיסית הרחיקה את "אומץ לסרב", ביודעין ובמתכוון, מקשר או הזדהות עם השמאל הרדיקלי, "הדואג בעיקר לפלסטינים", והמכנה את חיילי צה"ל בשטחים לעיתים קרובות "פושעים", ואילו הם רואים את חיילי צה"ל כמוסריים לא פחות מהם, אלא שהם "פועלים בהתאם לסיטואציה".

קרוב לחמש מאות קצינים וחיילי מילואים חתמו על עצומת "אומץ לסרב". שינוי במדיניות צה"ל כלפי הסרבנים, ממערכה נגד הקבוצה כולה למערכה נקודתית כנגד הסרבן הבודד; השינוי שחל ביחסה של התקשורת כלפיהם, והשינויים שחלו בציבור בעקבות הפיגוע בליל הסדר במלון "פארק" ומבצע "חומת מגן", הם הגורמים העיקריים שהציפו את הסרבנים האלה בגל של תסכול.

העובדה שהסרבנות גונתה גם משמאל (מרצ), לא הקלה כמובן. באחת – סרבני "אומץ לסרב" נבעטו על-ידי הקונסנזוס הפוליטי רובו ככולו, ואילו אל מחנה השלום הרדיקלי המתייצב לצדם בכל לב, פחדו להגיע, ונשארו קרחים מכאן ומכאן. 

ואולי זו סיבת חולשתם?

חשוב לציין שבמחנה הרדיקלי, שהוא בהחלט מיעוט בחברה הישראלית, לא השיבו להם בהתנכרות, נהפוך הוא. סרבנים ותיקים, כגון ישי מנוחין, דובר "יש גבול" וגדי אלגזי, סרבן שישיבתו בכלא התארכה מאד בשעתו (היום הוא מראשי תנועת "תעאיוש") הביעו את דעתם בכתבה שפורסמה ב"הארץ". מנוחין הדגיש את התנופה האדירה שנתנה "אומץ לסרב" לסרבנות, אם כי הוא ציין באורח ביקורתי את העובדה שהם בידלו עצמם מ"יש גבול" בארץ ובחו"ל, כמי "שאינם דואגים בעיקר לפלסטינים". אלגזי אמר כי סרבני "אומץ לסרב" נפלו בפח השינוי הישיר והמהיר. אי-אפשר לשנות את החברה מבלי שיעברו בעצמם את התהליך הפוליטי והרעיוני הארוך והסבוך, שצריך לענות גם על הטיעון ה"ברקי" שאין עם מי לדבר. אל מול השריון הלאומני, אמר אלגזי, צריך לבנות שריון חיובי שיראה שיש עתיד אחר של חיים במזרח התיכון, לא בגטו חמוש. הסרבנות היא מרכיב חשוב במגוון של אסטרטגיות שצריכות יחדיו לחתור נגד השריון הלאומני. "תעאיוש" היא דוגמא מצוינת לפרספקטיבה זו.

בתוך תהליך ההתפכחות של הסרבנים החדשים, הופיע גם תהליך בריא של בקורת עצמית: "אימצנו את הקו המיליטריסטי של החברה שלנו. חשבנו כי יקשיבו לנו כי אנחנו לוחמים. אולם ההתנגדות לכיבוש היא התנגדות פוליטית-אזרחית ולא התנגדות צבאית. מכיוון שהתיימרותנו להיות ‘מלח הארץ’ אינה מתקבלת על-ידי הקונסנזוס האנטי- סרבני, אולי במקום לנסות להיות ‘הילד הטוב’ נעז להיות ‘הילד הרע’".

סימני דרך

אין בכוונתי "ללמד" דבר לסרבנים או להטיף להם מוסר. מתוך התרכובת המרתקת של אומץ, התפכחות מאשליות וחיפושי דרך, צומח עתיד המתפתח משיח סרבנים מסוגים שונים ובתקופות שונות. מסקנותיו של שיח זה נראות לי ברורות:

• סרבנות כמרכיב חיוני באסטרטגיית אנטי-כיבוש כוללת.
  
• נכונות למאבק ממושך, שאיש אינו יכול לנבא את אורכו. סרבן: את החומה אפשר רק לפרק לבנה אחרי לבנה.
  
• חיוניותה של אלטרנטיבה חיובית לחברה הלאומנית החמושה.
  
• התחברות אל כל מי שהוא, גם בפוטנציה, שותף למאבק: חייל ואזרח, איש ואשה, יהודי וערבי, מבלי להדביק תוויות שליליות ומבלי לחתור להתחברויות שאינן קיימות.

הסרבנים הצעירים

המייחד את הסרבנות של ימינו הוא בכך שהולך וגדל מספרם של המסרבים להתגייס לצבא הכיבוש עוד בטרם הגיע זמנם וגם עם גיוסם. אסיים בקטעים קצרים ממכתבם של הצעירים אל ראש הממשלה:

"… שלחנו אליך לפני כשנה מכתב של נערים ונערות שגדלו וחונכו בארץ. במכתב הבהרנו שלא ניקח חלק בהמשך הדיכוי של העם הפלסטיני. היום, עם החרפת המצב בישראל ובשטחים, אנו, ורבים שהצטרפו אלינו, אומרים שוב ושוב: אנו מסרבים להיות חיילים של הכיבוש…כשהממשלה רומסת ערכים דמוקרטיים ואת הסיכוי לשלום צודק באזור, אין לנו ברירה אלא לציית לצו מצפוננו ולסרב לקחת חלק במתקפה על העם הפלסטיני. כבני נוער העומדים להיקרא לשרות, אנו מתחייבים לעשות כל אשר יראה בעיננו נכון כדי לא לשרת את הכיבוש. יש בינינו שיסרבו להתגייס. אחרים יסרבו לשרת מעבר לקו הירוק או ימנעו משרות בדרכים אחרות – כל הדרכים הללו לגיטימיות ואף הכרחיות בעינינו ואנו קוראים לבני-גילנו, לחיילים בשרות סדיר, בקבע ובמילואים, לנהוג כמונו".

ושאלה אחרונה: האם אנו, אלה שאינם חייבי גיוס מסיבות שונות, עושים כל מה שבידינו כדי להתייצב ציבורית, במעשים של ממש, לצדם של הסרבנים ולהגנה עליהם מפני גלי השטנה הלאומנית המציפים אותם שוב ושוב ואשר עוד יגברו בעתיד הנראה לעין?

Share on Facebook