החלטת בית המשפט העליון לאפשר לחברי הכנסת עזמי בשארה ואחמד טיבי להשתתף בבחירות לכנסת הצילה, לדעתי, את החברה הישראלית מהידרדרות לשלב מסוכן ביחסים בין הרוב היהודי והמיעוט הפלסטיני אזרחי ישראל. התחזיות הצביעו על העובדה שהערבים אזרחי ישראל התכוננו לבטא את הניכור המעמיק שלהם מן החברה הישראלית והמדינה ב"הצבעה ברגלים". החלטת בית המשפט עשויה, אני מקווה, להחזיר לקלפיות מצביעים שווי זכויות אלה. אבל זהו רק צעד אחד. על החברה הישראלית ובייחוד מערכת החינוך, לנקוט צעדים אקטיביים חיוביים נוספים, כדי לקרב את שתי הקבוצות: נטיעות של ט"ו בשבט יכול להיות אחד מהם.

ערביי ישראל טוענים שאינם יכולים להזדהות עם הסמלים של המדינה: ההמנון כמו גם הדגל אינו מבטא את מאווייהם אלא רק את אלה של העם היהודי וקשה לראות בשנים הקרובות שינוי בסמלים כה מרכזיים של ההוויה הישראלית-יהודית. יתר על כן, יותר משעשו זאת בעבר מתייחסים עתה אזרחי ישראל הערבים ליום העצמאות, החג הישראלי המקורי, כיום הנַכבה. – שכל כולו היפוכו של החג הישראלי.

אבל יש חג אחד אותו אפשר להפוך לחג משותף של ממש לשני העמים, זהו ט"ו בשבט. חג זה היה בעל משמעות שולית במסורת של לוח החגים היהודי. מי שיצר אותו מחדש בארץ ישראל היו המורים העבריים, וליתר דיוק הסתדרות המורים, שנוסדה בדיוק לפני 100 שנה ב-1903. המורים חיפשו חג שיזוהה באופן בלעדי עם רעיונות התחייה הלאומית ויתקשר לטבע הארץ. אותם מורים בחרו בחג שהיו לו שורשים בעיקר בין יהודי ירושלים, שנהגו לחוג אותו בחיק הטבע, אבל אינו טעון יתר על המידה במשקעי העבר.

המורים החדשים בארץ ישראל הושפעו מזיכרונותיהם מ"בית אבא" במזרח אירופה, שבו בחורף טעמו מפירות יבשים המגיעים, כמו היום, מאזור הים התיכון, וכן ממנהגי המקומיים באירופה שנהגו לשתול עצים בתחילת האביב. בנאום שנשא המחנך ש. בן-ציון (אביו של נחום גוטמן) ב-1908 הסביר, כי טו’ בשבט נבחר, מכיוון שהוא חג המראה על עתיד ועל הפריחה, ואין בו זיכרונות לימים עברו. זאת, בניגוד לאופיים של החגים המסורתיים, שלצד היותם ‘חג האביב’ או ‘חג ביכורים’ נקבעו גם כ’זכר ליציאת מצרים’ או ‘מתן תורה’.

וכך בעזרת המורים, נעשה החג לאירוע לאומי המשמש ביטוי לקשר המתחדש של עם ישראל עם ארץ ישראל. ביום זה נהגו כל התלמידים בבתי הספר בארץ ישראל, ואחר כך במדינת ישראל, לצאת ולשתול עצים, בתקווה להכות, כמו השתילים הרכים, שורשים באדמת המדינה. וכאשר יצאו כל שנה לנטיעות שרו את ‘שיר השתיל’ של ר. שיינברג: "גם בעיר וגם בכפר ילד קום ישכים ויצא לגיא ולהר עם שתילים ירוקים. זה היום ניטע ונשתול ונכה פה שורש עוד שנה ועוד שנה ויהיה פה חורש". 

לנטיעות ט"ו בשבט היתה משמעות לאומית צרה. הן זוהו כמפעל יהודי שאינו קשור לתושבי הארץ האחרים, אלא ההיפך, כזה שבא על חשבונם. שהרי גאולת הקרקע והנטיעות לא נועדו רק לגאול את הקרקע משיממונו אלא גם מבעליו הקודמים, הערבים, ולחזק את אחיזתם של הבעלים החדשים-ישנים – היהודים. כך הפך חג זה לעוד אחד מהביטויים הסמליים של הישראליות, עימם אין בני המיעוט הפלסטינאים אזרחי מדינת ישראל (על שימוש בשם זה ראו את ספרם של רבינוביץ ואבו באקר "הדור הזקוף") יכולים להזדהות.

בשנים האחרונות רוכּך במשהו אופיו הלאומי של החג. עם השתרשות הערכים הירוקים, של שמירת הטבע ואיכות הסביבה, התחזק האופי הזה על חשבון הביטוי הלאומי הבוטה. באקלים התרבותי החדש, הירוק, אפילו הקרן הקיימת יכולה – למרות הקושי שבמהותה אינה יכולה לקבל את גישת השוויון המוחלט של "מדינת כל תושביה" – להדגיש את הממד הסביבתי, הירוק, של הנטיעות.

חוקרים מצביעים על העובדה שחגים אינם נשארים קפואים. גם אם שומרים על הגרעין המסורתי, לאורך השנים הם משנים תכנים, צורות של חגיגה ואת אופיים ומתעצבים בהתאם לרוח הזמן. שינוי זה כבר חל וט"ו בשבט שמכונה בערבית עיד ע’ארס אלאישג’אר, יכול להקל על השינוי שאני מציעה: להפוך אותו לחג משותף של כל אזרחי המדינה היהודים והערבים וכך להמחיש את הרצון של תושבי הארץ הזאת לטפח את הקרקע ולחיות עליה בשלום ובשוויון. מחג המבטא העדפה של קבוצה אחת על חשבון רעותה ייהפך החג ביטוי של שיתוף ושוויון בין כולנו. חג שמדגיש את אופייה הדמוקרטי של המדינה, בעיני אלה שאינם תומכים בערכים פוסט-ציוניים.

כדי להשיג הזדהות של אזרחי כל המדינה עם ט"ו בשבט וכביטוי של שוויון מן הדין שהנטיעות ייעשו גם באזורים שבהם חיים כל אזרחי המדינה יהודים וערבים. במקום לנטוע כבעבר במקומות שוממים, או – יותר מזה – כדי לכסות על נוכחות ערבית קדומה, טוב יהיה אם בעתיד ייצאו תלמידים לנטיעות משותפות באזורים שבהם חיים אזרחי ישראל הערבים, בטייבה וטירה, ג’לג’וליה וקלנסווה, חמש דקות מתל-אביב. 

המורים שבזכותם נוצר החג של טקסי הנטיעות יכולים לשנות אותו כדי שישמש ביטוי לשוויון בין האזרחים השונים, ולשיתוף בין כולנו. כך נראֶה ששני העמים, שנדונו לחיות ביחד אוהבים באותה מידה את הארץ ורוצים לטפח אותה. תהיה בכך גם אנטי-תיזה למה שקורה בשטחים שמעבר לקו הירוק. שם מבקש כל אחד להרוס את בסיס החיים של האחר. יהיו השתילים בישראל אנטי-תיזה לאבנים שזורקים הפלסטינים ולגלי האבנים שמשאירים אחריהם הבולדוזרים בחאקי.

Share on Facebook