מתי הכל התחיל? אולי לפני חודשיים, כאשר רבים החלו לדבר על מה שעומד לקרות ב-20 בדצמבר; יום השנה להתקוממות העממית בארגנטינה שהפילה ארבעה נשיאים, בזה אחר זה – תוך שבועות ספורים. כך הגיעו לאוזניי שמועות שלקראת תאריך זה ייצאו שיירות מכל רחבי ארגנטינה אל בואנוס איירס הבירה. שמעתי ששיירות "פיקטרוס" – תנועות של מובטלים החוסמים כבישים ודרכים לעתים קרובות – אמורות להגיע לבירה מכל הפרובינציות. בבורותי סברתי שהולכים ברגל את כל הדרך. חבר טוב, בחיוך סלחני, הסביר לי שאף אחד לא צועד 2,000 ק"מ מהמחוז הצפוני חוחוי אל המרכז. אז טעיתי, אבל החלטתי שאני רוצה להצטרף.
אחת הבעיות הבולטות ביותר בארגנטינה היא ריכוז הכוח הכלכלי והפוליטי בבואנוס איירס. אדוארדו גליאנו בספרו "העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית" (שראה אור בשפה העברית לפני כמה שנים), כתב כיצד התממשה התוכנית הפוליטית לרכז את הכוח בעיר הנמל בכדי להקל על אירופה וארצות אחרות את היצוא והיבוא, על חשבון ההתפתחות של יתר חלקי ארגנטינה. וזו אחת מהסיבות הפוליטיות בגללן קשה ליצור אלטרנטיבה למפלגות הפוליטיות הקיימות: ממדי המדינה מקשים על היווצרות כוח פוליטי רחב בפרובינציות של ארגנטינה.
אז הסתקרנתי לראות מה קורה שם, בצפון הרחוק. מה קורה לאנשים שמחליטים לנסוע 2,000 ק"מ ובשביל מה? אז נסענו. פיבי, חברתי הסטודנטית וצלמת רדיקלית מארה"ב, ואני, ישראלית בעלת שורשים ארגנטינאים. כבר בבואנוס איירס דיברנו עם מישהו שכינויו "האינדיאני", כדי שיקבל את פנינו בטוקומן שבצפון ארגנטינה, בדרך לחוחוי. האינדיאני הוא אחד מהפעילים המרכזיים של תנועת המובטלים "בריוס זה פיה" (שכונות על המשמר) – תנועה אל-מפלגתית הפועלת זה שנה.
המשך המאבק משנות ה-70
הגענו לטוקומן. בתחנה המתין לנו חוליאן, גבר כבן 50 שבשנות ה-70 היה חבר בתנועת הגרילה "מונטונרוס", ונחטף על ידי המשטר הדיקטטורי. חוליאן עונה במחנה ריכוז בטוקומן, שרד, וכיום, ממשיך להיאבק. חוליאן לקח אותנו לביתו עד שתצא השיירה לסלטה ומשם תמשיך דרך סנטיאגו דל אסטרו, קורדובה וסנטה פה לבואנוס איירס.
בערב, לפני צאת השיירה, יצאנו לטייל קצת ברחבי טוקומן, אותה פרובינציה אשר התפרסמה לאחרונה בעובדה כי נרשמו בה מקרים רבים של ילדים שמתו ברעב. למרות תחושת האשמה יצאנו לקנות גלידה, כאשר בכיסנו כל מה שלקחנו למסע, שטר של 100 פסו (כ-150 שקל). הניסיון לקנות גלידה היה לשווא. לא מצאנו ולו חנות אחת אשר הצליחה לגייס עודף לסכום שכזה.
העודף היחיד הוצע לנו ב"בונוס", מטבע מקומי שמדפיס הממשל במחוז טוקומן. בדרך עוד נגלה שלכל פרובינציה מטבע משלה עם שם שונה – כזה שחסר ערך במערכת הכלכלית העולמית. עם זאת, לא ניתן להסתדר בלעדיו בפרובינציות הרחוקות.
יום ראשון 12 בדצמבר, 03:00 לפנות בוקר: סוף סוף אנחנו פוגשות את האינדיאני, את גסטון ואת הסיני. גסטון הוא סטודנט לאומנות, מובטל ופעיל בבריוס דה פיה. כולנו מגיעים לסלטה עם שחר. שם מקבלים אותנו פעילי המקום עם משקה המטה ועוגיות, ומשם היישר אל ההפגנה הראשונה המתקיימת בכיכר העיר סלטה.
זו עיר מוקפת הרים ובה רחובות קטנים, כמו היתה גן עדן זעיר. בכיכר אנחנו מוצאות קבוצות פיקטרוס נוספות. ליד משאית ישנה עומדים פעילים של "פולו אובררו", תנועת מובטלים ועובדים הקשורה לאחת ממפלגות השמאל. אחד מהפעילים שר וקורא במגפון לאנשי סלטה לצאת לרחוב ולהצטרף. לאחר זמן מה מצטרפים בעלי החולצות הצהובות, השייכים לקבוצה נוספת של מובטלים וגמלאים. כעבור כמה דקות מצטופפים כ-200 איש בכיכר.
כולם שרים ביחד "שילכו כולם! שלא יישאר אפילו אחד!". הסיסמא שילכו כולם (Que Se Vayan Todos) נאמרה בשנה שעברה, כאשר בחמת זעם מישהו צעק "שילכו כולם!" והארגנטינאים בכיכר מאיו שליד לשכת הנשיא בבואנוס איירס החלו לשיר "שילכו כולם ושלא יישאר אפילו אחד!".
מאז נותרה הסיסמא והשיר כאחד המוטיבים המרכזיים במאבק הפוליטי נגד השלטון. לאחר קצת שירה נפתחת ההפגנה. נציגי התנועות השונות מדברים. הדיבורים נסובים כנגד השיטה הכלכלית הנהוגה, נגד הקפיטליזם ותוצאותיו: הרעב, ההשפלה.
הציפייה לעתיד הקרוב והרחוק היא רבה. בקרוב, ב-20 בדצמבר, יתרכזו המוני אנשים בכיכר מאי ובכיכרות בכל הארץ. בעתיד הרחוק, האלטרנטיבות יידונו באסיפה עממית מכוננת, במועצת נציגים על יסוד השקפה סוציאליסטית ופמיניסטית ועוד.
מחאה עם כפות וסירים
"אנחנו לא הגנבים" צועק בקול ניחר נסטור פטרולה, ממנהיגי פולו אובררו. אחת הסיבות שהובילו אשתקד להתקוממות העממית היתה הכרזת העוצר לכל התושבים בידי הנשיא פרנאנדו דה לה רואה. בחמת זעם יצאו לרחובות בני המעמד הביניים (שחסכונותיהם הוגבלו על ידי הבנקים שבועיים קודם לכן בהוראת ממשלת דה לה רואה), עם סירים וכפות.
על מנת למנוע הפגנות גדולות ניסה הנשיא הנוכחי ליצור תחושה של פחד באמצעות התקשורת, כאילו המובטלים ובני משפחותיהם עומדים לבצע שוד וביזה.
צעקתו של פטרולה אם כן, שהושמעה שוב ושוב לאורך כל ימי הצעדה, ועל ידי פעילים רבים מצפון הארץ ועד דרומה, משמעותה מאבק על תדמיתם של הפיקטרוס. "לא אנחנו הגנבים האמיתיים, אלא הפוליטיקאים, ארה"ב, קרן המטבע, השיטה הקפיטליסטית, הרעב, חוסר העבודה…", חזרו ואמרו, מאשימים את כל הגורמים האלה באלימות ובדיכוי אותם חווים תושביה העניים של ארגנטינה.
המשכנו דרומה אל האירוע בטוקומן. שם כבר חיכו פעילים רבים. מאורגנים בשורות לתהלוכת ראווה ברחבי העיר, אל מרכז העיר הדומה כל כך בכל ערי הפרובינציה. מרכז הכולל כיכר מרכזית, תחנת משטרה, בניין עירייה, ועוד מיני שירותים קהילתיים הכרחיים.
לפתע גיליתי שהסוללה של מצלמת הווידיאו התרוקנה לגמרי. אני רצה מקיוסק לגלידריה, מטעינה קצת , רצה להדביק את השיירה, מצלמת, ושוב מטעינה, וחוזר חלילה.
בינתיים יורד הערב ואנחנו מגיעים אל הכיכר המרכזית שם ממתינה קבוצת עיתונאים וצלמים המעוניינים לצלם את מנהיגי המפגינים. הם מתראיינים לאמצעי התקשורת ואנחנו ממשיכים אל מדרגות העירייה שם מתרכזים האנשים. נישאים דברים נגד מושל המחוז ונגד הנשיא, על הצורך ש"ילכו כולם, כל הפוליטיקאים המושחתים". עבורי הדיבורים מתחילים לחזור על עצמם, אך כל מקום הוא מקום חדש, אנשים חדשים, שמביטים באותם האנשים שעומדים להפגין בבירה ולבטא את רגשותיהם שלהם. טוקומן, סלטה, לכל מקום דגש משלו. היסטוריה אחרת של דיכוי, של חברות ומפעלים שנסגרו, של פעילות פוליטית.
בבוקר שלמחרת, 17 בדצמבר, אנו נפגשות עם מי שיהיו שותפינו להמשך המסע – החבר’ה מטוקומן. מרבית הפעילים באוטובוס שלנו הם מהפולו, שבזכות קשריו המפלגתיים הצליח לממן את ההסעה. "בריוס", תנועת מובטלים חסרת משאבים וקשרים מפלגתיים, לא הצליחה לגייס את הסכום הדמיוני של 900 דולר כדי לממן את הנסיעה הארוכה. לאחר דיונים אל תוך הלילה הוחלט כי מי שיצטרפו לאוטובוס היוצא מטוקומן, יהיו חוליאן וגסטון.
התחנה הבאה היא סנטיאגו דל אסטרו. במשך היום אנחנו עוצרים בעיירות רפאים קטנות, ללא כל פעילות כלכלית. מסעדות ריקות מאדם, רחובות קטנים ללא נפש חיה, חנויות סגורות, ושני פעילים דומעים מהתרגשות כי השיירה עצרה אצלם. אנחנו עוצרים לזמן קצר בעיירה אלמונית. אני מחפשת משהו להרוות את צמאוני, וברקע אני שומעת שהחלו לשאת דברים באופן מאולתר.
כוחות אמריקאים לדיכוי מהפכה אפשרית
לפתע אני שומעת את אחת מפעילות המקום מדברת על כך שבארגנטינה הוקמו שלושה בסיסים של צבא ארה"ב, וכי יש להיאבק בכך בכל הכוח. אני מתקרבת אליה בכדי להבין יותר טוב מה קורה. היא מספרת לי על הבסיסים הצבאיים ומסבירה שהם נמצאים, בין היתר, על מנת לעזור לכוחות הביטחון המקומיים לדכא התפרעויות אפשריות נגד השלטון.
פיבי, חברתי מארה"ב, מנידה בראשה. "אז מה" היא מפטירה, "הרי יש בסיסים של ארה"ב בכל העולם". אנחנו ממשיכים על מנת להספיק ולהגיע לקורדובה בערב. הנהג מתבלבל ברחובות קורדובה ואנחנו כבר מאחרים. סוף-סוף אנו מתקרבים לכיכר.
בכיכר המרכזית המוני אנשים מפגינים מול בניין העירייה. שלטים ססגוניים של עשרות תנועות חברתיות ואסיפות שכונתיות של בני מעמד הביניים. על הבמה להקה מקומית שרה שירי מחאה. האוטובוס עוצר. ראשונים יוצאים מהאוטובוס חוליאן, פטרולה וגסטון. עשרות עיתונאים ומצלמות צובאים עליהם. מהאוטובוס השני הרמקול מודיע בחגיגיות כי ברגעים אלו מגיעה השיירה שיצאה מהצפון לפני יומיים. כולם שמחים וצוהלים. הראיונות מסתיימים והמנהיגים ,ארציים ומקומיים, צועדים בשורה אל הבמה.
ניסיון להפיל את שלטון הפחד
ההתרגשות גוברת. אני מתחילה להבין. אני מתחילה להבין שלא מדובר בסתם עוד אוטובוס שנוסע מטוקומן לבואנוס איירס במשך 5 ימים (במקום 16 שעות). זה יותר מכך. זה שיתוף פעולה בין קבוצות פיקטרוס שונות שצועדות יחד, נוסעות יחד, מדברות יחד. זה ניסיון לפעול בפרובינציות של ארגנטינה ולתת להן את התחושה שהן חלק מתהליך גדול יותר, שהן חשובות. זה ניסיון להפיל את פוליטיקת הפחד של הנשיא דואלדה ולהראות שהפיקטרוס לא אלימים. זהו ניסיונן של השכבות המוחלשות ליצור אלטרנטיבה אמיתית לשיטה הפוליטית הקיימת.
אנחנו ישנים בקורדובה. שקי שינה באולם גדול השייך לחברת החשמל המקומית, שאודות מאבקי עובדים ב-12 השנים האחרונות טרם הופרטה. בקורדובה, ימים ספורים קודם לכן, ירתה המשטרה כדורי גומי וגז מדמיע נגד פועלים שהתבצרו במפעל שנסגר, על מנת להמשיך ולהפעילו. כך קורה ביותר מ-100 מפעלים ברחבי ארגנטינה.
בקורדובה מצטרף אחד מהפעילים ששפתו פצועה מכדור גומי. רבות מהשיחות נסבות על מה שקרה במפעל. רבים לא ישנים, אלא מדברים, מחליפים חוויות, ואט אט חלה התקרבות, בדיחות. לפתע שיתוף הפעולה בין הקבוצות השונות הופך לחוויה אמיתית ולא רק לסיסמא.
למחרת, 18 בדצמבר, אנו עתידים להגיע לרוסריו, שם תתאחד השיירה עם שיירה נוספת. כמו ברוב המקומות הגדולים יצטרפו אל המפגינים הפעילים המקומיים. בדרך עוצרים בכמה עיירות שכוחות אל שאיש לא שמע את שמן. הנסיעה מעצבנת. אני נזכרת כי בנסיעות ארוכות, כמו בעת טיסה, חוסר פעילות עלול למנוע את זרימת הדם עד ליצירת גוש שעלול להגיע לראש. אני נבהלת, מנסה להרים את רגלי למעלה, שיזרום הדם קיבינימאט – שיזרום!
בין קללה, שינה חטופה, ושיחות אקראיות עם חברי האוטובוס אנו מגיעים לרוסריו, שם כבר מחכים אנשי התנועות המקומיות. כל קבוצה עומדת ושרה שיר אחר, החל מ"שילכו כולם", "דואלדה לך לעזאזל" ועוד. כולם מתכוננים למצעד אחד גדול ומרשים. לאחר כ-45 דקות של זמר משובב לב ונפצים שכל פעם מחדש מפחידים אותי וגורמים לי לחשוב שהמשטרה יורה עלינו, אנחנו יוצאים.
קבוצות של פיקטרוס, אסיפות שכונתיות של בני מעמד הביניים, תנועות למען זכויות אדם, כולם צועדים יחד ברחובות רוסריו, אל העירייה. רבים מבעלי החנויות נועלים את חנויותיהם, נכנעים לפוליטיקת ההפחדה. כאשר אני שואלת את אחד מהמוכרים מדוע הוא סוגר את החנות – הוא מתחמק. המצלמה גורמת להם לברוח בחיוך מבויש או לחלופין, כועס.
אנחנו מגיעים לכיכר שליד בניין העירייה המוגן על ידי עשרות שוטרים. המפגינים שרים באקסטזה "אני ידעתי, אני ידעתי, שעל העירייה מגנה המשטרה". כל קבוצה בודקת מי שר יותר חזק. לאחר הפגנת הכוחות מתחילים הנאומים, המוכרים לעייפה והמרגשים כאחד. לנואמים מצטרף אחד מנציגי בריוס, המכונה "הביצה", שילווה את השיירה עד סוף המסע.
בעיר הולדתו של צ’ה גווארה
מי בדיוק נחשב מנהיג ומי סתם נציג, קשור לאופן הפעילות של התנועה. יש תנועות הפועלות באופן הירארכי יותר מאחרות, אך שיטת האסיפה העממית כצורת ארגון משותפת לכל התנועות החברתיות בארגנטינה. האירוע ברוסריו (עיר הולדתו של צ’ה גווארה) עומד להסתיים לאחר שנציגת תנועה פמיניסטית רדיקלית מרגשת את הקהל בדברה על חברתה שנהרגה לפני שנה מכדורי השוטרים. כולם מתפזרים. לישון. מחר סוף-סוף נגיע לבואנוס איירס, היעד הנכסף.
בוקרו של ה-19 בדצמבר. בדיוק לפני שנה, בלילה, יצאו אנשים באופן ספונטני למחות נגד השלטון. זמן קצר אחר כך נהרגו 30 אזרחים ברחבי ארגנטינה, והמחאה העממית הביאה להפלת הנשיא. נוסעים עוד קילומטרים רבים, הכל ירוק. המרחבים הירוקים בארגנטינה בלתי נגמרים. קרקעות שניתנות לעיבוד. חלק מהתנועות אכן תופסות קרקעות, מעבדות את האדמה ומייצרות מזון. לפעמים המשטרה מגיעה, יורה גז וכדורי גומי, אך הם חוזרים. אין ברירה. זה להיות או לחדול. או כמו שאמרה לי אשה בת 50: "או שאני אמות בבית או בעימות עם השוטרים". רבים אומרים זאת. עם זאת, רבים יודעים כי השוטרים אינם האויב. אחד המפגינים מספר כי פעם, כאשר הורידו לשוטרים את השכר, הם הלכו להפגין בתמיכה עם דרישות השכר שלהם. זאת, ימים ספורים אחרי ששוטרים ירו בהם כדורי גומי.
לפתע האוטובוס נעצר, לא ברור למה. לאט לאט יורדים כולם בעוד עיירה קטנה בפרובינציה סנטה פה. מסתבר שמישהו ביקש, באופן בלתי מתוכנן ובלתי צפוי, שהשיירה תעבור שם ותראה נוכחות. וכך היה. באמצע הרחוב נעמדו כולם במעגל, נושאים דברים נרגשים, על המהפכה, על שינוי השיטה… לפתע נעמד ילד קטן ומבקש לומר משהו. כולם משתתקים והוא אומר, בקול חלוש, "אני רוצה שילכו כולם כדי שילדים לא ימותו יותר ברעב".
בזווית העין אני קולטת דמעה על לחיו של האב. הילד מוקפץ אל חלל האוויר ונעימת השירים והתופים מקיפה אותו באהבה. כמה צעירים מדליקים אש באמצע הרחוב כאות לשחרור.
כאשר אנו עולים לאוטובוס גסטון מבקש לדבר עם פיבי ואיתי. הוא מבקש, אם אפשר, לקבל את הסרט שנפיק. "אתן יודעות" הוא אומר בפנים רציניות, "החומרים שלכן חשובים מאוד כי אנחנו רוצים שאנשים ידעו שאנחנו בני אדם". מלותיו חודרות כמו סכין בלב. אני חשה תובנה עמוקה. זהו מסע להומניזציה. הומניזציה של הדחויים ביותר, של אלו המכונים האלימים, הגנבים, המסכנים, השחורים, המובטלים – הבטלנים שלא רוצים לעבוד.
מסע לשינוי חברתי
זהו מסע אל תוך לב הקונסנזוס. מסע אל הכיכר שלפני שנה נתפסה בעיקר על ידי בני מעמד הביניים, וכעת, המובטלים ומשפחותיהם שעובדים עבודה קהילתית יומיומית לשינוי חברתי, נוהרים אליה. לא ספונטנית, אלא בצורה מאורגנת ומחושבת, מתוך ראייה לטווח ארוך, תוך דיון מעמיק באלטרנטיבות של יום המחר, כאשר יצטרכו להחליף את השיטה. מסע ההומניזציה הוא אחד מהתהליכים החשובים ביותר שעברה ארגנטינה בשנה החולפת. נשיא הלך, נשיא בא, אבל דבר לא השתנה באמת. מלבד התודעה של האנשים.
ההבנה שטפה את מוחי. השתתקתי. שלושתנו, עם דמעות בעיניים, המשכנו לנסוע. אנחנו מגיעים לפרובינציה של בואנוס איירס. קודם עוצרים בעיר זאראטה, לתהלוכה קצרה, ומשם ממשיכים לבית הנשיא שבאחת משכונות הצפוניות של בואנוס איירס. הנוף הירוק התמידי מתחיל להתחלף ברחובות, חנויות ואנשים. גאוות יחידה משתררת באוטובוס, ומתוך שלושת האוטובוסים של השיירה מוציאים הפעילים את ראשיהם ושרים שירי מחאה. חלק מהתושבים מגיבים בחיוך וחלקם בפחד מהול בתיעוב. המתח כבר גדול מדי, כולם יורדים מן האוטובוס ורצים לבמה העומדת מול ביתו של הנשיא, ושרים, ושרים.
הבמה הוכנה על ידי בני האסיפה השכונתית שמארגנים יחד עם הפיקטרוס את האירוע. לפתע מופיעים בני מעמד הביניים עם סירים וכפות בידיהם – סמל המחאה של המעמד כאן. כולם שרים יחד "פיקטה, קסרולה, לה לוצ’ה אס אונה סולה (מאבקם של המובטלים ופעילי הערים – אחד הוא). למרות השירה והאופוריה, האסיפה המקומית מאפשרת רק לנציג אחד מכל תנועה לנאום, מה שיוצר אווירה עכורה המסיימת את האירוע בקצב זריז למדי.
ערב. 19 בדצמבר מגיע לקצו, וכולם הולכים לישון. אני ממשיכה לכיכר מאי, אותה כיכר שלפני שנה בשעות אלו התמלאה באופן ספונטני המון בני אדם.
קרני האור הראשונות של יום המחרת מבצבצות. מכל קצוות בואנוס איירס יוצאות תהלוכות של פיקטרוס, מפגינים שהגיעו לבירה מכל רחבי המדינה ערב קודם. הצעדה של שיירת הצפון עמה הגעתי יוצאת מכיכר איטליה, הממוקמת באזור עשיר למדי, והנה זה פלא הרחובות מלאים מובטלים. שוב, רבים מבעלי החנויות ממהרים לנעול אותן, עומדים בתוכן ומביטים בפליאה מהולה בפחד. אחדים מחייכים, אחרים מבועתים, אולי מהמראה המוצג מולם.
אשה שאיני מכירה תופסת אותי וצועקת "תצלמי אותי. הצטרפתי לתהלוכה כי פיטרו אותי היום. אני ובעלי מובטלים, אי אפשר להמשיך ככה". אנחנו צועדים כאילו היו הרחובות שייכים לאנשים. אופן התהלוכה שונה מאוד מבמקומות אחרים. משמרות הפיקטרוס מקפידות מאוד שלא יהיו מסתננים.
לשאלה מי הם אותם "מסתננים" עונים אנשי המשמרות כי אלו אנשים ששילמו להם כדי ליצור אלימות, להרוס את ההפגנה ולגרום לאנדרלמוסיה. לכן הם שומרים על אופי ההפגנה, על מטרתה, על הפיקטרוס, מפני המשטרה והפוליטיקה של המשטר, שמנסה תמיד להציגם כאלימים.
צועדים וצועדים, קילומטרים על גבי קילומטרים, בדרך אני מוצאת קבוצת הזדהות של אינדיאנים שנאבקים על זהותם, על זכויותיהם התרבותיות והחברתיות וקושרים את זה עם מאבקם של הפיקטרוס, של הארגנטינאים, נגד השלטון הקפיטליסטי ופטרונו האימפריאליזם.
אנחנו מגיעים ראשונים לקונגרס. הקונגרס הוא התחנה האחרונה לפני כיכר מאי, שם תיערך ההפגנה שרבים מחכים לה. אט אט נאספות קבוצות מול הקונגרס, אסיפות עממיות, הפיקטרוס, קבוצות סטודנטים ותיכוניסטים, ארגונים לזכויות אדם ועוד. לכל אחת כרזה המעידה על זהותה, ועם זאת כולם עומדים שם יחד. אחדות מן הקבוצות מגיעות בתהלוכה ישר אל כיכר מאי. הצעדה מתחילה. שורת הפיקטרוס מתחילה לצעוד. אני מצלמת אותם. את כולם בשורה. חוליאן, נסטור, נינה, "הביצה".
המשמרות מגוננות על המוני הפיקטרוס הצועדים, הנכנסים אל הכיכר. אמצעי התקשורת מחכים שבועות לראות מה יקרה ב-20 בדצמבר. השורה הראשונה מגיעה אל הבמה. אני מסתכלת עליהם, על אותם אנשים איתם אני נוסעת כבר יותר מחמישה ימים, מחפשת חיוך, צחוק או בכי. לפתע מתחילה מנגינה של שיר מחאה קצבי וידוע, וכולם, בלי כל הודעה מוקדמת מתחילים לקפוץ משמחה בלתי נשלטת.
כאשר נרגעות הרוחות אני מביטה באחדים ושואלת לשלומם. נינה מחייכת חיוך של אושר, פלור עונה לי תשובה דיפלומטית ואני אומרת לה, עזבי, אני לא התקשורת, תעני לי מהנשמה. חיוכה אומר הכל, כמו חיוכו של חוליאן ושל רבים אחרים. הנה הם, פעילים מהפרובינציה הרחוקה והשכוחה, ליד הבמה של כיכר מאי במרכזה של בואנוס איירס, הידועה בכך כי אנשים מהפרובינציה אומרים כי "פה גר אלוהים".
כולם עומדים בשורה הראשונה, צופים בהמוני האנשים בהתרגשות ושביעות רצון. על הבמה מדברים רבים. נציגי מפעלים שעובדיהם השתלטו עליהם, ועוד נציגי מאבקים ותנועות שונות. אם בשנה הקודמת הכיכר היתה של מעמד הביניים, כעת הפכה למפגן המוני של מובטלים.
הכיכר אכן התמלאה עד אפס מקום באנשים. כך גם כל הרחובות עד הקונגרס. ציפיותיהם של המארגנים התממשו. אחרים רצו משהו אחר, כמו תמיד. אך לא ניתן לחולל שינויים היסטוריים ביום אחד. בשנה האחרונה מאות אלפי ארגנטינאים מכל המעמדות החלו לפעול במסגרות שונות, לתרגל דמוקרטיה השתתפותית, לנסות ולדון באלטרנטיבה לשלטון הקיים.
לפני כשנה "פיקטרו" היתה הגדרה לאדם אלים, טיפש, עני, מסכן ובטלן. כיום הוא אדם העומד במרכז השינוי החברתי המיוחל. הנשיאים התחלפו, אך השיטה לא התחלפה. הרעיונות, התודעה, המערכת החברתית, צמחו ללא היכר. פגשתי את גסטון לאחר שהכל נגמר. שאלתי אותו איך הוא מרגיש עכשיו. "את האמת – בכיתי" הוא אמר. דמעותיו של גסטון, עבורי, הן דמעות של חוכמה. כאשר ניתנת לך ההזדמנות לצפות איך ההיסטוריה נוצרת. לא ברגע היסטורי, אלא כתהליך. את האווירה הזו רציתי לזכור ולהפנים בשארית הכוחות לאחר קילומטרים רבים של ספק מסע וספק הפגנה.
