כך אומר עמוס קינן בתשובה למראיין – כאשר ברקע נראית כתובת גזענית של כהניסטים. אני לא חושב שקינן אכן מאשים את כל העם בכהניזים. אך הוא מביע מצב רוח שקנה לו שביתה בשמאל שנואש מן "העם", ומוצא הסבר או נחמה פורתא בהטלת אשמה על (רוב) העם הלאומני והגזעני. שבוחר בממשלה שאנו ראויים לה.
העם הטיפש מככב בצורות שונות במאמרי הפרשנים והסטיריקנים. העם הוא שבטי, הוא לא מבחין בין טוב לרע, שחיתות לא מפריעה לו. ההוכחה לכל זה גלויה לעין, אפשר להסתכל במשאלים, בהרכב הכנסת הצפוי. וקרוב לוודאי גם בתוצאות הבחירות הקרובות. ובכל זאת אני שואל: מה לנו השמאל הנאור שנלין על "העם". שנתעטף באיזה אלגיות אצילית או התנשאות מנוכרת ונבכה את מר גורלנו.
כלום נציע לפטר את העם שאינו עומד בדרישותינו? מוטב במקום זאת לשאול את עצמנו למה העם חושב כך, והאם הוא באמת חושב כך? ראיית העם כציבור נחשל וגס, ואפילו כאספסוף שנזקק למנהיג חזק שישלוט בו, היא באופן מסורתי הסתכלות ממרום המעמדות השליטים (רק בשיח הפנימי); בתעמולה מחניפים לעם הנבון, האמיץ, החכם – לפחות כל עוד הוא תומך בשלטון.
מוטב לאדם נאור לבדוק את התשתית לתמונת עולמו ותודעתו של הישראלי המצוי שרוכש אותה עוד בטרם עמד על דעתו – בגן הילדים, בבית הספר ובבית. התשתית החינוכית הזו מורכבת מן השילוש הבלתי קדוש של לאומנות – דת – ציונות.
לאומנות – במובן שהערבים הם שמתנכלים לנו מאז הגענו לארצנו. הם אינם רציונליים כמונו. הם מכירים רק בשפת הכוח. המנהיגים הדגולים שלנו תורמים את שלהם בביטויים ציוריים. הרב עובדיה יוסף: "נחשים, האל מצטער שייצר אותם"; רפול כרמטכ"ל דימה אותם לג’וקים; ובגין כינה אותם חיות דו- רגליות.
ציונות – היסוד הציוני מובא בהסברה לילדים שלנו כזכות על כל הארץ. שזו מדינה שהזכות עליה היא של היהודים בלבד – לאלה שיושבים בה ולאלה המפוזרים בכל העולם. הסכנה הגדולה לעם היהודי היא הדמוגרפיה ולכן צריך "ייהוד" של הגליל ובעצם של כל מקום בו גרים ערבים בישראל.
דת – ההיבט הדתי גם הוא ברור: אנו העם הנבחר, אלוהים ייעד לנו את הארץ, בגויים אין להתחשב. בפשטות כפי שזה מתואר פה זה מועבר דווקא לדלת העם, לאלה המסיימים בקושי בית ספר יסודי. אבל תוכן זה, אף כי בצורה מתוחכמת ומגוונת יותר, ומותאמת לחלקים שונים בחברה, מועבר גם בבתי הספר התיכוניים ואף באקדמיה.
חינוך זה משתקף אחר כך במשאלים, כאשר מתברר ש-40% מהנוער תומכים בטרנספר ומחזיקים בדעות לאומניות קיצוניות. בגמר חינוכו האידיאולוגי, האזרח הישראלי חשוף לתקשורת הממסדית ולצנזורה החברתית המכוונת נגד כל מי שאינו הולך בתלם. כאשר בוגרי מערכת החינוך מגיעים לבחירות, הם מוכנים לקליטת התעמולה הלאומנית שמצפה להם. אוזנם כרויה מראש לכל תעמולה אנטי ערבית גסה או מעודנת. כל מפלגה שמגלה להבנה גם לערבים חשודה מראש. כל ביקורת על ישראל מתקבלת כאנטי פטריוטית – אם לא בוגדנית.
אך אין להאשים את העם בחינוך שקיבל, ובמנגנון האידיאולוגי המסועף המפעיל אותו. לא העם יצר אותם, לא אותו שאלו. לכן אין גם להתפלא על תוצאות המשאלים בהם רוב העם גזעני ולאומני. ובכל זאת, נראה כי מנהלי הקמפיינים לא כל כך מאמינים בתוצאות המשאלים. לו היו כל כך משוכנעים שהעם רוצה מלחמה מתמדת בפלסטינים, לא היו מרכזים מאמץ אדיר בניסיון לשכנע את העם שאנחנו רוצים שלום וזה רק "הם" שאינם רוצים בו. כאן אומץ הקו המתחסד של ברק, שבעצם הוא המנצח הרעיוני הגדול בבחירות אלה.
אהוד ברק הוא זה שסיפק את הנימוק האולטימטיבי כנגד פשרה אמיתית עם הפלסטינים. פשרה שגם יכולה להתקבל על דעתם. הוא גם סיפק את הנימוק נגד המפלגות המעטות שתמכו בפשרה חלקית. "הצענו להם את הכל והם פתחו נגדנו במלחמה; אין עם מי לדבר ואין לנו פרטנר" – הן הסיסמאות המנצחות במערכת בחירות זו.
אפשר היה להביא הוכחות הסותרות זאת. שבקמפ דייויד לא נתן ברק את הכל; שברק רצה לכפות על הפלסטינים תנאים ששום מנהיג פלסטיני לא יכול היה לקבלם – החשדנות והעוינות נגד הערבים והדמוניזציה של ערפאת לא השאירו סיכוי לטיעון הנגדי.
ברק חיזק את הטיעון של הימין הישראלי, אך זה בעצם לא נזקק לו. תעמולה זאת מכוונת בעיקר כלפי השמאל המתון. מנהיגי העבודה קיבלו את הטיעון הזה בתאווה. לא היה כל הבדל בין רמון, בורג ובן אליעזר. (כקוריוז אפשר לומר שדווקא לפרס היתה "הארה" מאוחרת לפני הבחירות. כאשר נשאל מה לא צלח בקמפיין של העבודה, האם זאת הפניה שמאלה של מצנע? הוא ענה באופן מפתיע: לא! השגיאה היתה בכך שלא אמרנו שיש לנו פרטנר לשלום).
מי שקיבל את הטיעון של ברק בנפש חפצה היה דווקא יוסי שריד. פעמים אין ספור הוא חזר על כך: המצב בדעת הקהל נוטה לשלום אך אי אפשר להתקדם כי אין לנו פרטנר. בימים האחרונים הוא אף הכריז כי "יאסר ערפאת דפק לנו את החיים". החרה אחריו רן כהן שהסביר שאלמלא האינתיפאדה בה התחילו הפלסטינים, כבר מזמן היתה להם מדינה. אם כך אומרים הנאורים שבינינו – מה כי נתלונן על העם?
הטיעונים שמקורם בברק נפלו על קרקע פורייה בציבור הרחב, אך בדרך כאילו פרדוכסלית דווקא טיעון זה מעיד שהעם לא היה כל כך בטוח ב"צדקת דרכנו". שכן רק כך אפשר להבין שהנימוק שאין לנו פרטנר הפך לכה מרכזי במערכת הבחירות. היה צריך לשכנע בכל זאת את הציבור שלא היינו נלחמים לו היה לנו פרטנר. הרי לעם צמא מלחמה טיעון כזה בעצם מיותר.
אותו הדין כלפי ההבטחה המתמדת שאנו מוכנים לוויתורים מכאיבים – ושוב, למה לשכנע בכך עם שרובו לאומני-גזעני שאינו מוכן לוויתורים. אותו דין לטענה שאנו רוצים שלום – שכנראה בכל זאת רבים בעם הזה לא כל כך בטוחים בכך. נראה שגם שרון ומרעיו לא בטוחים כל כך שהעם הזה, למרות האינדוקטרינציה הלאומנית שקיבל מילדות, באמת רוצה להמשיך במלחמה, איננו מוכן לוויתורים ומוכן להיהרג על כל שעל של עזה והגדה המערבית.
ככלות הכל משאלים ורצון העם בזמן אמת אינם אותו דבר. וזאת הבינו שרון וחבריו כנראה טוב יותר מחלק מן השמאל שנואש מן העם (לפחות בינתיים). האם לפני הנסיגה מסיני לא היה רוב עצום במשאלים נגד הפינוי? האם לפני היציאה מלבנון, משך שנים רבות, לא היה קונסנסוס נגד הנסיגה? האם משך שנים רבות לא הראו כל המשאלים התנגדות נחרצת נגד ההכרה באש"ף? והאם אחרי שנסוגנו מסיני, יצאנו מלבנון, והכרנו באש"ף לא הצטרף רוב העם להחלטות הממשלה בנדון? יתר על כן, האם לא נחשבה פתאום היציאה מלבנון לקו זכות (היחידה כמעט) של ממשל ברק?
גם היום אני משוכנע שלו הנהגת מדינה כלשהי היתה מביאה לפני הציבור החלטה לסגת מכל השטחים, היתה נשמעת אנחת רווחה ממטולה עד אילת.
לפיכך צריך לראות את ההנהגה על שלוחותיה המרובות (כולל רוב התקשורת) כאחראים למצב, כלומר להמשך המלחמה, לדיכוי והקזת הדם של העם הפלסטיני. ולא להאשים בכך את העם. יש בוודאי להצר על כך שהמוני העם אינם יוצאים לרחובות לדרוש את הפסקת המלחמה, אבל נכונות כזו נדירה בהיסטוריה האנושית והיא מופיע לרוב רק לאחר מפלה טוטאלית במלחמה.
גם להאשמת העם שאינו יודע לבחור לעצמו ממשלת שלום, אין יסוד במציאות הישראלית. הרי העם בחר תמיד בממשלות שהבטיחו להביא לו שלום. כך זה היה כאשר ברק הבטיח שלום המונח בקופסא עם תאריכי שלום נקובים מראש. העם הלך באמת (ברוב גדול) למה שהתברר לבסוף כהולכת שולל אחרי ברק. אבל האם שכחנו שגם השמאל ובתוכו רבים מאלה שהיום באים בטענות אל העם – נהג כך? כלום אין להודות בכך שגם חלק מן השמאל הרדיקלי טיפח אשליות לשלום שיביא ברק? אז מה כי נלין על העם?
קל מאוד להגיד שהשלטון אשם והתקשורת אך הם סך הכל אנשים. ישנה נטייה חזקה בישראל לעשות הכל כדי לא לעשות ואחד הביטויים שלה זה האשמת הממשלה, התקשורת, החרדים, השמאלנים וכו… אינני אומר שלאנשים אלה אין קשר למצב הקיים, אבל אין בן אדם אחד במדינה הזאת שאין לו קשר למצב הקיים. אם במקום לבקר ולהאשים אנשים יתחילו לעשות משהו או לפחות לפעול על פי עקרונות ולהיצמד אליהם רק כך יהיה שינוי אמיתי. הרי כל חוקר מדינה יודע שראש הממשלה מקבל הכתבות מהביורוקרטיה של המפלגה שלו ובעלי ההון אז אי אפשר להאשים אף אחד חוץ מעצמנו.
ואולי באמת הפלסטינאים רוצים את השמדתנו? ואולי חלק מערביי ישראל היו שמחים לרשת את בתינו? ואולי סבר פניהם הטוב איננו אלא מלכודת פתאים(ראינו כבר אותם באירועי אוקטובר), ואולי הפלסטינאים פתחו במערכה מתוזמרת היטב שלקח שנים(נשק, תחמושת וכו’) להתכונן לה? ואולי ברק, בן עמי ואחרים שהיו פיזית בקמפ דיוויד באמת הבינו כי נפלו במלכודת? ואולי אוסלו היה סוס טרויאני ? ואולי קונספציית אוסלו גרועה מהקונספציה של יום כיפור? ואולי "העם" מבין מצויין מה קורה ולא מוכן ליפול שבי שוב אחרי סהרורי השמאל? ואולי אתם הסהרורים? ואולי אתם לא נאורים כלל ועיקר? ואולי אתם פשיסטים הנוהים אחרי "מנהיג דגול" (ערפאת), מבלי לפקפק במניעיו? ואולי אין אתם אלא חסידים שוטים שנהו בעבר אחרי סטאלין, וכשהוא הכזיב, אתם נוהים שוב, כעדר אוטומטי חסר דיעה עצמאית,הצועד אחרי החלילן מרמאללה, כה פוחדים פן יחשדו חברי העדר האחרים בכם ב"חוסר נאורות".ואולי אנחנו נמצאים בסביבה ברברית, פרימיטיבית, אכזרית ורצחנית – ואילו הם פשוט אויבנו, ממאורעות תרפ"ט, קודם להם, ואחריהם.
למה אולי.
אנחנו באמת נמצאים בסביבה פרימיטיבית ברברית ורצחנית,סביבה שמיצגייה זכו בניצחון בכנסת.
הפרודכס הוא שדוקא הקורבנות(אזרחיי המדינה) של הרצחנות הפרימטיביות והברבריות(מפלגות הימין) הם שהכניסו אותם לכנסת ובכך שפכו אור חדש על המושג "כצאן לטבח"………………
לנתן ובאופן כללי יותר לכותבי השמאל-
חובת ההוכחה לצדקתה של דרכיכם היא עליכם. אנא הסבר מדוע הפרימיטיביות והרצחנות שייכת ליהודים ומקומם של הערבים נפקד. אנא ספר לי מדוע עם הפוצח בצהלולים כשילדים, נשים ואחרים מתפוצצים לרסיסים הוא עם נאור. אנא ספר לי מדוע מדינה שזורקים בה הומוסקסואלים לכלא (מצרים) היא מדינה שוחרת שלום ומתקדמת? והדוגמאות הרי נמשכות עוד ועוד. ואולי אני משחית מילים פה לריק על אזניים פנאטיות ושכל אין? היכן, הו היכן הביקורתיות? כך אתם רק מחלישים את טיעוניכם, שהרי דיון רציונלי לא עובד טוב עם פנאט שמאלני (או ימני) מתלהם.