התפטרותו של יו"ר מרצ יוסי שריד מהנהגת התנועה, היתה הדבר הנכון לעשותו, כמי שהוביל את תנועתו בדרך פוליטית לא נכונה, שהביאה לקריסתה. בארבע השנים האחרונות, בהן כיהנו שריד ורן כהן כשרים בממשלה, שינתה מרצ את דרכה ואת נושאי מאבקה, לחלוטין. התנועה שהיא המשכה של מפ"ם, מק"י של משה סנה ו-רצ של שולמית אלוני – זנחה כמעט לחלוטין את המאבק החברתי והטיפול בשכבות החלשות. רן כהן, שיזם את "חוק הדיור הציבורי" והשתתף במאות הפגנות וכנסי מחאה של שכירים ומקופחים – שינה את דרכו בכס שר-התעשייה בממשלת ברק. את החלל הריק שהשאירה מרצ בייצוג השכירים, תפסה עם-אחד, שעסקה רק בנושא זה וזכתה בשלושה חברי כנסת שהיו יכולים להיות של מרצ, אילו מילאה את תפקידה כמפלגה סוציאליסטית.
דוגמה מובהקת להיעלמותה של מרצ ממאבקים חברתיים, היה מאבק הנכים: תנועת מחאה זו גובתה ונתמכה בעיקר על ידי עם-אחד. חלל ריק נוסף שהשאירה מרצ מאחוריה: המלחמה בכפייה הדתית, שהיה חלק הארי בין הנושאים המובהקים של מרצ בראשותה של שולמית אלוני, ה"אמא" של המאבק לזכויות האזרח. הדחתה מהנהגת מרצ בידי יוסי שריד יורשהּ – גרמה להפסקת הטיפול בנושאים אלה והתוצאה: "שינוי" עזבה והחלה לעשות את כל שמרצ היתה צריכה לעשות – וטוב יותר, כשהיא לוקחת חלק נכבד מהמנדטים של מרצ.
הנושא היחידי בו עסקה מרצ בשנים האחרונות היה הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זהו נושא חשוב כמובן, אך כשהתמקדה רק בו, כמעט, נאלצה להתחלק במאגר התומכים ב"שתי מדינות לשני עמים" – כשצרפה אליה את יוסי ביילין, צבעה עצמה ביתר חדות בצבעיו של נושא זה בלבד – בעת ועונה אחת, פסלה אישית את יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת והצטרפה בכך לאריק שרון ולמדיניותו האומרת שעד ל"החלפתו" של ערפאת "אין מה לעשות". תומכי השלום הישראלי-פלסטיני, העדיפו להצביע לחד"ש ולמפלגות הערביות.
כך נפלה מרצ "בין הכיסאות": גם איבדה את מתנגדי הכפייה הדתית לשינוי, את לוחמי המאבק החברתי לעמיר פרץ ואת תומכי השלום עם הפלסטינים לחד"ש ולמפלגות הערביות שלא "פסלו" את ערפאת. מרצ נשארה עם הגרעין הקשה של מפ"ם והקיבוץ הארצי. אם לא תשנה את דרכה במהירות – סופה יהיה, כסופן של מפלגות רבות אחרות שזנחו את עקרונותיהן.
מאמר מצויין. תרשו לי להוסיף עוד נקודה למחשבה:
איך יתכן שמרצ, שנולדה מתוך התנועה לזכויות האזרח של אלוני, לא הרימה את קמפיין הליגליצזיה של הסמים הקלים? האין היא זכותו של האזרח על גופו ותודעתו אחת מזכויות האזרח הבסיסיות? בשעה שבכל מדינות אירופה מאמצים גישה ליברלית ונחקקים חוקי לגליזצאיה מתקדמים, מרץ התרחקה מהנושא כמו מאש (למעט ניסיון קלוש של מוסי רז, שזרק מילה בכיוון ונאלם) והשאירה את המגרש לעלה ירוק. היש דוגמה טובה מזו לניתוק של חברי הכנסת שלה מציבור הבוחרים הצעיר?
במחשבה שנייה, מכיוון שחברי הכנסת של מרץ, למעט אילון גילון, הם דיי בוקים, בחורים טובים במובן המשעמם של המילה, זה לא מפתיע..
ואם היו למרץ עוד 3 צירים אז מה ? מדוע לא הצביעו לחד"ש יהודים בסדר גודל של ציר אחד לכנסת . מפלגה זאת עם כל הכבוד שולית . איני רואה קשר בין דבריך לבין המציאות בקרב היהודים פחות מאחוז בקרב הערבים אנשי חדש הערבים קרובים יותר לעראפת שאינו קומוניסט המאפיין אותם הוא שנאת ישראל ותו לא
כמה תיקונים
מקריאת דבריו של הכותב, ברור, כי אין לו מושג בדבר המאבקים שהתקיימו בשנים האחרונות בכנסת.
ראשית לענין מאבק הנכים – אמנם עמיר פרץ נתן למטה המאבק של הנכים את הגב הכלכלי, אולם את המשא ומתן ניהלו חברי הכנסת אילן גילאון ורן כהן, ממרצ.
כמו כן מרצ מעולם לא הפסיקה לעסוק בענייני דת ומדינה והגישה בנושא זה הצעות לסדר והצעות חוק במספר רב בהרבה מכל המפלגות גם יחד, וודאי שעסקה בנושאים המהותיים הרבה יותר מאותו קובץ של אנשי
להג ושנאה.
אגב, לענין הלגליזציה של הסמים הקלים – הדבר מופיע במצע מרצ ואף נזכר בתקשורת. אינני חושבת שזהו נושא הראוי לתפוס מקום מרכזי.
אין ספק, כי מרצ הציגה קו מבולבל בנושא השלום. עמדותיו של שריד רחוקות מעמדות השמאל האקטיביסטי, ולעומתו נעמי חזן וזהבה גלאון תמכו בסרבנים. חוסר המיקוד הציב את מרצ במיקום בלתי ברור מבחינה זו.
המצב מחייב חשיבה מחדש – חשיבה אידאולוגית ולא רק התעסקות, כפי שקיימת עד עתה, בשאלת "היכן טעינו" בניהול הקמפיין.
יוסי שריד אמנם הצהיר כי לקח אחריות, אולם כל עוד לא התפטר מהכנסת, אין בכך משום מעשה של ממש.
מרצ לא זנחה מעולם את הטיפול בנושא החברתי. זו טעות גסה. מרצ חוקקה 20 חוקים חברתיים – יותר מכל מפלגה אחרת, כולל "עם אחד" שקוראת לעצמה ללא בושה מפלגה חברתית למרות שהליכוד היא מפלגה נקיה ליד השחיתויות של עמיר פרץ.
ההבדל הרלוונטי בין המשנה המדינית של מרצ לזו של שרון הוא שמרצ תומכת במשא ומתן ללא אולטימטומים מוקדמים, בעוד ששרון מתנה את פתיחת ההדברות בהפסקת הטרור. בנוסף, מרצ מוכנה לוותר עקרונית וטריטוריאלית על הרבה יותר ממה ששרון אי-פעם חשב עליו. אין מקום להשוואה.
בנושא הכפיה הדתית – קשה לי לקרוא ששינוי פעלה נכון. מעבר להצהרות מפוצצות והרבה בלבולי שכל, טומי וחבריו תמכו בתקציב 2002 שהעביר סכומים עצומים לחרדים. מרצ, לעומתם, התנגדה לתקציב ואף חוקקה מספר חוקים ופעלה נגד הכפיה הדתית הרבה יותר משינוי.
אני לא חושב שמרצ היא מפלגה מושלמת, ויש לנו בהחלט הרבה מה לשפר בכל התחומים. אך הטיעונים שהועלו במאמר זה הם מקוממים חסרי שחר.
תמיכה בחד"ש כמוה כתמיכה באיחוד הלאומי – שתי מפלגות שתומכות במאבק אלים ובכך נותנות לגיטימציה למלחמה ולהנצחת מעגל הדמים. גם במידה שטענותיך היו נכונות ומרצ מעדה בנושא המדיני, חד"ש היא אחת האלטרנטיבות האחרונות שהייתי מעלה בדעתי לעבור אליהן.