המרירות בקרב דלת העם והמובטלים כתוצאה ממדיניות הממשלה והעומד בראשה לא באה לביטוי בקלפי. להפך. ככל הנראה זרמו קורבנות מדיניות הממשלה בהמוניהם לקלפי כדי להצביע לשרון ולליכוד. התופעה אינה חדשה, והיא לא תשתנה בנקל. יש פעילים בשמאל, ולא רק בשמאל הציוני, שקיוו ואף האמינו שתחושות הסבל והקיפוח יבואו לביטוי בקלפי. וכשזה אינו קורה, אין הם תמיד מוכנים לנתח את שורשי התופעה.
יש אצלם מידה גדולה של תום ואמון שהתארגנות המונית נגד הקיפוח תלויה בעיקר בגורם הסובייקטיבי. כלומר, הפתרון בעיניהם הוא גיוס קורבנות המדיניות החברתית של ממשלת שרון לשורות השמאל על בסיס האינטרסים הכלכליים-חברתיים שלהם, על בסיס ניסיונם המר עם מפלגות הימין החילוניות והדתיות. זו, לדאבון הלב, אשליה – והיא ניזונה מחוסר ניתוח אופיה היוצא דופן של המציאות הישראלית. בפשטות, הם מתעלמים מכך שאין ישראל מדינה קפיטליסטית ככל המדינות הקפיטליסטיות. היא לא מתקרבת לכך.
אין להתעלם מקווי האופי המיוחדים של החברה היהודית בארצנו. ישראל היא בעלת רקע קולוניאלי, אשר שוקדת עד עצם היום הזה על נישול והפליה של האוכלוסייה הילידית בשטחים הכבושים, ואף בתוך מדינת ישראל. מדובר בחברה הנמצאת במצב מלחמה עם הסביבה הערבית – חברה המתמסרת בעצם הימים האלה למסע התנחלות חדש. ישראל היא חברה המגויסת צבאית ופוליטית למסע האמריקאי נגד השלום במזרח התיכון. לכן, המחסור ותחושות הקיפוח כשלעצמם – ללא תשתית רעיונית-פוליטית שמאלית – אינם יכולים להשפיע על דפוסי ההצבעה או לשמש משענת רצינית לשמאל הלוחם.
ההתנהגות האלקטורלית של קורבנות הקיצוצים והאבטלה, מובנת והגיונית במסגרת הקונסנסוס הלאומני הרווח בארץ. על פי קונסנסוס זה, המצב הביטחוני והכלכלי של ישראל תלוי בטיפוח הציר בוש-שרון. ציר זה, בעיני הציבור, מסוגל לגייס משאבים לגמול ליהודי ישראל על השירותים לאימפריה. הפרורים משולחנה של זו בטוחים יותר מכל אלטרנטיבה אחרת. אפילו מפלגות השמאל לא מערערות על המוסכמות העיקריות של הקונסנסוס. יתר על כן, מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, מפיצות הנהגות העבודה ומרצ את גרסת הכזב של ברק, כי ערפאת אחראי להעדר שלום מכיוון שבחר בדרך הטרור.
על פי אותו קונסנסוס, הערבים הם אויב – אפילו בכנסת, ולא מצביעים עבור האויב. אין צורך לעמוד על כך שהקונסנסוס הלאומני יוביל את ישראל לאסון ולאבדון, במוקדם או במאוחר. אך יש להודות על האמת: מצוקה חברתית כשלעצמה ואף התארגנויות למיניהן על בסיס אותה מצוקה, לא תוביל בנסיבות המוכרות לתודעה פוליטית חדשה. אלה בקרב ההמונים שהינם אסירי הקונסנסוס הלאומני, מנסים לפתור את בעיותיהם במסגרת הקונסנסוס ההוא: הם שותפים לחלום של ישראל חזקה, הקובעת את ענייני האזור. הם אפילו שואפים שישראל תעניק שירותים רבי ערך לארה"ב, והתמורה שתתקבל מהם עשויה להקל, ולו במקצת, על המצוקה וההשפלה. ואין פתרון אחר.
כיצד נתגבר על התהום בין השמאל ובין השכבות העממיות
הפעילות של השמאל הישראלי בקרב קורבנות המדיניות החברתית אינה יכולה להתבסס בעיקרה על הצטרפות לקואליציות הארגונים העוסקים בצדק חברתי.
יש במיוחד להיזהר מדגש יתר על הארגונים הלא ממשלתיים הקיימים בשטח. הארגונים הלא ממשלתיים דורשים התנזרות מוחלטת מזיקות מפלגתיות ומתפיסה פוליטית לגבי הסכסוך. מכיוון שהמציאות היא שקשה מאוד לשמאל אוטנטי להכות שורשים בקרב יהודים קורבנות העוני והניצול, יש למקד את הפעילות שלנו בתחום זה ברכישה ובטיפוח קאדר הפועל על בסיס השקפת עולם רדיקלית, על בסיס השקפת עולם המסוגלת להכיר ולחשוף את הסיבות העמוקות למצב הקשה של המוני העם בארץ. העלאת סיסמאות נגד העשירים, נגד הבנקים, ובעד שוויון – הטובות כשלעצמן – אינה מספיקה כדי ליצור מוקד השפעה כלשהי באוכלוסייה הסובלת.
לכן יש להיזהר ולהזהיר ממהלך חדש ששמו מפלגה סוציאל-דמוקרטית. נכון שהתיבה הזאת בעולם מבטאת קשת רחבה של עמדות שונות. אך ברור למדי כי המהדורה הישראלית שואפת השראה מטוני בלייר ומהלייבור החדש. סוציאליסטים מסוג זה מוכרים היטב בתמיכתם בגלובלזיציה מלמעלה, בניאו-ליברליזם של הפרטה ועידוד ההון. ולא פחות חשוב, החזיון הסוציאל-דמוקרטי הלובש צורה אצלנו אמור להיות ציוני טהור, בעל רגישות דמוגרפית מפותחת.
לפני כ-150 שנה אמר גרמני בעל זקן לפועלים אנגלים, לאלה שלא כל כך היה אכפת להם ממזי הרעב באירלנד, שעם המדכא את שכנו אינו יכול להיות חופשי. ונשאלת השאלה: אם המרקסיזם התיישן, למה עקרונותיו כל כך חיוניים?
בשמאל הציוני – מצוקה רעיונית
השמאל הציוני (העבודה ומרצ) הוכה. יוסי שריד האשים את מפלגת העבודה (פואד) ואת הפלסטינים (ערפאת) בכישלון של מרצ במקום לבקר את כניעתה הפוליטית-רוחנית של מפלגתו למורשת חשיפת האמת של אהוד ברק. מה לנו להלין על חוסר התודעה של השכבות העממיות כאשר מפלגת העבודה ומרצ קיבלו למעשה את העיקרים של אותו קונסנסוס לאומני השלט בישראל. לא מרצ ולא העבודה ערערו על ההגמוניה האמריקאית המוחלטת בעולם ובאזור. שתי מפלגות המשאל לא יכלו לנהל תעמולה אמינה למען השלום, מאחר שקיבלו את הגרסה של ברק ושל שרון שהפלסטינים הם שהטביעו את סיכויי השלום בים של טרור.
לכן המשבר אליו נקלעו אינו אלקטורלי גרידא. מדובר במשבר קיומי היורד לשורשים הרעיוניים של השמאל הציוני. עברו הימים שבהם ניתן להציג אלטרנטיבה שמאלית אמינה במסגרת הקונסנסוס הלאומני השלט במדינה, מכיוון שהקונסנסוס הזה ניצב למעשה בקצה הימיני של הפוליטיקה השוביניסטית האמריקאית. ומעצמה זו נמצאת בעיצומה של מערכה צבאית למען שלטון עולמי.
המשבר במק"י-חד"ש לשלב חדש
המתיחות והמאבקים הפנימיים בחד"ש שנתלוו להרכבת רשימתה לבחירות ידועים היטב לציבור. הרקע למאבק הפנימי שפקד את חד"ש ערב הבחירות הוא עימות חריף שהתחולל בעקבות ועידת מק"י באוקטובר 2002. מוחמד ברכה, הנחשב כדמות מרכזית בחד"ש, ניסה ללא הצלחה למנוע את בחירתו של עיסאם מחול לתפקיד המזכיר הכללי. כך נוצרו שני מוקדי השפעה בחד"ש, עוד לפני הופעתן של הבעיות הכרוכות בבחירות האחרונות: מוקד השפעה בוועד המרכזי של מק"י, ומנגד מוקד נוסף בראשותו של ברכה.
התפתחות כזאת תיתכן כיום בעקבות החלשה של המשמעת המפלגתית של מק"י, הנשארת "על הנייר" נאמנה לעיקרון הצנטרליזם הדמוקרטי. הוויכוחים במק"י נסובו לאחרונה על היחסים בין מק"י ובין חד"ש. חד"ש אכן נוצרה על ידי מק"י (בסוף שנות ה-70) כאשר היתה במשך כל השנים הגורם הבלעדי שקובע בכל הנוגע ל"חזית".
למרות היות מק"י הגורם החזק ביותר בחזית, היא איבדה את השליטה בה. תופעה כזאת אפשרית בתנאים הבאים: חלק מההנהגה של מק"י שמתנגד להחלטות המפלגה ומוכן להמשיך לנהל את הוויכוח בשורות חד"ש, או פעילים רבים בחזית ובתוכם חברי מק"י שמצביעים בדיוני חד"ש לא על פי קו המפלגה אלא על פי מצפונם והבנתם. כך קרה שמק"י לא יכלה לסכל את ההסכם עם ח"כ אחמד טיבי שגובש על ידי הלשכה של מזכירות חד"ש, כשהצעת המפלגה נדחתה על ידי רוב ברור של צירי מועצת החזית.
אין להבין מכל האמור לעיל שיש בחד"ש שני מחנות ברורים, זה של מק"י בראש עיסאם מחול וזה של מוחמד ברכה. קיימים הרבה מאוד חברים, ואולי רובם, שמתייחסים באופן ענייני לשאלות השונות, ואין לראותם כשייכים למחנה כלשהו. הסיבה לכך היא שעד כאן הוויכוחים הפנימיים התנהלו על שאלות טקטיות ושאלות אישיות.
לשאת באחריות ולהתפטר
אף אם מקבלים את עיקר דבריה של תמר גוז’נסקי נגד ברכה, שעליו לשאת באחריות ולהתפטר מהכנסת, יש טעם לפגם בתגובת הבזק שלה – הן מבחינת התוכן והן בבחינת הצורה. הפגם הצורני ברור לחלוטין. ממתי מנהיגי מק"י פותחים דיון פנימי גורלי בתקשורת. הדבר חמור במיוחד מכיוון שהוא מחריף את היחסים המתוחים בלאו הכי בהנהגת מק"י. אך הפגם הצורני, על אף חשיבותו, אינו הצד הקובע. מק"י-חד"ש חייבים לסכם את כל לקחי הבחירות ולהחליט על מכלול שינויים פוליטיים, ארגונים ופרסונליים.
אין איש בהנהגה היוצאת (ברכה, מחול וגוז’נסקי) שפטור מאחריות למצב שנוצר. הדרישה מברכה להסיק מסקנות, הסבירה כשלעצמה, לוקה בחסר ועלולה ליצור רושם שהחלפת ברכה בדב חנין תפתור את הבעיות הקריטיות של חד"ש. בינתיים המוסדות הנפרדים של מק"י וחד"ש מתכנסים לסכם את לקחי הבחירות. דיוני מק"י מתנהלים עד היום תחת מעטה של סודיות. יש לקוות שדיוני מוסדות חד"ש יהיו רציניים, גלויים ונוקבים. עם כל בעיותיה, נשארת חד"ש הערבית-יהודית מרכיב חיוני של השמאל הישראלי.
אסור למק"י ולחד"ש להפקיר את ציבור העובדים בישראל לידי ה"שמאל הציוני".
לדעתי צריך לשים בראש ההסברה את הנושא המעמדי ולהדגיש:
מק"י וחד"ש היא מפלגת העובדים בישראל. כולל יהודים וערבים, נשים וגברים, מועסקים ומובטלים, מבוגרים וצעירים.
בהמשך אנו צריכים לפרט את האינטרסים של העובדים: שלום, שיוויון, תעסוקה, איכות סביבה וכו’.
לצערי במערכות הבחירות הקודמות ובמיוחד באחרונה, התחרינו בעיקר מול המיפלגות הערביות. הדבר בלט גם בהרכב הרשימה, גם בפירסומים ובתשדירי הבחירות, ואפילו במידה מסוימת במצע.
קיבלנו סיעה בכנסת: חד לאומית חד מינית, ואפילו, אפשר לומר, סיעה שעיקר המסר שמוקרן ממנה הוא מסר של עוד "מפלגה ערבית", שאת ההבדלים בינה לבין בל"ד צריך לחפש במיקרוסקופ.
לדעתי אפשר להתחיל בתהליך של התיקון בסיעה בכנסת בקלות, על ידי התפטרות מהכנסת של יו"ר חד"ש ושל מזכ"ל מק"י. השחרור מהכנסת יאפשר להם להתמקד בעבודה מפלגתית. והסיעה בכנסת תתוגבר בקאדר מעולה על ידי דב חנין, ותג’ריד שביטה.
מקי וחדש צריכות להכנס בתנופה לנישה שעם אחד הזניחה למעשה. הניצול הקפיטליסטי של העובדים השכירים , גם במקומות שיש בהם וועדי-עובדים פעילים, הוא בשיאו. העובדים נסחטים עד טיפת זכויותיהם האחרונה על ידי מעסיקים ומנהלים צמאי הישגים ורווחים. הניצול המחפיר ביותר הינו בחברות הסלולר. מ ק י וח ד ש היו תמיד השופר של האדם העמל, למרות שעם אחד התימרה להיות בתפקיד זה.
מסתבר שרובו של הציבור המכונה בכתבה "דלת העם"
אוחז באידיאולוגיה ימנית ושומר על זכותו לאחוז בדיעה
זו גם אם נראה לנו שמפלגות הימין מזיקות לו מבחינה
כלכלית . לכן עלינו לכבד אנשים אלו המוכנים "לשלם
מכיסם" ולהינזק כלכלית ולא ל"המיר את דתו"
האידאולוגית.
כך שלעזור לאנשים אלו – זו חובה
לחשוב שבשל כך הם יחליפו אידיאולוגיה – זו תמימות
בורות והתנשאות .
הערותיו של קמינר על הסיבות להתנהגות הבוחר הישראלי נכונות.אולם לדעתי הוא שכח שני אלמנטים.האחד,הכיבוש איפשר אמנם העשרת חלקים בעם הישראלי ולכן יש להם אינטרס בהמשכיותו והמשך ההתנחלויות.אולם עצם האינתיפאדה ומצב החצי-מלחמה בין ישראל לפלסתינאים גורם להתעצמות הרגשות הלאומניים תוך הדחקת המצב החברתי-כלכלי הקשה.במצב מלחמה,למדנו מאותו בעל זקן המצוטט אצל קמינר,הפועלים לא שובתים.כל עוד לא יהיה הסדר בין ישראל לפלסתינאים ויתר מדינות ערב לא תהיה כאן מלחמת מעמדות נורמלית.
האלמנט השני הוא שמדינת ישראל לא יכולה יותר לממן את המשך הכיבוש והאינתיפאדה וללא סיוע חיצוני תקרוס כלכלית.הסיוע האמריקאי מותנה במלחמה עם עירק שלא נראה כי תפרוץ.לעומת זאת תוך שנה-שנתיים תגיע ישראל למצב של פשיטת רגל.כאשר זה יקרה וזה יפגע בכיסו של כל אחד-מעודד טירה ועד בוזגלו מנתיבות,המדינה תעבור או למשטר פשיסטי או לשלטון של גופים הדוגלים בהסדר מדיני.
במפלגת העבודה והשמאל לא מבינים מה קורה,
הם מוצאים "שחיתויות נוראיות" חדשות לבקרים והציבור לא מתרגש, הם מחליפים כבר 4 מנהיגים ב- 6 שנים, והציבור לא קונה אף אחד מהם, הם מוצאים פתרונות פלא "גדר הפרדה" , שדות מוקשים עמדות מקלעים תעלות נ"ט ושום דבר לא עוזר. הציבור מקסימום עובר לשינוי.
הם מנסים עמדות ימניות עם ניחוחות שלום, נאדה , כלום אריק אמין יותר. הם מנסים להיות "שלום עכשיו" עם נופך מעט בטחוני , לא עובד יוסי בייליני יותר.
הם שכרו את משרדי הפירסום הטובים ביותר, הם מחליפים סוקרים ועורכים סקר "מי הוא הסוקר הטוב ביותר" כלום ההתדרדרות נימשכת והם לא מבינים מה קורה כאן ? למה מגיע להם רק 20 מינוס מנדטים ?
הם איימו עליינו במלחמה עם אלפי הרוגים (ברק) וזה לא עזר. הם הבטיחו "מזרח תיכון חדש" והציבור גיחך. הם עשו הוקוס פוקוס בטאבה, ולאף אחד זה לא הזיז.
הם ניסו השמצות "כיכר ציון" פרובוקטורים "שמפניה ומדי ה- SS " , פרוייקטים איזוריים ? גם קלינטון ובלייר וראש ממשלת בריטניה נחלצו לעזרתם, 10 מליארד דולר ערבויות, דיברו על המיחלפים השמיצו את המתנחלים, הבטיחו "גיוס לכולם" ותמכו ב"חינוך בחינם", ומצבם בסקרים הולך ומתדרדר.
מה קורה עם העם ה"מטומטם" הזה ? הוא לא מבין ?
אז בואו, קוראים יקרים, וגלו לנבוכי האומה את האמת הפשוטה:
אילו תהליך אוסלו היה מצליח הייתם לוקחים את הקלפי בגדול, בקלות ובזול, בהליכה קלה, ועם שמעון הישן והטוב.
אילו העם היה רואה באמת שמץ מ"המזרח התיכון החדש", משהו, קצת שלום, קצת אי אלימות, איזה שבוע של "סוף לטרור" כפי שהבטחתם בקהיר, אילו יכולנו באמת להגשים משאת נפש של אלפי שנות האומה היהודית ולנגב חומוס בדמשק, לעשות סקי בלבנון, לבלות את החורף במדינות המפרץ, עסקים חובקי איזור, איזורי סחר חופשי, פועלים זולים מהחורן, פרות מהבשן,
אילו אמצעי התקשורת שנתתם לשכנים לא היו משמשים להסתה נוראית, אילו הנשק שנתתם לא היה משמש ככלי רצח נגדנו, אילו שכנינו לא היו מנצלים את שנות המו"מ לבניית תשתיות טרור, אילו מנהיגם היה קצת יותר אמין וקצת יותר מגולח, אילו לא היה מסביר לנו מה הוא הסכם "קורייש", אילו לא היה נוסע לטקס השלום באוסלו חמוש באקדח, אילו לא היה מבריח נשק במטוס הראשון שהגיע מתוניס, אילו לא היה מנסה להבריח נשק קטלני בצי הסוחר שלו,
ואילו העם הזה לא היה קונה את השלום "כאילו אין טרור", ואת הטרור לא כאילו אין שלום,
לא הייתם זקוקים להשמצות, לחשיפת השחיתויות, למדיניות המתחלפת כמו תחתונים, מנהיגים האוכלים אחד את השני וחוסכים תקציבי בחירות. וגםפ המועמד הטבעי והבלתי שרוי במחלוקת היה שמעון פרס "הישן והטוב" (כמעט כמו אריק…).
אבל העם למוד הסבל הזה, כבר לא מוכן לקנות ממכם שום גדר משומשת אחרי הלוקש של אוסלו.
וכדאי שתחשבו על זה טוב טוב בדרך לעתיד, לראשונה מאז התפוצצות הבועה של אוסלו, התפוצצות שעלתה לנו בלמעלה מ- 700 קרבנות שא על מה שאתם כיניתם "מזבח השלום", יצחקים כפותים מועלים למולך המדיניות הסהרהורית המשיחית וההזויה שלכם.
האפשרות הסבירה היחידה שלכם, לחזור ולקנות אמינות בעיני העם "המטומטם" הזה היא לבקש סליחה, על כל תהליך אוסלו מוראותיו תולדותיו ותוצאותיו, כי העם הזה באמת לא מטומטם ואת זה למדתם בבחירות האחרונות.
צריך להגיד את זה בקול רם: להיות חייל או שוטר, במדים או באזרחי, בסדיר או בקבע, טוראי או קצין, או אפילו רמטכ"ל, ג’ובניק או קרבי, בקריה או בחברון…
– בכל מקרה זה פשע. להיות חייל בכל צבא – זה פשע, בעצם הפשע החמור ביותר.
בצבא, כמו בהרבה דברים בכל מדינה או בכלל מושג ממוסד, יש חיה גדולה, שבולעת את כל הא/נשים הקטנות/ים – ולא נודע כי באו אל קיבתה הרעבה. בגיל 18 מצוות/ים החבר’ה לשכוח את שמותיהם ולהמירם במספרים אישיים. מרגע זה אסור להן/ם לחלום, לרצות, לחשוב, להתבטא (טוב, אפשר להתבטא, אבל לבקש רשות מהמפקד)… ובעצם לא תמיד מותר להם אפילו להפגש עם המשפחה, השכנות/ים, הבית… (טוב, יש לזה נוהלים קבועים… אפשר להסתדר… ואפשר להיות בת/ר מזל ו"לשרת" "קל"ב"…
אז בסדר, הולך הבנאדם ומסרב לשרת בשטחים. אז הוא "ישרת" בכלא 6, או בצריפין… (לפי המזל) – ובמקומו ישלחו אחד "גזעי" מ"כך", ש"יעשה את העבודה"… –
לא עדיף שיהיו בארגון הפושעות/ים הענק הזה – כמה שפחות חיילות/ים?
ואל תחשוב שאני לא יודעת על מה אני מדברת. אבא שלי (במקרה) היה ההרוג האחרון ממלחמת ההתשה. הוא שילם עונש מוות על הפשע הנורא. אני עשיתי "שירות" סדיר מלא, ומילואים כמו כולם… ואז, במלחמת לבנון, במילואים האחרונים שלי, הבנתי שפשעתי. אז הענשתי את עצמי, שמתי את עצמי הכלא 400.
ואני עדיין מרגישה צורך להודיע לעולם, 24 שעות, 365 יום בשנה, מעתה ועד עולם (או עד שבתי החרושת לנשק יעברו לייצר טרקטורים): די לירות! די להרוג ולפצוע את העולם החבול הזה, המלא צלקות, הבוכה כל כך… – עד מתי יכערו קולות הנשק את האוירה השמחה (או האמורה להיות שמחה) של פורים, כאשראפילו הילדים הקטנים שלנו יורים (בינתיים רק באקדחי קפצונים)?
די!
מה דעת חברי המלומדים על הגרורה האיסלאמית האירופית= בלגיה ועל פשעיה נגד תושבי אפריקה בשנות ה-50 וה-60?
הקדוש ברוך הוא העניש את הבלגים על:1. הריב הנצחי בין הפלמים לואלונים 2. על שיתוף הפעולה עם גרמניה הנאצית. 3.על פשעיהם בקולוניות הבלגיות באפריקה. והפך את בלגיה למדינה איסלאמית
בלגיה שונאת יהודים ומנצלת שחורים ומזמן הית צריכה להשפט בבית הדין הבין לאומי על פשעי מלחמה ושיתוף פעולה עם אדולף היטלר, ועל עינוי ניצול וגרימת מוות להמוני שחורים בקונגו הבלגית. ועכשו רואים כולם שמילושביץ היגוסלבי צדק והבין מה גלום בטרומבוזה האיסלאמית. כולכם צריכים להסיר בפניו את הכובע.