תשעת הפלסטינים ממשפחת נוואג’ה נלקחו אל הבסיס הצבאי הסמוך לביתם. בהגיעם הסתערו עליהם חיילים, כפתו את ידיהם מאחורי הגב, וכיסו את עיניהם. בהתחלה הם נלקחו לאיזשהו מבנה (בדרך לשם נתנו להם למעוד מעט במדרגות), ואחר כך הושיבו אותם בחוץ בשטח לא סלול, על אבנים, במשך כשש שעות. כל זה תוך קללות ונאצות. מי שהעז לשאול במה חטא, או להתלונן שהכפיתה כואבת, או לדבר בכלל, זכה בבעיטה, או סטירה, או דחיפה של ראשו אל הקרקע. העבירה היחידה שעשו היתה ניסיון כושל לחרוש את אדמתם.
תקרית זו היא חלק מקמפיין מתמשך של ממשלת ישראל והמתנחלים. מטרת הקמפיין היא להרוס את תשתית הקיום הפלסטינית בשטחים הכבושים, עד שהפלסטינים ייכנעו וייוותרו על אדמתם. זהו מאבק נגד ה"צומוד" הפלסטיני, שפירושו היצמדות לאדמה, לבית.
מאז הקיץ התנכלו המתנחלים – לא פעם בעזרת הצבא והמנהל האזרחי – לפלסטינים; בעת הקציר, בעת הבציר, בעת המסיק. עתה, כשהגיע הזמן לחרוש, המתנחלים מנסים שוב בכל דרך למנוע מהפלסטינים להגיע לחלקות החקלאיות שלהם.
להלן דוגמא שמציגה את האופן בו המנהל האזרחי, מפקדת התיאום והקישור, הצבא והמשטרה, פועלים יד ביד עם המתנחלים בכדי למנוע מפלסטינים רבים לחרוש את אדמתם, ולזרוע תבואה לקראת הקיץ הבא.
הסיפור התחיל לקראת סוף נובמבר האחרון, כשפלסטינים תושבי אזור דרום הר חברון החלו לחרוש את אדמותיהם. ברגע שנכנסו לחלקות הקרובות להתנחלויות, אדמות אליהן לוטשים מתנחלי האזור את עיניהם, החלו צרות. לפיכך, ביקשו הפלסטינים לתאם את החריש עם המנהל האזרחי בתקווה שבכך יזכו להגנה מפני ההצקות האלימות של המתנחלים, ומתוך כוונה לפעול על-פי ההנחיות הישראליות. במקביל פנו כמה מהפלסטינים לפעילי תעאיוש בבקשה שיתערבו למענם ויעזרו להם בתאום עם המינהל האזרחי. הזמן אזל, החריש אמור להתבצע קודם לעונת הגשמים.
במשך חודש דצמבר, היו כמה מבין פעילי תעאיוש בקשר רצוף עם רס"ן טארק, מפקד מפקדת התיאום והקישור (המת"ק) שחולשת על אזור דרום הר חברון. הוא הבטיח להם שוב ושוב שהפלסטינים יוכלו לחרוש את אדמותיהם ושאנשיו ימנעו את ההטרדות וההתנכלויות של המתנחלים. באמצע דצמבר, כשהבינו הפלסטינים והפעילים כי הבטחותיו של טארק חסרות כל משמעות, נסעו שני פעילים לדרום הר חברון לפגוש את טארק. זה האחרון יצא איתם לשטחים, והראה להם היכן יוכלו לעבד השנה את אדמותיהם. הוא נפרד מהם בהבטיחו שהחריש יתבצע ושחיילים ישמרו על שלומם של החורשים.
הימים חלפו, ומטארק ואנשיו לא התקבל סימן או אות. פעם נוספת התערבו פעילי תעאיוש אצל מפקדת התאום והקישור. או אז נאמר לפלסטינים כי יוכלו לעלות עם הטרקטורים על שדותיהם ב-8 בינואר. מאחר שביום המוסכם לא הגיעו אנשי המת"ק התערבו שוב הפעילים. נאמר לפלסטינים שיבואו שוב, למחרת, ב-9 בינואר. שוב הגיעו הפלסטינים בבוקר לשטח, ושוב נאמר להם: "מחר, לא היום". באמצע ינואר פנו פעילי תעאיוש לעקיבא אלדר מעיתון "הארץ" שכתב על הנושא. גם לו הובטח כי הפלסטינים יחרשו את אדמתם. מיותר לומר כי גם הבטחה זו לא התקיימה.
ב-20 בינואר החליטו פעילים מתעאיוש, ביחד עם עו"ד שלמה לקר, להפעיל לחץ על המת"ק באמצעות פנייה לפרקליטות, והיה ולא יקבע מיד תאריך לחריש. בעקבות מהלך זה נאמר לעו"ד לקר, מפיו של סרן טימור פאסו ממשרד היועמ"ש במנהל האזרחי, שהפלסטינים רשאים להתחיל בעבודת החריש, בשבת של ה-24 בינואר. אלא שביום שישי (23.01), דרש המינהל לבטל את התיאום, משום שלכאורה אין לו כוחות למשימה, וזאת בעקבות התקרית שאירעה באזור חברון בלילה הקודם. כך, חודשיים חלפו מאז התערבו פעילי תעאיוש, ועדיין לא מומש האישור. עונת החריש כמעט וחלפה. לקראת השבת הבאה שוב נעשו מאמצים ונתקבלה הסכמה חד משמעית לקיום החריש מפיהם של רס"ן טארק והדוברת של המינהל האזרחי. רס"ן טארק הבטיח להגיע לשדה מוקדם בבוקר, אך הזהיר את הפלסטינים שאם יגיעו לשטח "השמאלנים" (פעילי תעאיוש) העבודה תופסק. דברים דומים נאמרו לפעילים על ידי דוברת המת"ק. נראה כי שיתוף פעולה פלסטיני-ישראלי מאיים על הצבא.
בשבת ה-1 בפברואר, נפגשו כחמישים פעילי תעאיוש – שותפות ערבית-יהודית בצומת שוקת, מרחק חצי שעה נסיעה מהתנחלות סוסיא, שנמצאת על גבול השטח שלגביו הושג ההסכם עם מפקדת התיאום והקישור. הפעילים החליטו עוד קודם לכן שאם החריש מתבצע על פי התיאומים הם יישארו מחוץ לאזור. בנוסף, התברר כי על כל אזור דרום הר חברון הכריז הצבא "שטח צבאי סגור", מן הסתם כדי להבטיח שלא יוכלו להתקרב לשדה הנחרש. סגירת השטחים מראש הוכיחה פעם נוספת כי פעילי תעאיוש נמצאים תחת "השגחה" של כוחות הביטחון.
מוחמד נוואג’ה ומשפחתו הגיעו לשטח עם ארבעה טרקטורים בסביבות 9:00 בבוקר והתקשרו לטארק בשביל לברר אם הם יכולים להתחיל. הוא לא ענה. ב-10:00 הוא דיבר איתם, והורה להם להתחיל בלעדיו.
טארק הגיע לשטח אחרי כשעה, ראה שהכל בסדר, אמר שימשיכו לעבוד ושאם יש בעיות שיקראו לו. הוא עדכן את החיילים ששמרו על קרוואן המתנחלים הסמוך, שמותר לתושבים לחרוש בשטח והלך. החריש נמשך עד 12:00 ללא הפרעה.
ב-12:00 הגיע מתנחל חמוש שהחל לצעוק ולקלל. החייל שעודכן ע"י טארק ניסה להגיד למתנחל שמותר לתושבים הפלסטינים לחרוש שם. המתנחל דחף את החייל ודרש ממנו שיעזור לו ולחבריו לעצור את הטרקטורים. החייל התרחק ועמד בצד. המתנחלים שנאספו במקום ציוו על הפלסטינים להפסיק את החריש כשהם מאיימים עליהם בנשק. אחרים גם היכו כמה מן התושבים שעמדו מהצד.
פעילי תעאיוש, שכאמור היו כל אותה עת בצומת שוקת, התקשרו מיד למנהל האזרחי ולמשטרה בדרישה שיחזרו מיד לשטח. הפעילים החליטו לאחר התייעצות משותפת לכל הקבוצה להגיע לשטח למרות הכרזת הצבא עליו כ"שטח צבאי סגור". אחרי נסיעה בדרך עוקפת הצליחו נוסעי המכונית הראשונה בשיירה הקטנה של הפעילים, להגיע לשטח המריבה בדיוק כשמפקד המנהל האזרחי רס"ן טארק לקח למעצר 9 פלסטינים וארבעה טרקטורים. העצורים נלקחו למחנה צבאי לא רחוק מהשדה אותו עיבדו.
פעילי תעאיוש האחרים נעצרו על ידי שוטרים במרחק קילומטר אחד מהמקום בו אירעה התקרית האלימה. הם יצאו מהמכוניות והחלו ללכת במהירות לכיוון השדה שבו כבר היו החמישה שהצליחו לחמוק את מחסום המשטרה במכונית הראשונה. השוטרים שהיו במקום, עיכבו עקב כך שלושה מבין הפעילים. רוב חברי הקבוצה המשיכו ללכת, אך כמה נשארו מאחור כדי להבטיח שהפעילים שנעצרו לא יורחקו מהמקום. הם התיישבו על הכביש כדי למנוע את נסיעת הניידת.
תוך זמן קצר מאוד תוגברו כוחות הביטחון. השוטרים והחיילים הצליחו לעצור את הקבוצה שצעדה לכיוון השדה שנחרש ולקבוצת הפעילים שהגיעו לשם ראשונים. פעילי תעאיוש הגיעו להסכמה עם השוטרים כי הם יחזרו לאחור אם ישוחררו חמשת הפעילים העצורים (המשטרה עיכבה עוד שני פעילים בשעה שמיהרו לכיוון השדה) ופלסטינים שעיבדו את השדה, כולל הטרקטורים שאיתם עבדו.
החמישה שהגיעו לשדה ראשונים הצליחו במשך כל אותו הזמן לאסוף תצהירים ועדויות מהפלסטינים על שהתרחש. הפעילים התקשרו לחברת הכנסת זהבה גלאון. חברת הכנסת התקשרה לרס"ן טארק. הוא הבטיח לה כי הפלסטינים והטרקטורים שלהם ישוחררו מיד, ושלמחרת היום יוכלו להמשיך בעבודתם. מאוחר יותר יתברר כי גם הבטחות אלה לא קוימו.
במקום להרחיק את המתנחלים, בחר רס"ן טארק להאשים את הפלסטינים. לדבריו, הם חרשו באזור שבו אסר עליהם לעבוד. כך הפלסטינים, שהאפשרות לעבד את אדמתם נמנעה מהם למעלה מחודשיים, ושכבר קיבלו אישור לחרוש, היו אלה שהוכו ונעצרו. בנוסף, הם הואשמו בדרדור המצב לכדי אלימות. כל זאת בגלל קצין במינהל האזרחי שנהג בחוסר אחריות ובהתחשבות מופרזת בעמדת המתנחלים. הם הרי השליטים האמיתיים בשטח.
פעילי תעאיוש החליטו לסגת על בסיס ההבטחות שניתנו לח"כ זהבה גלאון. הם המתינו לשחרור העצורים הפלסטינים כקילומטר מהמקום בו אירעה התקרית עם המתנחלים. ביחד איתם המתינה גם קבוצה גדולה של שוטרים. לאחר מו"מ נוסף, והבטחה נוספת של טארק כי הפלסטינים כבר משוחררים, יצאו אל מעבר לקו הירוק רוב הפעילים. קבוצה של חמישה אנשים נותרו להמתין לשחרור הפלסטינים ליד ההתנחלות סוסיא. נשארו איתם כעשרים שוטרים. אחרי כשעתיים השוטר הממונה – משה משה – הודיע לפעילים ליד סוסיא כי הפלסטינים הועברו לתחנת המשטרה בחברון ובקרוב ישוחררו.
בערך בשעה 16:30 החליטו חמשת פעילי תעאיוש להגיע למשטרת חברון בעצמם. הם קיוו למצוא את הפלסטינים ולסייע בשחרורם. בנוסף הם ביקשו להגיש תלונות נגד רס"ן טארק והמתנחלים. כשהגיעו לחברון כבר היה חושך. הם הצליחו להגיש תלונות אך לעצורים הפלסטינים לא נמצא זכר. השוטר משה משה הודיע לפעילים כי למעשה הפלסטינים נותרו כל אותו הזמן במחנה הצבאי שאליו נלקחו בהתחלה ורק עכשיו משחררים אותם.
לאחר שחלפו עוד כעשרים דקות הצליחו סוף כל סוף הפעילים שהיו בחברון ליצור קשר עם אחד הפלסטינים שנעצרו. בסביבות השעה 20:00, כשהוחלט לשחררם, העמידו אותם בשורה וקראו אחד-אחד בשמות האנשים. מי שנקרא היה צריך לצעוד קדימה, ואז הרימו מעט את הכיסוי מעיניו והוא הובל לג’יפ צבאי. בג’יפ ישב קצין שאמר להם שאלו אדמות של יהודים, שלא יעזו להתקרב אליהם, ושבפעם הבאה הם יירו בהם ישר אם הם יגיעו למקום.
למחרת בבוקר (יום ראשון ה-2 בפברואר) התקשר אחד מהפלסטינים לפעיל תעאיוש וסיפר לו כי המתנחלים השתלטו על השדה אותו ניסו הפלסטינים לחרוש. המתנחלים שתלו עצים על אותה חלקת האדמה שרס"ן טארק, הבטיח כי הפלסטינים יוכלו לעבד בביטחה. כאילו שכל זה לא מספיק, הפלסטינים שהלכו למחנה הצבאי כדי לקבל בחזרה את הטרקטורים שלהם נעצרו: נהגי הטרקטור זומנו להגיע ביום ראשון, בשעה 9:00 לבסיס. כשהנהגים הגיעו למקום שוב כפתו אותם, ושוב החזיקו אותם כשידיהם קשורות לאחור ועיניהם מכוסות, עד השעה 14:00 לערך. כך, שיחררו אותם ללא הטרקטורים וביקשו מהם לחזור שוב למחרת בבוקר.
חשוב לציין שעמדת "תעאיוש" היא שעצם הצורך בתיאום הנוגע לעיבוד אדמות הפלסטינים הוא בעייתי, שלא לומר שערורייתי. הדבר נכון ביתר שאת, כשמדובר באדמות באזור דרום הר חברון, שגורל חלקן נדון בבג"צ, שקבע בינתיים – באמצעות צו ביניים – כי יש לשמר את הסטטוס קוו במקום עד להכרעה.
בג"ץ קבע שישמר הסטטוס קוו – וזה מה שנעשה. מקודם לא נתנו להם לעבד את האדמות, וגם עכשיו לא נותנים.אז מה הבעיה?
מה הבעיה?! מה הבעיה עם זה שלא נותנים לאנשים לעבד אדמות?! מה הבעיה שהדבר נעשה על-סמך מוצא אתני?! (למתנחלים יהודים אין בעיה לעשות כרצונם בשטחים הכבושים) הבעיה היא שאתה, וחמור מכך בית המשפט הישראלי, אינם מבינים מה הבעיה של איסור על אנשים לעבוד למחייתם בשמו של מיעוט קיצוני המוביל אותנו לאסון לאומי, דרך פשעי מלחמה מסוגים שונים. הבעיה אינה אם נשמר הסטטוס קוו או לא- הסטטוס קוו המגן על מפעל ההתנחלויות ההרסניוכן ההסכמה הרחבה לכך בציבור הם לב ליבה של הבעיה!!!
אם זה פשעי מלחמה- אין זה ש-35 שנים לא העמידו איש לדין?
למה ומדוע אתם לא מרימים קול נגד ניצול אחינו, בשר מבשרנו, בכל מקומות העבודה. הצעירם שעדיין לא פוטרו מנוצלים על ידי מעבידיהם ללא בושה ןללא גבול ואתם לא אומרים/כותבים מילה.
הם לא מתענינים בעם ישראל במולדתו אלא בשכנינו בלבד . אנחנו היהודים כלל איננו מענינם. דע לך כי אני גימלאית ויש לי הרבה זמן פנוי וגולשת בהרבה אתרים. האתר שאני כותבת בו כרגע נעור לחיים רק בחודש האחרון. חלק מהכותבים ממוקדים רק בבקורת נגדנו היהודים. לא קראתי בקורת נגד הפיגועים. מוזר מאד.
מישהו יענה פה לשאלה ששאלו? למה לא העמידו בעולם לדין על "פשעי מלחמה" שמתקיימים כבר 35 שנים?
אינטרסים. פשוט מאד. אינטרסים והגנה מוחלטת של ארה"ב על ישראל. גם לאורך שנות כהונת האפרטהייד לא עמד לדין אף אחד מהשליטים שם ומקובעי המדיניות בשטח (הלבנים). אתה לא צריך לקרוא לעצמך טמבל. תמים או מיתמם יספיקו.
לגימלאית המודאגת:
א.התקווה היחידה לשלום ולהפסקה של הטרור היא סיום הכיבוש וחיסולו של מפעל ההתנחלות ההרסני.
ב.אני משוכנע שכל מי שכותב כאן מתנגד לטרור- הן לפיגועי ההתאבדות והן לטרור מטעם מדינת ישראל. אל תשכחי שיותר ילדים נהרגו לצד השני מאשר לנו. אלו אינן טעויות אנוש אלא פעילות מכוונת מגבוה בכדי לדכא ולייאש את האוכלוסיה המקומית, בדרך לטראנספר.
מסכימה עם גיא אברהמי ששלום עושים רק על יד שולחן עם עט וניר(ורצוי גם עם אוכל טוב ומשקה ברמה). אבל אולי אתה ,מר אברהמי, תוכל להסביר לי מדוע לאחר ההצעות הנדיבות והאמיתיות של ראש- הממשלה ,מר ברק, קיבלנו מהערבים אינתיפאדה איומה וטרור מטורף שלא היה כדוגמתו בתולדות האנושות. המסקנה שרוב עם ישראל ( תוצאות הבחירות ) הסיק מכך שמה שלא הולך ליד השולחן( קמפ. דייויד ) הולך עם כח, ועם הרבה כח. רוב הערבים סובלים בגלל כנופיות המאפיה שמנהלות ללמשל את עירק , למשל את סוריה וכמובן את הראשות הפלשתינית
ארלט היקרה,
אנס סידרתי שפועל בגוש דן טוען שיפסיק את מעשיו אם הטרור הפלסטיני יפסק. מה דעתך?
לדעתי רצוי לפעול נגד האנס הסידרתי, לעצור אותו אם אפשר, ולהביא אותו למשפט, ולא לתת לו להמשיך.
באותה מידה מדינת ישראל צריכה לפנות את כל ההתנחלויות גם ללא הסכם. אם מדינת ישראל לא רוצה לספח את השטח הכבוש, אז למה הביאה לשם מתיישבים?? זה פשע שאפשר בקלות להפסיק אותו, גם אם הכיבוש נמשך עד שיהיה הסכם.
חף המלומד:מה ענין שמיטה להר סיני? או מה ענין שמיטה לכלי -מיטה? או האק מיר נישט הצ’ייניק.
זה בדיוק העניין- אין קשר.
בקיצור- תתחילי לפנות התנחלויות ואח"כ נדבר על שאר מעשי האונס שהמדינה שלך מבצעת…
מר חף( מפשע) מאד מענין לתקשר עמך. חבל שאני לא יותר צעירה. אבל על איזה מעשי אונס אתה כותב? אני מאד מקווה שלא מדובר באונס אמיתי אלא רק (כמו שהצעירים אומרים ) בכאילו.
אלרט א.- את טוענת שיש לך הרבה זמן פנוי ושאת גולשת בהרבה אתרים- אם כך, קשה להבין מדוע עדיין לא מצאת תשובה על מיתוס ברק ועל "ההצעות הנדיבות" שלו, השקריות. אם באמת רצית למצוא תשובות לכך, היית מוצאת. כשאני רציתי למצוא, מצאתי- גם את יכולה.
כמו שאמרתי, אם רוצים למצוא- מוצאים. אפשר להתחיל באתר גוש שלום, ולקרוא מה הציע ברק באמת, אפשר למצוא ידיעות לא-סובייקטיביות מהעיתונות העולמית (אני ממליץ על את לקסיס נקסיס- חיפוש לפי אזור ולפי נושאים), אפשר למצוא באתר בצלם דו"ח על אירועי הר-הבית, דו"ח על הריגתם של 13 האזרחים-הערבים, ומשם להסיק כיצד דרדרנו את עצמנו למלחמה. אבל חשוב מכך, הוא הרצון לדעת, ולבסוף (אם רוצים)- להשתכנע. אם זה עדיין לא מספיק לך, ואת רוצה לשמוע הסבר אישי- כתובת הדוא"ל שלי היא
shaimi@bgumail.bgu.ac.il
שי
הוי, שי מזרחי אני מאד שמחה שמצאתי אותך. אני קצת מבוגרת (אבל רבים מעידים עלי שאני נראית צעירה מגילי ועדיין נאה ). אני מאד רצינית ושואלת בכנות:למה ברק הביא לנו בחוזרו מקמפ. דייויד את המלחמה האיומה הנוכחית.? אודה לך מאד מאד אם תפרט.
למה לא שופטים אותי בבית הדין לפשעי מלחמה? אני גר ברמת אביב! אני מתנחל פושע בהתנחלות רמת אביב שהוקמה על חורבות חייהם וביתם של פליטי שייך מוניס. אותי לדין! ומיד! יוחזר ביתי המרווח לבעליו החוקיים והצודקים! דין אחד לכל! רמת אביב ואריאל!(למרות שביננו- אני מעדיף הרבה יותר שיפנו את המתנחלים מאריאל, אולי הערבים יסתפקו בזה ויעזבו לי את פריט הנדל"ן היקר שבידי. אתם צריכים להבין- זה בסך הכל ביתי ברמת אביב מול ביתם של אחרים באריאל. וזה ברור מה אני מעדיף!)
גברת אינגלברט היקרה, טענת שבאתר הזה את מוצאת ביקורת רק נגד היהודים, את מסתובבת באתרים רבים אחרים, האם לא שמת ליבך אל העובדה שהציבוריות והתקשורת הישראלית נוטה דווקא למגמה ההפוכה – הטלת כל האשמה למצבנו ולמצבם של הפלסטינאים על הצד הפלסטיני בלבד? גם אני והיקרים לי נוסעים באוטובוסים ובכך חשופים יום יום לאותה סכנת פיגועים שקיימת כאן בכל מקום. עדיין, two wrongs don’t make a right – אנחנו עדיין אחראיים לעוולות שנעשות בשטחים כלפי אוכלוסיה אזרחית מזה קרוב לארבעה עשורים, עוולות שמשחיתות את אופיה המוסרי והדמוקרטי של המדינה שלנו ומדהירות אותה אל קיצה הרעיוני ואף המעשי. הסכנה הגדולה ביותר היא אחדות הדעים על בסיס אתני לאומני שבה הצדק שוכן באופן מוחלט רק כלפי בני עם אחד ולעולם לא אצל האחר – האם באמת היית רוצה לחיות במדינה שבה אין יהודים הזועקים את זעקתם של הפלסטינאים שקולם מושתק באלימות?
לנטע, באמת המצב הולך ומתדרדר (מכל הבחינות). אחרי מלחמת ששת-הימים היו בממשלה שרצו להשתמש בשטחים ב"תן וקבל" לצורך שלום. תן שטחים קבל שלום. ועידת חרטום אמרה לא. ככל שנקף הזמן חלק מהעם "התאהב" בשטחים וכעת הכל יותר קשה. בציבור יש תחושה קשה בעקבות הדרישה לזכות השיבה, והישראלים בטוחים כעת שאם יחזירו את השטחים יצטרכו לוותר גם על רמת-אביב, חלק מירושלים החדשה, חיפה ,אשקלון, אשדוד ועוד…. לפיכך חיבים (כפי שיוסי שריד אומר כבר זמן רב) התערבות צד שלישי(האמריקאים)שיביאו להסדר שלום.
ראיון עם אמו של מחבל מתאבד:
היומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-שרק אל-אוסט", ערך ראיון עם אום נדאל, אמו של מחמד פרחאת, שביצע את הפיגוע בישיבה בהתנחלות עצמונה שברצועת עזה. במהלך האינתיפאדה הראשונה, חי מפקד הזרוע הצבאית של ה’חמאס’, ‘גדודי עז אל-דין אל-קסאם, עמאד עקל, בביתה של אום נדאל ושם גם חוסל. להלן קטעים מן הראיון:
שאלה: כיצד התפתח הרעיון לבצע פעולה פידאאית בנפשו של מחמד?
אום נדאל: הג’יהאד הוא מצווה שהוטלה עלינו. אנו חייבים להשריש את הרעיון הזה בנפשותיהם של בנינו כל הזמן… מה שאנו רואים מדי יום מעשי טבח, הרס, והפצצת בתים חיזק בנפשותיהם של בני, ובמיוחד מחמד, את אהבת הג’יהאד ומות הקדושים.
שאלה: האם היה לך תפקיד בנטיעתה של הרוח הזו במחמד?
אום נדאל: השבח לאללה, אני מוסלמית ומאמינה בג’יהאד. הג’יהאד הוא אחד ממרכיבי האמונה וזה מה שעודד אותי להקריב את מחמד בג’יהאד למען אללה. בני לא הושמד ולא מת; הוא חי חיים מאושרים יותר מחיי. אילו המחשבה שלי היתה מוגבלת לעולם הזה, לא הייתי מקריבה את מחמד. אני אם רחומה לילדיה והם רחומים לי ודואגים לי. משום שאני אוהבת את בני, עודדתי אותו למות מות קדושים למען אללה… הג’יהאד הוא חובה הלכתית המוטלת עלינו ואנו צריכים לבצעה. אני הקרבתי את מחמד כחלק מן החובה המוטלת עלי. זה דבר קל. אין מחלוקת בנוגע לדברים האלה. האושר בעולם הזה הוא אושר חסר; האושר הנצחי הוא החיים בעולם הבא, באמצעות מות הקדושים. השבח לאללה, בני הגיע לאושר הזה.
שאלה: עמאד עקל חי עמכם וחוסל בביתכם. האם אישיותו השפיעה על מחמד?
אום נדאל: מחמד היה בן שבע כאשר השהיד עמאד עקל חי עמנו בבית. האנשים חשבו באותה תקופה שמחמד צעיר אבל בעיני ובעיני עמאד הוא היה בוגר מכפי גילו. מחמד הצטרף ל’גדודי [עז אל-דין] אל-קסאם’ כאשר היה בן שבע. למרות גילו הצעיר, הוא היה עוזרו של עמאד עקל, מפקד ‘אל-קסאם’ ברצועה. בעת שאחיו נעדרו, הוא היה פועל כדי להגן עליו. הוא היה פוקח עין על הכביש ומעביר מסרים ממנו למוג’אהדין. השהיד מחמד הוא תלמידו של עמאד. מחמד היה מקשיב לעמאד וצופה בו בעת שהיה מתכנן פעולות. עמאד חי עמנו במשך 14 חודשים והיה לו חדר אצלנו ממנו הוא היה מתכנן את הפעולות. המג’אהדין היו באים אליו ומתכננים ומשרטטים את הכל ומחמד הקטן היה עמם, חושב ומתכנן. זה היה המקור לאהבת מות הקדושים של מחמד. עמאד היה מסתייע במחמד בכל דבר. מחמד היה שומר את סודותיהם של עמאד וחבריו שהיו מבוקשים על ידי הכיבוש.
זוהי האווירה בה התפתחה אהבת מות הקדושים בנפשו של מחמד. אני כאם, עודדתי, באופן טבעי, את אהבת הג’יהאד בנפשו של מחמד ובנפשותיהם של כל בני, שכולם משתייכים ל’גדודי אל-קסאם’. בני הבכור, נדאל (בן 31) מבוקש כעת על ידי הישראלים. בני השני יצא לפעולת מות קדושים, אבל הוא נחשף ונעצר ונידון ל-11 שנות מאסר. יש לי בן נוסף, שהוא מלווהו של השיח’ אחמד יאסין [הכוונה למואמן פרחאת]. לפיכך, האווירה לה היה חשוף מחמד היתה מלאה באמונה ובאהבת מות הקדושים. אני סבורה שאמונתו של אדם אינה מגיעה לכלל שלמות אלא כאשר הוא מגיע להקרבה עצמית. אם אדם מגיע לכלל שכנוע שההקרבה העצמית היא חובה למען אללה, אמונתו חזקה…
שאלה: כיצד נפרדת ממחמד לפני ביצוע הפעולה?
אום נדאל: מחמד היה מוכן לבצע כל פעולת מות קדושים. הוא נשבע לי שהסיבה היחידה שהוא אוהב את החיים היא הג’יהאד. הוא היה אומר לי שאם לא יגיע תורו לג’יהאד הוא יתפטר מן הזרוע הצבאית של התנועה, ייקח את נשקו, וירד לזירת הקרב להילחם לבדו. הוא ניסה כמה פעמים. הוא יצא לכביש אל-מנטאר, לקח את נשקו ופצצות, אבל לא נקרתה בפניו הזדמנות. הוא היה חוזר כשדמו רותח משום שהוא לא הצליח לבצע את הפעולות. הוא היה מניף את נשקו ואומר לי: ‘אמא, זו הכלה שלי’. הוא אהב מאוד את נשקו. תמיד התעניין בו והיה חש שהנשק הזה יגשים את חלומו. ליבו היה מלא בתיעוב ושנאה של הכיבוש הישראלי. הוא היה אומר לי: ‘אני יוצא עכשיו [לפיגוע]. אני לא יכול להתאפק’. הייתי עונה לו: ‘עוד תהיה לך הזדמנות אדירה. היה סבלן, תכנן היטב, כדי שלא תקריב את עצמך לשווא. פעל באמצעות שכלך ולא באמצעות רגשותיך’…
ביום ביצוע הפעולה הוא בא אלי ואמר לי: ‘כעת, אמי, אני יוצא לפעולה שלי’. הוא התכונן לפעולה יומיים קודם לכן כאשר צולם סרט הוידאו. הוא ביקש ממני להצטלם עמו ובעת הצילום הוא הניף את נשקו. אני אישית ביקשתי לצלם את הסרט כדי לזכור. לאחר הצילום הוא המתין עד לפתיחת כביש צלאח אל-דין המחבר את דרום הרצועה לצפונה. כביש זה נפתח למשך שעה אחת. באותו יום הוא יצא לאחר שנישק את ידי ואמר לי שהוא מבקש שאאחל לו הצלחה בפעולה… אמרתי לו: ‘אללה איתך והוא יגן עליך’.
הוא יצא לביצוע הפעולה וכאשר הגיע לאזור, לן את הלילה אצל חבריו שם. אני הייתי בקשר עמו ושאלתי אותו בנוגע למוראל שלו. הוא אמר לי שהוא שמח מאוד. ואכן, ראיתי על פניו שמחה כמוה לא ראיתי קודם לכן. הוא יצא לפעולה שלו בעצבים קרים וברוגע מוחלט וביטחון, כאילו הוא היה משוכנע שהפעולה תצליח. אבל אני דאגתי ופחדתי מאוד שהפעולה לא תצליח ומן האפשרות שהוא ייעצר. התפללתי למענו כאשר יצא מן הבית וביקשתי מאללה שיגרום להצלחת פעולתו ושיעניק לו את מות הקדושים. כאשר הוא נכנס להתנחלות, הודיעו לי אחיו בזרוע הצבאית [של ה'חמאס'] שהוא הצליח להסתנן לתוכה. אז התחלתי להתפלל לאללה למענו.
מחמד פנה להתנחלות בשעה חמש לאחר שצם. המתנו בדאגה ושאלנו את עצמנו מה ארע לו… הוא המתין עד שהתקבצו החיילים ואז הוא החל לירות. מספר ההרוגים הישראלים היה עשרה ו-23 נפצעו. אני התפללתי מעומק לבי שאללה יגרום להצלחת פעולתו. ביקשתי מאללה שיתן לי עשרה [ישראלים] בעבור מחמד ואכן אללה נתן לי את מבוקשי ומחמד הגשים את חלומו והרג עשרה מתנחלים וחיילים ישראלים. אלוהינו כיבד אותו עוד יותר בכך שהיו פצועים ישראלים רבים.
כאשר הסתיימה הפעולה, אמצעי התקשורת שידרו את הידיעה. אז בא אחיו והודיע לי על מות הקדושים של מחמד. התחלתי לקרוא ‘אללה אכבר’ ולהתפלל ולהודות לאללה על הצלחת הפעולה. התחלתי לקרוא קריאות שמחה והכרזנו שאנו מאושרים. הצעירים החלו לירות באוויר מרוב שמחה על הצלחת הפעולה, שהרי זה מה שייחלנו לו. לאחר מות הקדושים, לבי שקט בנוגע למחמד. אני מעודדת את כל בני למות מות קדושים ואני מייחלת זאת אף לעצמי. אחרי כל זה, נערכתי לקבל את גופתו של בני, השהיד הטהור, כדי להעיף בו מבט אחרון ולקבל את המברכים שזרמו אלינו במספרים גדולים והשתתפו בשמחתנו על מות הקדושים של מחמד…
מות הקדושים של עמאד עקל [באינתיפאדה הראשונה] היה מבחינתי כמו הגשמת חלום. הוא היה יותר יקר לי מילדי. אהבתי אותו מאוד. אמו של עמאד עקל ידעה שהוא מתחבא אצלי וכעת היא משתתפת בשמחתי על מות הקדושים של מחמד…"[1]
——————————————————————————–
[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 5.6.2002.
תרגום: מכון ממר"י, http://www.memri.org.il/Memri/LoadArticlePage.asp?entID=650&entType=4&language=Hebrew
1.מענין מה הוא עשה אצלה בתקופת המחבוא. 2.מזל שלנו שיש לנו עסק עם אנשים לא שפויים.