הברית בין הליכוד לשינוי אינה איזו הבלחה גאונית של אהוד אולמרט, או פרי של מצב קונקטוריאלי חד-פעמי. שמעתי דיווחים עתירי-בורות בתקשורת הבינלאומית, ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. הפחד ההיולי של העיתונאים הזרים מ"החרדים" גרם להם לטעות בהבנת המציאות בצורה די מגוחכת. לכן צירופו של טומי לפיד וחבורתו לממשלה, התפרש בדיווחים הכאילו מתוחכמים שלהם כ"התמתנות" של אריאל שרון. הפרשנים הזרים סירבו להבין, שראש הממשלה הקים קואליציה לאומנית, שתסחוף חלק ממצביעי העבודה ותעצב כאן סופית את המפה הפוליטית החדשה, שאת קווי המיתאר שלה כבר קראתם בטור הזה. זהו השילוב האולטימטיבי של חוד החנית של הציונות האכזרית, המתנחלים ותומכיהם במחנה הדתי-לאומני, כשהם מתוגברים על ידי הציבור החילוני הנִצי והשבע, זה שאיפשר להם לשגשג על חשבון החברה הישראלית.

לפיד הוא השליט הבלעדי, אבל אחרי שחוויתי בטלוויזיה את שחצנותו הריקנית והדוחה של השר המיועד יוסף פריצקי הבנתי, שיש שם עוד טיפוסים מאותו הזן. פריצקי התפאר בגודלה המופלג של סיעתו, והתקלס ברן כהן ממרצ "הקטנה", פחות או יותר כמו איש מילואים גס במיוחד במקלחת של הבסיס. הוא משתלב נפלא בהוויה החדשה של הפוליטיקה הישראלית, ואין לי אלא לקוות שכמה ממצביעיו כבר מתנסים בייסורי חרטה מטהרי-נפש. אבל היו"ר לפיד, הוא שהוביל את חסידיו השוטים בסיעת שינוי לממשלת ימין מובהקת בכל הנושאים המקומיים והבינלאומיים, ועיניו של שמעון פרס רואות וכלות. שינוי היא היורשת הטבעית של "צומת", שזכתה גם בעשרות אלפי קולות של בוחרים תמימים, שערקו ממרצ.

כמה ח"כים חדשים בתנועה, שיש להם דעות קצת יותר מתונות, עשויים למרוד במהלך הקדנציה. זרעי הפילוג טמונים היטב ביסוד הקמתן של מפלגות כאלה, וייתכן שהמכנה המשותף האנטי חרדי לא יספיק כדי לפעול ביחד לאורך שנים רבות. לפני קצת יותר משנתיים רבתי קצת עם מר לפיד באולפן "שבע וחצי" בערוץ הראשון, והעסקן מלידה הזה, (חרף העובדה שנכנס לפוליטיקה מעשית לקראת יום הולדתו השבעים), הזדעזע כביכול כאשר האשמתי אותו בשידור חי בלאומנות ובתאצ’ריזם. זה היה לפני הטיהור הגדול שהדיח אנשים כמוני מכלי התקשורת האלקטרוניים, אבל לכל צופה אובייקטיבי היה ברור, שלפיד מבקש ללבוש את המסכה הליבראלית שלו לזמן-מה, ולהשכיח מהציבור את עברו כאיש שהליכוד שלח אותו בעבר לטלוויזיה, כדי לשים קץ לחופש היצירה שם. השקפותיו הניאו-ליבראליות הקיצוניות לא הפריעו אז לאיש, כיוון שהן קונסנזוס בזירה הפוליטית הישראלית, למעט קולות בודדים שבטורי הפרשנות במדורי הכלכלה קוראים להם "פופוליסטיים", ובעמודי החדשות מסתפקים בתואר הניטראלי יותר, "שדולה חברתית".

אבל ייתכן שהמכנה המשותף האמיתי, המלט שמגבש במידה ידועה את כל נבחרי שינוי, לא יהיה האיבה לחרדים אלא ההשתייכות המעמדית לבורגנות האשכנזית הוותיקה והשבעה. הקשר שלפיד ואנשיו יצרו עם הליכוד והמפד"ל אינו מקרי. עוד בימי אברהם פורז כח"כ בודד וחסר סיכויים לשרוד קראתי לחבורה הזאת, "האגף המתון של צומת". בנושא הכלכלי-חברתי יש להם עמדה קלאסית, המאפיינת את החוגים השליטים בכל המדינות המפותחות: הם מטיפים לספארטה לעניים ולאתונה לעשירים, ומקווים שכוחות הביטחון הפנימיים והחיצונים ישמרו עליהם מפני המנושלים, ומפני זעמם, מצוקתם ומחלותיהם. פחות חינוך, פחות בריאות, אבל יותר משטרה וצבא. זו הנוסחה שהביאה מדינות כמו ארגנטינה אל עברי פי פחת, וזהו העתיד שמתכננים לנו לפיד ושותפיו.

לפיד מתעב את החרדים, כפי שכבר כתבתי כאן, לא בגלל הדת אלא בגלל שרובם נמנים על שכבות המצוקה. ההתקפה שלו על מפד"ל ונציגיה האמידים לפני הבחירות היתה רק מס שפתיים לציבור הבוחרים שהתלבט בין שינוי לבין עמרם מצנע או מרצ. לכן הסתפק בהחלט בהישגו היחיד כמעט במשא ומתן הקואליציוני, ביטול ההטבות למשפחות הגדולות. כך פגע בשני המגזרים השנואים עליו ביותר, בערבים ובעניים. לא עלה כלל על דעתו לפגוע בהקצאות הנדיבות להתנחלויות, כיוון שלמרות המליצות הרדודות שלו בנושאי ביטחון ושלום, הוא היה ונשאר נץ קיצוני. המפד"ל מייצגת, כאמור, את האשכנזים המבוססים ואת המתנחלים הפרזיטים, שחיים על חשבון הערבים המנושלים ועל חשבון שכבות המצוקה. הליכוד, חרף תדמיתו העממית, מחוייב זה שנות דור לאידיאולוגיה שמרנית בנושאים הכלכליים-חברתיים. יוחנן בדר ואריה אלטמן, שייצגו את תנועת החירות בכנסת עוד בשנות החמישים, היו תאצ’ריסטים מובהקים שנים רבות לפני שגבירת הברזל נכנסה לפוליטיקה.

גם פרס ורוב חבריו נמנים על האסכולה הניאו-ליבראלית, והמיעוט במפלגת העבודה שמדבר עדיין במונחים סוציאל-דמוקראטיים (ימניים), יחבור בסופו של דבר למרצ. האם יקים פרס בגיל שמונים את רע"י (רשימת עובדי ישראל), יצרף אליה את חבריו לדעה בהנהגת מפלגת העבודה ויזחל על גחונו לממשלת שרון-איתם-לפיד? זה לא יפתיע אותי במיוחד. השכירים, המובטלים, הגימלאים והמועמדים הבטוחים לגלוש מתחת לקו העוני חייבים לדעת, שקמו נגדם כוחות חזקים המתוגברים על ידי תהליכים גלובאליים רבי עוצמה. העולם של הסתדרות כללית, ועדי עובדים, זכויות סוציאליות מוצקות ומוגנות, קביעות, פעילויות תרבותיות להמונים, שוויון מוחלט בשירותי הבריאות – קרס ולא יקום עוד לעולם. אני לא מקנא בילדי וצעירי המאה ה-21, שעתידם ייקבע רק על ידי הכסף, ועולם הערכים שלהם יהיה דרוויניסטי ומכוער. קורבנות הסדר החדש יכולים לעמוד על הגגות בשדרות, באופקים, בירוחם, במגדל העמק ובבית שאן ולהריע למטוסי ההפצצה של בוש, מבלי להבין שהמעצמה הרכושנית הגדולה עומדת לאכוף את הניאו ליברליזם בכל מקום, ולקבע סופית את מקומם של הצוהלים עצמם בתחתית החבית של החברה הישראלית. לפיד רק ממחיש את ניצחונה האדיר של הבורגנות במלחמת המעמדות בישראל. היום ניתן לפטר עובדים באין מכלים, ואפילו להכריז על כך בעמוד הראשון בעיתון. אם לא יקומו כוחות פוליטיים רציניים שילכדו את העובדים למלחמת מאסף על כבודם ועל פרנסתם, ימשיכו לפיד וחבריו למעמד לרמוס ברגל גסה את כולנו.

ניו זילנד

ראיתי השבוע סרט בטלוויזיה סרט נהדר מניו-זילנד. בעצם, אני לא לגמרי משוכנע שהסרט היה כל כך טוב, אבל נהניתי ממנו מאוד ולא התמכרתי לתחושות האשמה הנובעות מן העובדה, שלעתים אנחנו שואבים המון נחת והנאה מיצירות קולנועיות לא ראויות. יצא לי כבר לראות, כאן ובאנגליה, סרטים מהאי הקסום באוקיאנוס השקט, ורבים מהם הציגו את ניו-זילנד באור לא אידילי במיוחד. תמונות של עוני, שכרות, גילוי עריות, דיכדוך כללי, וגזענות בוטה כלפי המאורים, ילידי המקום האמיתיים. קשה אולי להאמין, אבל נפגעתי מאוד מאלומת האור הבוהקת מדי, שהתמקדה על מחוז החפץ של חלומותי הכי כמוסים, וניסתה לקעקע את האשליות המתוקות. אם גם בניו-זילנד לא ניתן לקיים את תבנית החיים המושלמת, ולחיות בשלווה סטואית בתוך הירוק הזה, בלי דאגות קיומיות, בלי סבל, ובלי תחושת מצור, אז מה נשאר לנו בעולם הזה?

רבים מבניה של ניו-זילנד נהרגו בשתי מלחמות העולם במאה שעברה. ממש קשה להאמין שגדודים שלמים של בני האי קיפדו את חייהם בקרבות נגד התורכים בגאליפולי, ונגד צבאו של רומל במדבר המערבי. בספר "זעקת הקרב" של ליאון יוריס מתאר המחבר (הביטוי "סופר" איכשהו לא מתאים כאן) את התקופה שיחידת נחתים אמריקאית עשתה בניו-זילנד, ומתעכב בעיקר על בוגדנותן של בנות המקום, כאשר הגברים שלהם היו במזרח התיכון בעיצומה של מלחמת העולם השניה. כשהייתי בתיכון נהגתי לקרוא בספר הזה לעתים קרובות, ותמיד הזדהיתי דווקא עם הניו-זילנדים.

אסור שמקום כזה יאבד את קסמו, ויהפוך לעוד נקודה סתמית במפה. החלום על בית מוקף באחו ירוק, תה עם חלב בחצר, ושכן נחמד בבית ממול, עם מקטרת והתנהלות נינוחה, עדיין מקנן בלבי. מפעם לפעם אני קורא על ניו-זילנד, נכנס לאתרים הקשורים באי באינטרנט, מתעדכן בנבכי הפוליטיקה המקומית, בבעיות של אבטלה וזיהום אוויר(!), ומתעמק בוויכוחים על אוריינטציה אירופית מול אוריינטציה אסיאנית, המתבקשת בשל מיקומה הגיאופוליטי של המדינה. התודעה האקולוגית שם היא עצומה, ומשולבת, כרגיל, גם בדיון על הגלובליזיציה, ועל מינון הזיקה לבריטניה, שעדיין נתפסת שם בעיני רבים כמדינת אם, הרבה יותר מאוסטרליה הקרובה יחסית.

אני טורח לספר לכם את כל זה, כי במשך השנים נוכחתי לדעת, שיש עוד ישראלים המטפחים בסתר תודעה ניו-זילנדית חלופית, כדי לשמר איזו אשליה על עולם אחר לחלוטין, שאולי יהיה פעם פתוח בפניהם. לפעמים אני נזכר באן שרלי מ"האסופית", מתקרבת בכירכרה לעיירה הקסומה באי הנסיך אדוארד בקנדה, ומבין מדוע קראתי בספר כמעט כל יום בילדותי, כאשר הנוף הירושלמי של אז היה כל כך פצוע ועלוב. היום, ערב האסון שארצות הברית עומדת להמיט על אזורנו, החלומות על נופים שלווים, על עלי שלכת כתומים מפוזרים באחו, על אנשים מנומסים ושקטים ועל תרבות של הקשבה הדדית ושלום, הם חדים ויפים מתמיד, ואפילו סרטי קולנוע חזקים ואמיתיים שנועדו לנפץ את האידיליה ולהחזיר אותנו למציאות נכשלים במשימתם. אם ניו-זילנד של מעלה איננה אלא מדינה ככל המדינות, נאלץ להסתפק בניו-זילנד של מטה.

Share on Facebook