"אין כל מקום להשוואה בין ישראל לסרביה" יאמרו הספקנים, "לא רלוונטי". רלוונטי אולי יותר מתמיד וראוי לתשומת לבם של אלו המבקשים שינוי. רלוונטי לא רק משום שגם במחוזותינו נרצח ראש ממשלה שחתר לשינוי מהותי ועמוק, זהו רק דימיון בסימפטומים. ההשוואה חשובה משום שמדובר בשתי חברות המתבוססות בעברן ומסרבות לראות נכחה את אשר מתרחש סביבן ובעיקר בתוכן. שתי חברות החיות ונושמות את הזכרונות הקולקטיביים של הדורות שחלפו, זכרונות המסלפים במודע ושלא במודע את הנרטיבים הלאומיים שלהן עד כדי עצימת עיניים קולקטיבית. זכרונות אלו משמרים את תפיסת הקורבנות העצמית, אשר אינה מאפשרת להן להבחין בכך שהפכו כה רבים וחפים מפשע לקורבנות בשמה של הקורבנות הזו, שלא לדבר על האפשרות של לקיחת אחריות או בחינה עצמית.
שיחות רבות שערכתי עם צעירים וצעירות סרבים בשנים האחרונות מלמדות על האופן שבו תוצרי מערכת החינוך והחיברות הסרבית חושבים ונושמים את העבר, ורואים את עצמם כקורבנות האולטימטיביים של העות’מנים בקרב האבוד של 1389, של הקרואטים והגרמנים במלחמת העולם השנייה וכן של העולם המערבי במהלך הסנקציות של שנות התשעים שהגיעו לשיאן בהפצצות נאט"ו. כמעט שאין באפשרותם של צעירים סרבים אלו להתבונן במלחמות של שנות התשעים באופן ביקורתי, לראות עצמם כמחוללים, או לקחת אחריות למה שאירע ביוגוסלוויה המתפרקת, בבוסניה ובקוסובו. התמונות של הפליטים הבוסנים והאלבנים התקשו לפרוץ את מחסום האדישות ואת תפיסת הקורבנות העצמית. תמונות המליציות הסרביות שפעלו בקוסובו נחסמו אמנם על ידי שלטונו חובק הכל של מילושוביץ, אולם גם היום מודרות מהתודעה על ידי מערכת הכחשות עמוקה של אותם אלו הרואים בבית הדין בהאג עוד סימן לכך ש"כל העולם נגדנו". קוסובו רחוקה כל-כך מבלגרד, כמו שעזה רחוקה כל- כך מתל-אביב.
מעט צעירים יהודים ישראלים בחרו לדעת או לראות בשנים שאחרי (או לפני) אוסלו מה מתרחש במרחק נסיעה של אך למעלה משעה מבית הקפה ההומה בתל-אביב. הכיבוש והתנהגותם המבישה של החיילים הישראלים והמתנחלים המתלהמים אינם מצליחים לפרוץ את מחסום האדישות שלנו, שכמו אצל הסרבים מורכב גם הוא מתפיסתנו העצמית כקורבנות התמיד מאז ערש ההיסטוריה ועד היום. מי שיעז למתוח ביקורת הוא אנטישמי בירושלים או בוגד בבלגרד.
מרתקת במיוחד היא ההשוואה בין תנועות השלום הפעילות בסרביה ובישראל. רבות נכתב על התפרקותה של יוגוסלוויה ועל שלטונו של מילושוביץ, אולם מעט מאוד נכתב על תנועות המחאה וההתנגדות של שנות התשעים. ביקור בבלגרד בדצמבר 2002 חשף בפני מגוון רחב ביותר של פעילות וקולות אלטרנטיביים מעוררי השראה המנסים לשבור את שיח הקורבנות הציבורי. כפי שאמרה לי אחת הפעילות איתה שוחחתי: "פשעי המלחמה רובצים על כתפינו כמעמסה כואבת. כחברה, יהיה עלינו הסרבים, לשוחח עם עצמנו קודם לכך שנשוחח עם שכנינו. יהיה עלינו להתייצב בפני העבר ובפני מה שאירע כאן בבלקנים בשנות התשעים, שכן איננו יכולים להמשיך ולהתכחש לפשעים שחוללנו… רק אז נוכל בסרביה לדבר על פיוס ועל עתיד שונה."
במשך כל שנות התשעים הפגינו ארגוני נשים וארגוני זכויות אדם בסרביה נגד שלטונו של מילושוביץ ונגד המלחמה בבוסניה ואחר כך בקוסובו. עוד קודם להפגנות הגדולות של חורף 96′ וסתיו 2000 עמדו פעילות נשים בשחור ואחרים שהצטרפו אליהן בקריאה להשיב את הבנים הביתה, בדומה לקריאתן של הנשים בשחור בצמתים ברחבי ישראל. גם בבלגרד חלפו על פני הפעילות הולכי רגל רבים יורקים או מסננים משפטי נאצה מבין שפתותיהם. כמו בתל-אביב בחודשים הראשונים אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, כך גם בבלגרד הכירו הפעילים והפעילות הסרבים זה את פני זו בפנים מההפגנות.
סרבני המצפון הישראלים חדרו לתודעה הציבורית למרות הניסיון הבלתי פוסק של הצבא לסלקם מסדר היום הציבורי. סרבני המצפון הסרבים – שמספריהם עדיין אינם ידועים לנו במדיוק, אך הם רבים – נאלצו להתחבא או לעזוב את ארצם בחשאי. קולותיהם אינם כה שונים מקולות הסרבנים הישראלים, המסרבים לכבוש עם אחר וליטול חלק בביצועם של פשעי מלחמה.
ההפגנות בבלגרד בחורף 96′ ובאוקטובר 2000 שבראשן עמד זורן ג’ינג’יץ, שנרצח בשבוע שעבר, הצליחו להביא לשינוי בסרביה, שינוי שכעת נתפס אולי כזמני בלבד, בעת שגובר החשש לאנרכיה ולשובם של אנשי הממשל הישן שיד מכוונת מדריכה אותם ישירות מבית הדין בהאג. גם בישראל של 2003 שולט הממשל הישן שלא מותיר לנו או לאלו שתחת כיבושנו כל תקווה.
כל כך שונות וכל כך דומות, החברה הסרבית והחברה הישראלית. האם נשכיל לא לתת לעבר לקבוע את גורלנו? האם נמשיך להכיר זה את פני זו בהפגנות, או שמא נצליח לשנות את פני חברותינו ולהתנקות מפשעינו?
Excellent piece, Orli. Unfortunately most of the writers’ comments before me exemplify your point exactly: penetrating the wall of denial and apathy, moving Israelis beyond their eternal sense of victimhood, and getting Israelis to critically examine their past and present – seem to be quite difficult…
אכן יש בנינו לבין הסרבים דמיון רב… גם לסרביה פלשו מוסלמים כושלים וגזלו את אדמתם…
הדמיון פשוט מדהים.
מה עשו טרוריסטים מוסלמים ארורים לאמריקאים הנאיביים. הם העירו את הדוב האמריקאי מתרדמתו. סדאם חוסיין היה אחד השליטים הראשונים שברך את הרוצחים ואמר שארה"ב קיבלה את המגיע לה,ועכשו הוא מקבל מהם את המגיע לו. מ מילושביץ מנהיג סרביה(יוגוסלאביה) הוא אחד המנהיגים שהקדימו את זמנם. הוא צפה וחזה את הסכנה האיסלאמית וניסה ללחום בה, אולם ארה"ב התמימה והנאיבית לא הבינה את גאוניותו של מילושביץ. עכשו "ירד לה האסימון".
יש לי משפחה ביוגוסלביה ומהם אני יודעת שקימת לכל אירופה סכנה מוסלמית. מילושביץ ראה את פני הדברים אך הוא היה גם דיקטטור עריץ כלפי העם שלו. אם היה פועל בצורה אחרת ולא נגד עמו אלא רק נגד הסכנה המוסלמית העם לא היה זורק אותו. אירופה קולטת לאט לאט את האיום האיסלאמי עליה. המוסלמים כבר השתלטו על חלק גדול מצרפת, הולנד ובלגיה ועוד ידם נטויה. טוב שהאמריקאים והבריטים זיהו את הניאו-נאצים החדשים.
לאורלי פרידמן – האם את בעד שבנות הברית (זו או אחרת) יפציצו גם את ישראל אם לא תהיה מוכנה לעשות שלום – כמו שעשו לסרביה?
כלומר, איפה מתחילה ההשוואה שלך והיכן היא נגמרת. בדגש על נגמרת.
השאלה שהפנה המגיב מעלי היא נכונה. דעתי הייתה שאין
לםרסם את המאמר, אלא להחזירו לכותב להבהרה בדיוק
בשאלה זו.
אורלי יקירתי,
צדקת בקשר לספקנים. תחושתי הקשה היא שישראלים רבים שקועים כה עמוק בתוך הסכסוך שאין להם שאר הרוח להרים הראש להשוות ללסרביה וללמוד לקחים. כנראה שישראלים רבים אלה אינם יכולים ללמוד מנסיונם של אחרים ועד אשר לא ימצו את חווית העימות והאלימות הכרוכים בו לא יוכלו לשנות את הדרך בה הם מוליכים את שאר הישראלים. אני כמובן מתכוונת לאתוס הלוחמנות שישראלים אלה הכניסו את כולנו אליו ולפיו כוח מחסלים על ידי יותר כוח – טרור מחסלים על ידי חיל אויר, טנקים וסטילים…
אל תעשו מעימנו "כלומניקים" . אנו לא פחות משכילים מכם ואין לנו כושר ביטוי לקוי, אלא רק חשיבה אחרת. רוב המופיעים באתר "הגדה השמאלית" סבורים שהמפתח לשינוי במזרח התיכון מצוי בידי ממשלת ישראל. האמת היא שונה. אנו היהודים מהווים ,מבחינת המוסלמים בכלל והערבים בפרט,נטע זר באיזור. הם לא רצו לא רוצים ולא ירצו אותנו כאן. אנו נמצאים במלחמת קיום יום-יומית והדבר היחיד שיכול להשאיר אותנו כאן זה כוחנו ועוצמתנו. הם, לצערנו, סוגדים מאז ומעולם לחזק ומזלזלים בחלש. אני קוראת לכם להפסיק ולהיות נאיבים ותמימים ולחזור לחיק העם והציונות ולתרום בחדווה ובשקיקה לבטחון העם והמדינה.
צאו וראו-קראו את התגובה הפרימיטית של הפטריוטית
המצוייה – כך הולכים ה"מגיבים" ממאמר למאמר וכותבים
את הטפותיהם, ללא כל קשר לתוכנם.
אורלי
מאמר מצויין ומאיר עיניים. ברור שלא ניתן לתרץ פעולות כגון התעללויות מצד הקיצונים שבמתנחלים ע"י מורשת אבות וסבל היסטורי, או אפילו להסבירן בפעולות הטרור של הפלשתינאים. יש להוקיע פעולות אלו מכל וכל.
כאשר מדובר בסכסוך קרקעות ודתות נדרשים שני הצדדים לריסון. דרוש דיאלוג, ולא מונולוג. בכל סכסוך שכזה אין צודק אבסולוטי ואין רשע מוחלט למרות כל האגדות עליהן מחנכים את ילדי שני הצדדים. הצד החזק יותר איננו בהכרח עריץ. דווקא ההשוואה לסרביה מראה איך יכול להתנהג צד חזק שאינו מרוסן ע"י העקרונות המוסריים המושתתים גם בימין הישראלי.
רצוי שתדעו שקים כאן מאבק אמיתי (אמנם לא גלוי) על כל שטחי ארץ ישראל מהירדן עד הים. חלק גדול מהציבור הערבי (אני נמצא עמם באקדמיה ושומע מהם בשיחות אישיות בארבע עיניים) גורס שהמאבק עמנו הוא על כל השטח. הם מסרבים לקבל את הכרזת האו"ם( מלפני קום המדינה) על חלוקת הארץ לשני העמים." לא יעזור לכם "(אומריםבארבע עיניים) אנחנו רוצים את הכל. ויש לנו סבלנות, ואנו עולים ברמה שלנו ומדביקים את הפער הקיים ביננו ובסופו של דבר נסלק אתכם כמו שסילקנו את הצלבנים, את התורכים ואת הבריטים. ולא יעזרו לכם הסכמים נוסח אוסלו או קמפ.-דיוויד, בסוף גם אתם תעופו.והנה ,סוף סוף ,"נפל האסימון"לאמריקאים והם באים לעשות כאן סדר ולכפות הסדר של קיום ועתיד במזה"ת ויושבים כאן אנשים ותוקפים את שיתוף הפעולה "האימפריאליסטי" נגד העמים הערבים המסכנים . ברור שהמסכנים הם אותם המקטרגים.
ה"ציוני" משרבב ל"תגובתו" את השואה וחוסייני – מה
עניין שמיטה להר סיני ?.עכשיו, נמתין לתגובתו של
"ציוני מתון" המתנגד ל"השוואת השואה" (שאיננה במאמר
אלא בתגובה של "ציוני") ואחריו ,תבוא "צילי" ןתצרח
חמס (לא חמאס, רחמנה לצילן) וחוזר חלילה… עד
שיבוא המשיח (היהודי, כמובן) וישחרר אותנו מעונשם
של המגיבים-הימניים, הפולשים לאתר שאינו שלהם ולא
נועד לקריאתם הסלקטיבית. ל"ציונים" (יש גם כאלה,
ללא מרכאות) יש כלבו-של-תגובות. הם חניכיה של סדנת-
תגובות ימנית,בה הונחו לשרבב "שואה" לכל תגובה ואח"כ
להגיב שוב ולצעוק "גוואלד", כשמגיב אחר מעז להתייחס
גם הוא לשואה.שנכסו לעצמם בלבד.
כותבת המאמר ירתה ואחר כך סימנה את המטרה . ודאי יודעת היא כי ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה .
אם הזכירה קטעים היסטוריים ודאי תרצה להזכר בתקופת השואה , מה עשו הקרואטים והבוסניים ליהודים שלהם , כל כך חרוצים היו עד שלא נזקקו לעזרת הגרמנים .
הסרבים לעומתם הצילו יהודים והאנטישמיות אצלם קטנה .
כמו כן אשמח אם תציין מה חלקו של חוסייני בשואה . ארגון והקמה של אוגדה בוסנית שנלחמה לצד הגרמנים ו " עזרה " בשואת יהודי יוגוסלביה .(נא לעיין באינציקלופדיה של השואה כולל תמונות של חוסייני ( כן הדוד של פיסל המתון ) הסוקר משמר כבוד ),לא יכול להיות שכל זה נעלם מעינך !
אם הייתי הפרופסור שלך הייתי מחזיר לך את המאמר לעריכה מחדש .למגיב לצילי – תתבושש לך עדיין העיתון הזה נותן להתבטא באופן דמוקראטי , אם יש לך דעה – הבע נמק ובסס אך אל תלעג !
התמונה המצטיירת במאמר נוטה להיות חד מימדית מידי. גם אני דוקטורנטית וגם אני במסגרת מחקרי ביקרתי בבוסניה ובקוסובו כאורחת של הכוחות ההולנדים. כשנאט"ו הפציץ את סרביה גם אני חשבתי שמדובר במלחמת צדק ומיגור כוחות הרשע אבל רק כשביקרתי באזור הבנתי כמה התקשורת המערבית הייתה חד מימדית ומוסרנית באופן פוגעני בטיפולה בפרשה וזה נכון לדעתי גם לסכסוך ערבי-יהודי.
מה שלא מספרים לנו על קוסובו הוא שזה חבל ארץ עשיר במשאבים טבעיים כך שמדובר גם במלחמה כלכלית. הסרבים שם לא מתנחלים אלא מיעוט שקטן עוד יותר עם הזמן בגלל הגירה וילודה אלבנית. עד למלחמה הסרבים שלטו באלבנים וגם דיכאו אותם. היום תחת חסות נאט"ו התהפכה התמונה והאלבנים למעשה מדכאים ושולטים: רוצחים סרבים, צוענים וגם אלבנים מתונים. בנוסף, פגשתי לא מעט אלבנים שאבותיהם שירתו בSS הנאצי ואין דבר שהם גאים בו יותר. הם הראו לי בגאווה תמונות ודגלים ולפעמים גם הצדיעו במועל יד לחיילים. במלים אחרות, המלחמה בקוסובו לא פתרה בעיות אלא רק הפכה את יחסי הכוחות ואיפשרה לאלבנים לרדות בסרבים עד כדי כך שילדים סרבים נשלחים לבתי ספר בליווי משוריינים. מעבר לזה קוסובו כיום הפכה למרכז הסמים וההברחות של אירופה ולכאב ראש לכל המעורב בדבר.
בוסניה. הטבח הגדול ביותר באירופה לאחר מלהע"מ השנייה נערך בסברניצה ב- 1995 בחסות הכוחות ההולנדים שלא הצליחו להגן על המקומיים. הסרבים רצחו כ-7000 גברים מוסלמים שהסתתרו בתוך שטח בטוח (safe area) שבנה עבורם האו"ם. אל הרצח המזוויע הובילה בין השאר התנהגותם של הכוחות הבוסנים המוסלמים שהסתתרו בשטח הבטוח, הפציצו סרבים וחזרו להסתתר- עד שלסרבים נמאס והם פלשו פנימה וטבחו בגברים. המוסלמים נקטו גם בטקטיקה נוספת: לירות על הסרבים בקרבת בית חולים, הסרבים מחזירים אש פוגעים בבית החולים ומואשמים בידי העולם.
בקיצור, אין טובים ואין רעים וכולם קורבנות- הבוסנים, האלבנים והפלסטינים אבל גם הסרבים והישראלים. הבעיה היא שמאמרים חד מימדיים כאלה שאין להם שום בעיה ולהסיק מסקנות רואים הכל בשחור ולבן- בעיה שממנה סובל גם הימין. המציאות בדרך כלל הרבה יותר מורכבת ואני הייתי נזהרת מאוד מעריכת השוואות פופולריות כאלה.
מי שמתעניין יכול לעיין בין השאר בדו"ח ההולנדי על הטבח בסברניצה: http://www.srebrenica.nl/en
אורלי יקרה.
ההשוואה די משכנעת, למרות שכדאי בד"כ להזהר מהשוואות – מי שלא ירצה לראות את הדמיון, תמיד יוכל למצוא את השוני, כי הוא תמיד קיים.
ידוע שאלימות באה מאלימות. בתור עם שספג אלימות קולקטיבית לאורך אלפי שנים, כדאי שנהיה מודעים לעוצמת הרעל שספוגה בנו (בכולנו, ולא רק בימין או בשמאל). השאלה היא, איך מרפאים נפש של קולקטיב. איך גורמים לנו לאהוב ולקבל את עצמנו כיהודים?
השאלה מופנית לכותבת המאמר,
מיכל
לפני שהאמריקאים מלכי הנאיביות הופתעו ב-11 לספטמבר.
השאלה: "כיצד מרפאים נפש של עם?" מופנית לכולם, ולאו דווקא לכותבת המאמר
נו… שוב המחלה המוכרת של ערבוב מושגים. בוא לא ניתן לעובדות להפריע לנו: הסרבים הם לא יהודים, הקרואטים לא קתולים, הבוסנים מוסלמים אבל הם לא ערבים. יגוסלביה לשעבר קצת יותר גדולה מישראל(עם או בלי), חוץ מזה הם שונאים אחד את השני אבל הם כולם שונאים את היהודים.
מפתיע שזוית הראיה של אותה דוקטורנטית כל כך צרה. הרי מקור הצרה באיזור הם המוסלמים האלבנים אשר השתלטו על חבל קוסובו שהינו מקום קדוש לסרבים כמו ירושלים לנו!!!
וכי כיצד הגיעו אלו לסרביה????
מכך מתעלמת הדוקטורנטית !!!
אכן דמיון רב יש בינינו לסרביה המוסלמים הפולשים.ןלא בכדי ערפאת ניסה ליצור קשר ואף ביקש הגנה נוסח קוסובו.