מאמרי המערכת התקיפים נגד ההסתדרות ונגד השביתות במשק לא הפתיעו אותנו במיוחד, וכבר התרגלנו לסגנון הירוד הזה, שאינו אלא חלק בלתי נפרד ממלחמת המעמדות, שבה כבר הפסדנו. כיוון שהסולידאריות בין העובדים נעקרה מהנוף החברתי שלנו כבר לפני שלושים שנה, דווקא בעידוד ההסתדרות ומפלגת העבודה שקראו תמיד ל"אחריות" והוקיעו "שביתות פראיות", אין מי שיגיב על הדברים האלה.
הציבור התרגל לראות את המאבקים החברתיים מבעד לפריזמה של צדקה וסיוע לחלשים, ומכאן גם ערפול המושגים והמונחים וחוסר הבהירות הרעיוני. גורלה של החברה הישראלית תלוי דווקא בעובדים החזקים יותר, המסוגלים להגן על עצמם ועל חבריהם, ולמנוע מהבורגנות השחצנית לנהוג בחברה כבתוך שלה. למרבה הצער, המאבק החברתי תורגם לפרטים שוליים, לשברי אחוזים בשכר, ולקרב מאסף על גורלם של העניים באמת. כמעט שלא קיים מאבק על שינוי חברתי מבני, על הקצאה מחדש של המשאבים, על ביטחון סוציאלי, על כבוד האדם של העובדים. לכן נתון הציבור למניפולציות מגמתיות בנושא הזה, בדיוק כמו בנושאים המדיניים והביטחוניים.
אפילו הסוציאליסטים המעטים הפועלים בזירה הפוליטית והתקשורתית, נואשו מכל תקווה למהפך מבני במשק לטובת העובדים, הגמלאים והמובטלים, ורק מנסים להמתיק פה ושם את רוע הגזירה. כאשר בנימין נתניהו נכנס לתפקידו כשר האוצר, פתחה הארטילריה התקשורתית שלו ביריות ריכוך, והסיתה את הציבור נגד השכירים באמצעות ביקורת (מוצדקת) על מתי המעט המשתכרים הון תופעות לחודש, בעיקר על חשבון חבריהם השכירים. בדרך כלל מדובר במנהלים, שעתידם במגזר הפרטי, ושמכרו את האינטרסים של העובדים והקריבו אותם למולך הניאו-ליברלי. אין לזה שום קשר לרוב העצום של השכירים, שאינם מסוגלים לכלכל את משפחותיהם בכבוד.
עד לשנת 1979 קיבלו על עצמם הליברלים והשמרנים במערב את המחויבות הבסיסית למדינת רווחה, כולל המיסוי הכבד הכרוך בקיומה ובשגשוגה. הקיטוב הבינגושי והטראומה מהמשבר הכלכלי העולמי שהחל בשנת 1929 כפו עליהם לתמוך בהישגים החברתיים של הסוציאל-דמוקרטיה (או של הניו-דיל של פרנקלין דלנו רוזוולט בארצות-הברית החל מאמצע שנות השלושים), והכלכלה עתירת העבודה חיזקה מאוד את האיגודים המקצועיים. אבל מרגרט תאצ’ר ב-1979 ורונאלד ריגן בשנת 1980, בישרו את חידושה של מלחמת המעמדות הגלויה והשחצנית, וחיסלו אפילו את תסמונת האשמה של העשירים כלפי הדלים. (מכאן האיבה של הכנסייה האנגליקנית בבריטניה לתאצ’ריזם). נתניהו הוא המייצג המובהק ביותר בישראל של הימין העקבי, הטורפני, הקניבלי. בשיטה שלו אין חמלה, אין רשתות הגנה לנופלים, וחיסול הישגי מדינת הרווחה הוא עבורו נושא מקודש כמעט כמו ארץ ישראל השלמה. כיוון שגם תנועת שינוי היא ניאו ליברלית, אין ויכוחים אמיתיים בממשלה על התוכנית הכלכלית החדשה, ולפקידי האוצר, שהבכירים ביניהם הם מועמדים בטוחים לניעות מעמדית אל הבורגנות ואל המגזר הפרטי, יש עתה בוס אידיאלי.
אין מה לצפות מסיעת הליכוד בכנסת, חרף העובדה שהיא אמורה לייצג בוחרים רבים מאוד מהמעמדות שייפגעו מהתוכנית הכלכלית. פה ושם יצייצו כמה ח"כים נגד הפגיעה במגזר החביב עליהם (בעיקר יגנו על המתנחלים הפרזיטים מעצם הגדרתם), וייתכנו כמה שינויים קוסמטיים. אבל המגמה היא ברורה, ולכן כל הנפגעים ממנה פשוט חייבים לצדד בכל צעדי ההסתדרות, גם אם עמיר פרץ אינו מככב בחלומותיהם הכמוסים. הפגיעה בגמלאים היא בלתי נסבלת. לא די בכך שאנחנו משתייכים לחברה המדכאת עם אחר וגוזלת את זכויותיו, אנחנו הופכים גם לאכזרים כלפי הקשישים שלנו. חיסול כל מה שנשאר מהאיגוד המקצועי מחליש גם את השכירים הבלתי מאורגנים, ופוגע ביכולתה של החברה לפתור בעיות כלכליות מבניות באמצעות הידברות דמוקרטית. הצלחות, אפילו חלקיות, של השביתה יוכלו למנוע הפקרת מאות אלפי ישראלים לשיגיונותיה של הכלכלה הרכושנית האלימה והאנוכית.
אף אחד מאיתנו אינו חולם על כלכלה סוציאליסטית בשלב הזה של ההתפתחות החברתית וההיסטורית. היעדים של השמאל החברתי והפוליטי (אם הוא קיים) הם מעשיים: התארגנות שכירים בכל הרמות, הקמת ועדי עובדים מסודרים בכל מפעל ובכל משרד, יוזמות מגוונות לפעילות תרבותית להמונים במחירים מסובסדים, הנהגת מיסוי כבד להון ולעשירים. כל ההישגים החברתיים האלה כרוכים, כמובן, בשינויים דרסטיים בכלכלה המבוססת על שכר נמוך, בחיסול המימון להתנחלויות, בחתירה עקבית לשלום ובקיצוץ עתידי בכל התקציבים לביטחון. אסור לחברה הישראלית לוותר על הישגי הביטוח הלאומי, וגם לא על התביעה הצודקת והמציאותית שהמעסיקים ישלמו את מלוא תשלומי ההעברה, ויפסיקו לקבל מתנות מהמדינה במאות מיליוני שקלים בכל שנה.
לטווח ארוך חייבים השכירים לחתור למדיניות שתחזיר לחברה את השוויוניות היחסית בהכנסות, שאיפיינה את ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה. כדי להשיג לפחות חלק מהיעדים האלה, נצטרך להשתמש בנשק השביתה לעתים קרובות, גם אם הציבור יסבול לתקופת זמן קצובה. בשלב הבא יגיע גם המאבק למען שוויוניות מוחלטת בבריאות, ולחיסול ההעדפה לחולים אמידים ("בריאות משלימה") הנוגדים לא רק את הסוציאליזם אלא גם את הדמוקרטיה. צפויים גם מאבקים חברתיים רחבים קשים למען חינוך גבוה לכולם, כולל המגזר הערבי , השכונות ועיירות הפיתוח.
המאמר הראשי ב"הארץ" ביום שלישי השבוע מסתיים בפסקה האופיינית הבאה: "אפשר לדון בפרטים אלה ואחרים בתוכנית הכלכלית, אבל בכללותה התוכנית היא הכרח שלא יגונה. ההצעות הנגדיות של ההסתדרות אינן פותרות את בעיות המשק, ואולי אף מחמירות אותן". כדאי לקרוא את הדברים האלה באורח ביקורתי, לראות אותם כחלק בלתי נפרד ממלחמת המעמדות וכעמדתם האינטרסנטית של החוגים השליטים בכלכלה. כחלופה מן הצד השני של המתרס, הייתי מציע את הפסקה הבאה: אין טעם לדון בפרטים שוליים של התוכנית הכלכלית, שכולה מהווה פגיעה בלתי אנושית ובלתי דמוקרטית ברוב רובו של הציבור. התוכנית איננה הכרח שלא יגונה, אלא תכתיב שרירותי של הבורגנות והעשירונים העליונים לשאר חלקי העם. אין דבר כזה "בעיות המשק". המשק אינו גורם מדעי אובייקטיבי שיש לו "בעיות", אלא סך הכל של כלל הפעולות הממשלתיות והכלכליות שמוכתבות על ידי הרכושנים, שכבר ניצחו במאבק על השליטה במשאבי העולם, וחדרו לכלכלה הישראלית באמצעות תהליכי הגלובליזציה, שזכו לעידוד נלהב של כל ממשלות ישראל בעשרים השנים האחרונות.
ההצעות הנגדיות של ההסתדרות אינן מספיקות ואינן רדיקליות דיין. אבל לפי שעה, בהעדר חלופה יותר מרחיקת לכת, יש לתמוך בהן. השביתה היא לא רק מוצדקת, היא גם הכרחית ואין מנוס ממנה, נוכח העובדה שניאו ליברל קיצוני, איש ארץ ישראל השלמה (רעיון זולל משאבים כשלעצמו) חולש עתה על הכלכלה הישראלית.
הבעיה בתמיכה בפרץ היא, שהוא קורא להתנגד לתוכנית הכלכלית של האוצר, ובפועל נוקט באותם צעדים בתוך ההסתדרות.
מעבר לכך, *ה*בעיה של המשק הישראלי היא סבסוד היתר של ההתנחלויות. איך אמר ראש עיריית דימונה: 7 שנים לוקח לסלול את כביש ב"ש דימונה, ולמרות שהבטיחו שהוא יפתח ב 2002, הוא עדיין נסלל. ביו"ש סוללים כל הזמן.
זה שהוא עדיין חבר ליכוד…. טוב, זה כבר עניין לפסיכולוגים.