הנמל העיראקי אום קסאר היה הראשון שזכה לטיפול כוחות הכיבוש האמריקאים. עוד בטרם החיילים האמריקאיים השתלטו על בגדד, לפני כ-10 ימים, החליטו מפקדי הצבא על הפרטת הנמל. כן, הנמל העיראקי היחידי הופרט על ידי כוחות הכיבוש, ועובדיו… זכו לשכר שהוא נמוך יותר מהשכר שקיבלו בעת משטרו של סדאם חוסיין. נמל אום קסאר הוא נמל יצוא הנפט מספר אחת של עיראק ולכן, קל להבין מדוע האמריקאים מיהרו לפרסם מכרז (שהיה פתוח אך רק לחברות אמריקאיות) "לשיקומו והפעלתו מחדש". וכך הגיעו מומחי החברה הקבלנית האמריקאית "אס.אס.אי" אל הנמל העיראקי בו שולטים… חיילים בריטים.
וזהו החשש במעצמה הקולוניאלית השנייה, בריטניה. החשש הוא שחלוקת העבודה תהיה כזו: בש"ג – החיילים הבריטים, ב"עבודות השיקום" שמאחורי הגדר: החברות הרב-לאומיות האמריקאיות. על פי "לה מונד" (7 באפריל) החברות הבריטיות "למדו לקח ממתן עבודות השיקום הראשונות לפירמות האמריקאיות, בייחוד ממתן השליטה לקונצרן האמריקאי ‘אס.אס.אי’ לניהול נמל אום קסאר במקום החברה הבריטיות ‘פי אנד או פורטס’ שהתמודדה על המכרז. מעתה, הבריטים דורשים לקבל את חלקם כקבלני משנה בכל הפעילות הקשורה בעבודות השיקום. עבודות המנוהלות על ידי סוכנות פדרלית אמריקאית. אותה סוכנות מעדיפה דרך קבע את החברות האמריקאיות בכל מכרז ומכרז, אך השאירה את סוגיית קבלני המשנה לטיפולן של הזוכות במכרזים. ולא סביר שהחברות האמריקאיות יבחרו דווקא חברות צרפתיות, גרמניות, רוסיות או כאלו מהמזרח הרחוק כקבלני משנה. לרוב, לחברות האמריקאיות קשרי עבודה הדוקים עם חברות בריטיות".
העיתון הבריטי "פייננשיאל טיימס" (26 במארס) גילה מדוע דווקא החברות הרב-לאומיות האמריקאיות זוכות בכל המכרזים. לדברי העיתון "על פי תקנות הממשל האמריקאי לכל עבודה שנמסרת על ידי ארה"ב ובמימונה, בתוך ארה"ב ומחוצה לה, יש לתת עדיפות לחברות אמריקאיות". במלים אחרות, הממשל מפרסם מכרזים "לשיקום עיראק" בהם יכולים להשתתף אך ורק חברות מארה"ב. וכך נשלם ה"עוקץ האימפריאליסטי": ארה"ב כובשת את עיראק והורסת את התשתיות. לאחר מכן יש "לשקם" את מה שנהרס ו"לייעל" (להפריט – למסור לידי חברות אמריקאיות) את מה שעוד מתפקד. ומכיוון שהמימון האמריקאי (שאגב, מקורו במשלם המסים האמריקאי), אין "ברירה אחרת" מלתת את כל העבודות לחברות אמריקאיות. אגב, החוצפה האמריקאית היא כה גדולה שצבא ארה"ב העניק (הפעם ללא מכרז) בלעדיות למבצע כיבוי שריפות שדות הנפט לחברת "הליברטון". סגן הנשיא דיק צ’ייני היה מראשי החברה (ומבעליה) עד לתחילת כהונתו. עקב המחאה הציבורית, החליט הממשלה לערוך מכרז. במכרז לא זכתה "הליברטון". היא רק הפכה לקבלנית משנה של החברה הזוכה…
תעשיינים ו"ראשי המשק" בצרפת, גרמניה ורוסיה חוששים מהמגמה המסתמנת. "אני מניח שהאמריקאים ישמרו את כל עבודות השיקום בשביל עצמם" מסר בעצב מנכ"ל החברה הגרמנית לייצור משאיות "מאן", רודולף דופרכט ("פייננשיאל טיימס", 26 במארס). העיתון הצרפתי "לה מונד" פותח את מדורו הכלכלי ב-1 באפריל בכותרת לרוחב כל העמוד: "המעסיקים הצרפתיים חוששים מהגמוניה אמריקאית בעיראק". ובכתבה: דיווח מפורט מתוך ישיבת ארגון המעסיקים הצרפתי "מדף". והחשש הוא גדול, עיראק היתה אחת מיעדי הייצוא המרכזיים של צרפת במזה"ת. 14% מהיבוא העיראקי מקורו בצרפת. לפחות כך היה עד לתחילת חודש מארס השנה.
אבל הכסף הגדול לא נמצא דווקא בעבודות השיקום. הנפט הוא הוא הפרס הגדול של כיבוש עיראק. בשנים האחרונות החברה הלאומית העיראקית הפיקה את הנפט המקומי בשיתוף שלוש חברות זרות: "טוטאל-פינא אלף" (צרפת), "לוקאוייל" (רוסיה) ו"צ’ינה אוייל" (סין). עבור חברות הנפט ממלכתיות אלה מצרפת, רוסיה וסין "שקל" השוק העיראקי 45 מיליארד דולר. והנה דווקא צרפת, רוסיה וסין, יחד עם גרמניה, עמדו במרכז המאמץ לבלום את המתקפה האמריקאית על עיראק.
ברור שמבחינה צבאית אין אף כח שיכול לעצור את האמריקאים. התשובה נגדם היא המשך ההתארגנות של כוחות דמוקראטים, ויש לדרוש "דמוקראטיה לעירק" וגם הפסקת התמיכה האמריקאית במישטרים הראקציונים במדינות הערביות. והפסקת התמיכה האמריקאית בכיבוש השטחים על ידי ישראל.
האמריקאים ממשיכים בשלהם והעולם כולו צופה. אין כוח שיוכל לאמריקאים חוץ מהם עצמם. העולם כולו שלהם. ואנחנו גם. אבוי לעולם שוטר כזה אבוי לעולם קלגס כזה.