זהו זה. המלחמה נגמרה (נכון, למטכ"ל שלנו קשה להפנים זאת, אבל היא נגמרה). זו שעתם של החברים: "נו, נו… למה עכשיו את שותקת, בלעת את הלשון? מה נותר לך לומר אחרי הניצחון הגדול של כוחות הברית על עיראק? להיכן נעלמו כל הפציפיסטים והשמאלנים שלך? שותקים הא? גיבורים קטנים מאוד יפי הנפש שלך, מאז ומעולם היו… ותודה לאל, באמת מזל, שהם אכלו אותה בגדול גם הפעם, כרגיל. מה יש להוסיף….דגלי שלום בארבעה צבעים לא עזרו להם. כבר לא מדברים בעולם על היאנקיס שודדי הנפט ועל בלייר המנודה מבריטניה ומהעולם. עכשיו, אחרי הניצחון, עכשיו כשבגדד בידינו, כולם פתאום חברים של בעלות הברית, כולם".

"תיראי אותם. הצרפתים והגרמנים האלה, (אנטישמים גמורים, אגב. זה קשור, זה קשור, בוודאי שזה קשור) מתחנפים לאמריקנים ולבריטים, לבחורינו המצוינים. והרוסים בדרך. כמו גדולים הם מבקשים להתחלק איתם בשלל. אבל לא, שלא יתנו להם! מגיעה להם במאת האחוזים ההשפלה הזאת עכשיו. שיזחלו על הרצפה, שילמדו לקח, אחרי הניצחון הגדול שלהם… שלנו… בקיצור, של הטובים, על כל הרוע שבעולם."

היא שמעה ושתקה. לא רצתה לקלקל את החגיגה (רק מעט חגיגות חגגו לאחרונה במדינתה הענייה והמדוכאת, ולמען האמת, גם לחגיגה הזאת היה צליל טיפה לא משכנע, קצת עצוב אפילו). היא חיפשה את סימני הנפילה של הדיקטאטור בסרטים הטריים שזה עתה הגיעו מבגדד וראתה רק פסלים גדולים נופלים על אפם שלהם ועל חמתם של הבריות, נגררים ומכוסים בדגלים, וחשבה לעצמה – הפסל נפל, אבל היכן האיש? ומשום מה, אולי בגלל חוסר הבנתה את רזי העולם הגדול, לא הצליחה לחוש שמחה גדולה בליבה, אולי, כי חשבה, בטיפשותה, שהרבה דמוקרטיה היא לא ראתה בדרך הדמוקרטית, בה הביאו את ה"דמוקרטיה" לארץ הסדאם-חוסיינית המאד לא דמוקרטית, מוכת דיקטטורה אכזרית זה שנים רבות. לעומת זאת. היא ראתה הרבה פחד (ובזה היא מבינה יפה דווקא), וצער ומוות ודם ורעב וצימאון ומחלות, ותמונות של בכי וייאוש ושכול. 

היא שאלה את עצמה, איך חשים ההורים של חללי המרינס על מות בניהם בארץ זרה למען החופש (אולי…) של מדינה רחוקה, כשהם רואים איך "בילו" הנתינים החופשיים הטריים את יומם הראשון לחופש ודמוקרטיה – בביזה, בהרס וברצח (ועוד לא הכול נתגלה, כנראה, ועוד צפויים גילויים מכוערים) כשסירחון הגוויות עולה השמימה, והעיר ללא חוק וללא רחמים, ורק ערמות של חול ודם וילדים מחטטים בזבל.

אפילו את אוצרות התרבות במוזיאון הארכיאולוגי הגדול במזרח התיכון (רבע מיליון פריטים), נכס של האנושות כולה, הצליחה המלחמה להרוס. והיא הרהרה בליבה, מה יהיה איתם בכלל, ומה איתנו כמובן, ורק גועל ופחד חשה בליבה ובנפשה, כי היתה לה תחושה של  DEJA VU, מין תמונה בראש שבה מתערבבים להם בדרך מוזרה, נפילתה של חומת ברלין, הריגתו של צ’אושסקו, המלחמה באפגניסטן, ומלחמת לבנון שלנו עם וייטנאם שלהם. מאוד רצתה לומר לאמריקאים, ובעיקר לחיילים שביניהם, אנשים פשוטים שרובם מהאזורים העניים יותר של הארץ הגדולה, כמו מורה שמסבירה, ש"זה לא כל כך פשוט. לנצח במלחמות זה לפעמים צרה גדולה (אם כי להפסיד זה עוד יותר גרוע…). גם אותנו הם נורא אהבו בהתחלה, וזרקו עלינו אורז… אבל זה עבר להם מהר יותר משחשבנו. תיזהרו… זה מסוכן…"

היא עוד שאלה את עצמה מרוב דאגה: עכשיו ילחמו נגד כולם?  הרי לא חסרות דיקטטורות צמאות דם בעולם, עם נשק כימי וביולוגי ואטומי, אולי אפילו יותר מעיראק ואולי בפעם הבא – חלילה – זה יהיה נגדנו? נבהלה לפתע. כי גם ילד יודע (בעיקר ילד יודע) שבריון שמרביץ חזק בפעם הראשונה ומצליח לעשות סדר משלו בסביבה (בכוח), אומר כי טוב, ולא עוצר… כי תמיד יש עוד רעים בסביבה, ופתאום גם קשה להבחין בין רעים וטובים. למי להאמין היום, ועם מי בעצם היא מזדהה, ולא מצאה תשובה.

אבל המלחמה, כך אומרים, בכל זאת נגמרה. כלומר, המלחמה הזאת.

Share on Facebook