בתחילת אפריל נערכה בסן-דני (שליד פאריס) הוועידה ה-32 של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. בתום הדיונים, שארכו 4 ימים מבוקר ועד חצות, 700 הצירים בחרו שוב במרי-ג’ורג’ בופה כמזכ"ל המפלגה. הפעם דיוני הוועידה היו קשים במיוחד והצעות ההחלטה שמקורן בהנהגה היוצאת, זכו לתיקונים רבים. כך, שכמעט ולא ניתן למצוא בהחלטות הוועידה זכר להצעות ההחלטה שנמסרו לדיון בתאים והפדרציות השונות – טרם התכנסה הוועידה. יצויין שבדיונים שקדמו לוועידה ההצעות ההחלטה של ההנהגה זכו לתמיכה של פחות ממחצית מכלל חברי המפלגה. שתי הצעות החלטה אחרות, שנכתבו על ידי מתנגדי הנהגת המפלגה הקודמת, זכו ל-25 ול-22 אחוז מקולות החברים מן השורה.
הפולמוס בין צירי הוועידה, שהחל עוד בטרם כונסה וסביר להניח שיימשך בשנים הקרובות, הוא בעיקרו אידיאולוגי ופוליטי. השאלה המרכזית בו היא לאן פני המפלגה הקומוניסטית (ועל כך בהמשך). זאת, לאחר מפלה קשה בבחירות לנשיאות בשנה שעברה בהן מועמד המפלגה (ומזכ"לה המתפטר), רובר הו, זכה לפחות מ-4 אחוזים מקולות הבוחרים. זהו שיעור הצבעה נמוך מאוד וללא תקדים מאז הוקמה המפלגה בשנות ה-20 של המאה שעברה. בבחירות הראשונות בהן השתתפה המפלגה, הבחירות לפרלמנט ב-1924 היא קיבלה כמעט עשרה אחוז מקולות הבוחרים. בשנות ה-50 המפלגה זכתה ב-25-30 אחוז מקולות הבוחרים ועד לתחילת שנות ה-80 שיעור המצביעים לא ירד אל מתחת ל-20 אחוז. בעקבות ההפסד בבחירות פינה הו את מקומו וכך ידידתו בופה מונתה למזכ"ל – חודשים ארוכים לפני כינוס הוועידה.
הו דרש "להתאים את המפלגה לרוח הזמן" ובמשך שנות כהונתו בראשות המפלגה ויתר על הלניניזם. מתנגדיו ראו בצעדים אלה ויתור על חלק מהותי מעקרונות הקומוניזם והגדירו צעדים אלה כ"אופורטוניזם". במישור הפוליטי, הו תמך בהצטרפות לממשלה בראשות הסוציאליסט ליאונל ז’וספן. ממשלה שהמשיכה בהפרטות ואף שיגרה חיילים ליוגוסלביה לשעבר במסגרת כוחות נאט"ו. בופה היתה שרת הספורט והנוער בממשלת ז’וספן. עתה, הכוחות השמאליים נחלו הצלחה מסויימת בוועידה על ידי שינוי כמה מעקרונות המחשבה והפעולה שהו רצה להנחיל למפלגתו. יחד עם זאת, ההנהגה החדשה שנבחרה בוועידה, שאמורה היתה לשקף את כל הזרמים הקיימים בתוך המפלגה, זכתה רק לתמיכת 76 אחוז מהצירים. בצעד ללא תקדים – כרבע מהצירים בחרו להימנע בעת ההצבעה.
שאלת עצמאות המפלגה
חרף הוויתור על הלניניזם, סירב המזכ"ל לשעבר הו לוותר על הגדרת מפלגתו כקומוניסטית ועל המרקסיזם ככלי לניתוח ושינוי החברה. כך שבמרכז הפולמוס הפנים-מפלגתי של השנים האחרונות לא עמדה השאלה האם לעזוב את הקומוניזם ולהפוך למפלגה סוציאל-דמוקרטית (כפי שקרה במדינות אירופאיות רבות, מאיטליה בדרום ועד לפולין בצפון), אלא על מהותה של המפלגה כמפלגה קומוניסטית. וזו לא רק שאלה של דימוי. הו קידם את הידוק הקשרים עם המפלגה הסוציאליסטית כחלק מאסטרגטית המפלגה לשינוי החברה. מתנגדיו, שאז היו מיעוט לא גדול, טענו שצעדים הופכים את המפלגה לכח פוליטי לא רלוונטי עבור מיליוני עובדים. "התמרכזות המפלגה וההליכה ימינה לא תוסיף לנו בוחרים משכבות הביניים ועוד עלולה לגרום למפלה קשה במישור האלקטורלי", שבו וטענו מבקריו של הו ובראשם חבר הפרלמנט מקסים גרמץ.
נזקי "עידן הו" אינם מצטמצמים בירידת כוחה האלקטוראלי של המפלגה, מספר חבריה אף הוא ירד באופן חד. בעשור שבין 1985 ל-1995 (השנה בה נבחר הו למזכ"ל) למפלגה היו בסביבות 300 אלף חברים. מספרם ירד לכ-200 אלף ב-1998, 164 אלף ב-2000 ועתה, לקראת הוועידה, מספרם ירד עוד יותר: לכ-150 אלף חברות וחברים.
ביטוי נוסף למדיניות בה דגל הו היא התרחקות מהאיגודים המקצועיים (ובראשם הפדרציה הגדולה "סה.ז’ה.טה") לשם התקרבות אל ה"תנועות החברתיות". תנועות חברתיות שאמורות היו לתפוס את מקומו של מעמד העובדים, באסטרטגיה בה לעובדים לא היה כלל תפקיד ייחודי במסגרת המאבק לשינוי החברה. המזכ"ל המיתולוגי של ה"סה.ז’ה.טה", הנרי קראסוקי (לוחם המחתרת האנטי-נאצית וניצול מחנות ההשמדה – שנפטר לפני חודשים אחדים), כיהן במשך שנים רבות כחבר הוועד המרכזי של המפלגה. לא עוד. יורשו של קראסוקו, ברנרד טיבו (אף הוא חבר מפלגה) אינו חבר באף מוסד מפלגתי "על מנת לשמור על עצמאות האיגודים המקצועיים מן המפלגות הפוליטיות". טיבו אמנם השתתף בוועידה האחרונה אבל על תקן של "אורח" לצד שורה ארוכה של פעילי איגודים מקצועיים וראשי מפלגות השמאל.
ההיצמדות הבעייתית אל הסוציאליסטים, מבלי שהמפלגה שמרה על עצמאותה הפוליטית והאידיאולוגית, וההתרחקות ממעמד העובדים היו מסימני ההיכר של "עידן הו" ועמדו במרכז (אם כי זה לא תמיד נאמר מפורשות) דיוני הוועידה.
מסיכומי הוועידה (ניתן למצוא את כל הפרוטוקולים ואת כל ההחלטות בשפה הצרפתית באתר המפלגה: www.pcf.fr) אפשר ללמוד שחרף הוויכוחים המרים בדיוניה, הושגה פשרה. פשרה המחזירה את המפלגה אל הנתיב האנטי-קפיטליסטי המיליטנטי, אך אין בה התעוזה למתוח ביקורת עצמית לעומק על המישגים של השנים האחרונות. כדרכן של פשרות פוליטיות רבות, היא אולי טובה כדי לסיים את הוועידה. לא ברור האם היא תוכל להעניק את התנופה הדרושה כדי שהמפלגה הקומוניסטית הצרפתית תשוב אל מרכז הפעילות הפוליטית השמאלית.
קראתי פעמיים את המאמר ןבסכלותי, לא הבנתי מה משמעות
ה"וויתור" על ה"לניניזם". אני, כנראה, כמו רבים מקוראי "הגדה השמאלית" (והכותבים בה), אינני אמון
על העגה הקומוניסטית.למרות, שתוכנו של המאמר מעניין
– קוראי האתר ראויים להסברים מאירי עינים יותר, על
מהות הוויכוח במפלגה הקומוניסטית הצרפתית, שנחלה
כשלון חרוץ בבחירות האחרונות לאסיפה הלאומית.לא הובהר במאמר: אילו לא היתה "מוותרת" על "לניניזים" –
היתה מצליחה יותר ? לאן"נדדו"הקולות "הלניניסטים"? למפלגה שמאלית אחרת ?.
גם ההערה הרכילותית על "ידידתו" של המזכ"ל,אינה
ראויה. האם נבחרה לתפקידיה, בגלל הידידות עם מי
ש"וויתר" על לנין או,משום שהייתה ראוייה להבחר?
האם החליף המזכיר הכללי את לנין בידידתו ?…
ןלבסוף: האם נזכה למאמר מקביל,אבל מפורט יותר, על
המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) שאיבדה את
מרבית התמיכה,בציבור הישראלי הלא-ערבי ?-וכמובן:ועל הסיבות לכך, לדעת מחבר המאמר-העתידי. מק"י לא וויתרה על ה"לניניזם" ולמרות זאת מצבה הארגוני אינו טוב – אולי אף רע יותר – מאחותה הצרפתית.
נמתין ונקרא, אני רוצה לקוות.
נעשה קצת סדר בבלגן. המזכ"לית החדשה של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, החברה בופה היא ידידה של המזכ"ל הקודם, החבר הו. ואין בכך כל רמז או כל פסול. הם ידידים. לגבי השאלה לאן נדדו קולות המפלגה הקומוניסטית התשובה היא פשוטה: יש שלא הלכו להצביע ויש שהצביעו עבור שתי מפלגות טרוצקיסטיות (הליגה הקומוניסטית המהפכנית ומאבק פועלי). שתי מפלגות אלה קיבלו כעשרה אחוז מכלל קולות הבוחרים. הפרדוקס הוא שתומכים מפלגות אלה אינם טרוצקיסטים, רובם חברים, או היו חברים או לכל הפחות תומכים של הקומוניסטים. הפרדוקס הוא ששתי המפלגות הטרוצקיסטיות לא הפכו לארגונים יציבות וגדולים. ורק המפלגה הקומוניסטית נותרה כזו. לראיה: לקומוניסטים 700 ראשי ערים ברחבי צרפת. אמנם המפלגה אבדה עיריות מסויימות, אבל כוחה במישור המוניציפלי (להבדיל מהארצי) הוא רב מאוד. ומילה אחרונה על לניניזם. ויתור על לניניזם איננו ויתור על סעיף תקנוני זה או אחר. זהו ויתור על השקפת עולם מלאה, על תפיסה של מפלגה כמפלגה מהפכנית של עובדים – מפלגה האמורה להנהיג את העובדים אל הסוציאליזם. ולכן, משמעותו ויתור נוסף: זהו ויתור על הרצון להנהיג ובייחד להנהיג את העובדים.
הבהרותיו של מחבר המאמר, היו צריכות להתבהר לפני
כניסתו לאתר: את "ידידתו" היה צורך להחליף ב"חברתו
לדעה" (אפשרות עריכתית אחת) ואת ההסבר על מהות ה"לניניזם", צריך היה הכותב לפרט ולהאיר בהרחבה
כדי שהקוראים (רובם,ללא ספק) שאינם בקיאים בעגה
הקומוניבטית, ידעו ויבינו במה מדובר. חמורה יותר,
היא ההשמטה מהמאמר המקורי(שהוסברה עכשיו)בתגובתו
של דוידי: לאן "נדדו" קולות המפלגה ?- גם עכשיו,
לאחר הסבריו של כותב המאמר,אין אנו (הקוראים) יודעים
האם ה"וויתור" על ה"לניניזם",הוא שגרם לכך,ששתי
מםלגות-שמאל זניחות,זכו (ביחד) בעשרה אחוזים (!)
מכלל הבוחרים בבחירות לאסיפה הלאומית – חלק הארי,
מבוחרים שהיו בוודאי,במאגר המצביעים הפוטינציאלי
של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית.
הבנתי מהמאמר שהיו חילוקי-דעות במפלגה הקומוניסטית הצרפתית. חסר לי לעומת זאת מידע כלשהו על הנושאים הפניםצרפתיים והבינלאומיים שהמפלגה עוסקת בהם בימים אלה. וכישראלית גם מידע על יחסה לשמאל בישראל
אבל תהליך השקיעה וההתפוררות של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית לא נעצר.
בבחירות האחרונות לנשיאות ב-2007 קיבלה מועמדת המ"ק החברה בופה (זאת שהחליפה את לנין…) רק 1.93% מהקולות. בבחירות לאסיפה הלאומית קיבלה המ"ק רק 4.29% מהקולות ומס’ ציריה ירד ל-15 (לעומת 21 קודם) כשהיא מאבדת את הסטאטוס של סיעה באסיעה הלאומית.